אתחלתא דגאולה \ אסף אלבר

אתחלתא דגאולה

מאת אסף אלבר

לכל אורך ההתנתקות, גם בתקשורת, גם ב"הכנה המנטאלית" שעוברים החיילים-בני הגרעינים שלנו, אני חש שיש אי-הבנה בסיסית של השונות של המתנחלים מאתנו. ההתנתקות חושפת אמנם את קצה הקרחון של השונות – היא מציפה על פני השטח את הסימפטומים – אבל היא עדיין לא מספקת הסבר לשונות הזו.

מדהים כמה-קל לגור במדינה אחת צפופה כל-כך, ולדעת מעט כל-כך על מה שקורה מסביב. המתנחלים אנשי גוש אמונים הצליחו בשלושים השנה האחרונות בצורה לא-רעה בכלל "להתנחל בלבבות". הם נראו בדיוק כמו החלוצים שלימדו אותנו להעריץ, הם מדברים עברית, הם הפגינו רוח התנדבות יוצאת דופן… בקיצור חברל'ך ממש נחמדים. כן, קצת מוזר הפֶטִיש שלהם עם יהודה שומרון וחבל עזה, אבל חבר'ה טובים. ערכיים. הדיאגנוזה: "בסך הכל כמונו, רק תקועים 50 שנה אחורה". בירור מעמיק יותר מבהיר את גודל הטעות:

"אתחלתא דגאולה" הנו אחד ממושגי המפתח בהוויה של הציונות הדתית. "אתחלתא דגאולה" בארמית: ההתחלה של הגאולה, הנה תקופה המראה על שלב התעוררות בתהליך הגאולה וביאת המשיח. הרעיון של גאולה וביאת המשיח שנראה לנו כחילונים כמעט הזוי הנו רעיון מכונן מרכזי בדת היהודית. בבסיסו עומדת האמונה שצפוי לעולם שלב של גאולה ובו אדם – המשיח – יגאל את העולם ויהפוך אותו לעולם לטוב יותר. המשיח, כאמור, הוא אדם, דמות משכמו ומעלה ולא יצור שמימי או אל-אנושי. המסורת המקובלת גורסת כי משיח פוטנציאלי מצוי בכל דור, והוא יהפוך למשיח ממש, אם ההשגחה העליונה תסבור שהדור זכאי לכך.

ההתייחסות של הציונות הדתית אל הציונות ואל הקמת מדינת ישראל כמבשרת את בוא הגאולה, הנה פתח להבנת האידיאולוגיה, התרבות וההתנהגות של גוש אמונים. אל ההתנהגות של גוש אמונים יש להתייחס כאל התנהגות שמטרתה להביא את המשיח. "להוכיח" שהדור הנוכחי זכאי לכך. הציונות הדתית תופשת את העת הזאת כ"הזדמנות היסטורית". מבשרי הגאולה כבר כאן – הציונות, הקמת מדינת ישראל, התפשטותה של המדינה לשטחי יש"ע. אם רק יהיה הדור זכאי לכך, ללא ספק תגיע הגאולה!!!

כדי להיטיב ולהבין זאת, נתבונן על ההיסטוריה של הציונות הדתית:
בראשית הציונות, חלק ניכר מהיהודים הדתיים במדינות אירופה התלבטו או הסתייגו נחרצות ממפעל הציונות שכן בבסיסו עמדה תנועה שהתבססה על אידיאולוגיות חילוניות. היו שראו בציונות מעשה כפירה, הסותר את תפיסתם שיש לחכות לביאת המשיח, ושאין לאדם לזרז את הגאולה במעשים גשמיים. ואכן ובהתאם לכך, בתחילה היתה מעורבותם של יהודים דתיים בתנועה הציונית קטנה ולא משמעותית. לעומתם, דגלה הציונות הדתית במעשה אקטיבי אנושי להשגת ריבונות יהודית. בשנת 1902 (תרס"ב) הוקמה סיעת המזרחי (ר"ת של 'המרכז הרוחני') והצטרפה להסתדרות הציונית. תנועת המזרחי ראתה בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד ע"י הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק הוא זה שפיתח את הטיעון הדתי שהצדיק והתיר את הציונות מבחינה דתית, כשטען, שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה". לבו של טיעונו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים. הרב קוק הסביר שהציונים החילוניים, הם למעשה כלי בידיו של האל וממלאים את רצונו, יישוב ארץ ישראל.

הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב קוק לקח את הגותו המופשטת של אביו שנהגתה בימים טרם הקמת מדינת ישראל ושתלה בקרקע המציאות תוך התייחסות לסוגיות אקטואליות: הרב צבי יהודה קוק גרס כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה וראה בעליית יהודים, בהתרחבות הלאום על שטחי יש"ע וביישובם, ציון דרך חשוב בתהליך זה. הוא קבע שישראל צריכה לשאוף להרחיב את נחלתה למקומות ההיסטוריים ביהודה ושומרון והתנגד בחריפות לכל ויתור ונסיגה. התרחבות הגבולות, על פי הרב, הנה סימן נוסף לבואה של הגאולה וכחלק מהפעולה הגשמית של הציונות הדתית, עליה לעודד ולסייע בכל דרך להתרחבות זאת.

תפיסתו והשפעתו של הרב צבי יהודה קוק גרמה לשינוי ניכר בתנועת המזרחי. מתנועה שהייתה ממוקמת במרכז המפה הפוליטית לצדה של תנועת העבודה, היא עברה אל הקוטב הימני תוך עקיפת הליכוד מימין. בתוך מהלך זה הוקם גם גוש אמונים, הכוח המרכזי מאחורי ההקמה האינטנסיבית של יישובים מעבר לקו הירוק, שהפך גם לכוח מרכזי בציונות הדתית כולה.

הכרחי להזכיר, כי אל-מול הזרם המרכזי בציונות הדתית עומדים מנהיגים דתיים המתנגדים לרעיונות אלה. בין המנהיגים החשובים של הציבור הדתי לאומי שאינם מזוהים עם משנתו יש לציין במיוחד את ראשי ישיבת הר עציון, הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, הראשון הולך בדרכו של הרב-הפילוסוף יוסף דב סולובייצ'יק, שאמר שאין להלכה מה לומר על מסירת חלקי ארץ ישראל.
הבולט בין מתנגדיו הנחרצים של הרב צבי יהודה היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ, אשר טען כי דעותיו המשיחיות יגרמו להליכה "מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות" ולהפיכת "עם הספר" ל"עם הארץ". הוא אף טען כנגדו שקידוש הקרקע הוא בבחינת עבודה זרה. מתנגדים נוספים קמו לו בחוגי השמאל הפוליטי הדתי, שהצמיחו אחר כך את מפלגת מימד ואת "נתיבות שלום".

האופן בו תופשים המתנחלים את הציונות, את הקמת מדינת ישראל ואת הכיבוש מבהירים התחלתי את עומק הקרע ביננו לבין הציבור הזה ואת הסכנה המגולמת באמונותיו. אל מול הטעונים בדבר התחלת הגאולה, אל מול תלותה של הגאולה בהחזקה עיקשת בשטחי יש"ע כל טעון אחר – ביטחוני, כלכלי או הומני – הופך להיות חסר משמעות. מהם חיי אדם זמניים של יהודים או פלשתינאים, אל מול האפשרות לבואם של המשיח והגאולה?

בכיים של המתנחלים וזעקתם בעת הפינוי אינם לדעתי, רק "הצגה תקשורתית מבריקה" כפי שטוענים אנשי תקשורת רבים. השבר של הציונות הדתית הוא שבר אמיתי: חלום עצום שנחלם והוגשם משך 100 שנה מתנפץ עתה אל מול פניהם. הגאולה מתרחקת. הגאולה שהייתה ב-40 השנים האחרונות קרובה מתמיד, הולכת וחומקת מבין אצבעותיהם של אנשי יש"ע. התפישה שתלתה את הגאולה בהרחבת הנחלות, שראתה בהרחבת הנחלות סימן מאבדת את אחיזתה במציאות.

אינני יודע אם אנחנו כחילוניים מסוגלים בכלל להבין את עומק השבר, ולו מכיוון שאין לנו תפיסה של "גאולה" ואין לנו כל תקווה ל"משיח" שעתיד לבוא. אבל אפשר אולי לנסות ולדמיין מצב בו בעוד 40 שנים 250,000 פעילים חברתיים שהתאחדו יחד ועמלים מזה שנים לכינונה של חברה שוויונית וצודקת בארץ ישראל ומרגישים שהם הולכים ומתקרבים אל מטרתם כשלפתע, בן-דמותו של ביבי נתניהו עולה לשלטון ומחזיר את הגלגל לאחור. (אולי, למשל, מבטל חוקה שוויונית שהייתה על-סף חקיקה…) אינני משוכנע שאנאלוגיה שכזו יכולה להספיק. חזון של חברת מופת איננו יכול להיות דומה לחזון דתי של גאולה – של מצב שבו העולם הופך למושלם – גן עדן על פני אדמות.

הבנת תפישתם האמונית של המתנחלים, בה בעת שהיא גורמת לי לחוש אמפטיה רבה לכאבם מבהירה באופן חד וברור את עומק הקרע. קרע שאותו יש להיזהר מלהסתיר בעזרת "צווי פיוס" למיניהם. את הקרע הזה יש לחשוף, להצביע עליו, להיות מודעים לו. להבין שאנו עומדים מול ציבור מאמין, המעונין בהנצחת הכיבוש בכל מחיר. ציבור שרואה בנו החילונים כלי משחק בידיה של "התוכנית האלוהית" לגאולת הארץ. לציבור הזה יש להבהיר הבהר היטב שאין בכוונתנו להמשיך ולהיות פיונים במשחק השמימי.

ההתנתקות עשויה להיות שלב ראשון בהתפכחות של הציונות הדתית מחלום העִווּעים שלה, מנבואת השקר של צבי יהודה קוק. מכאן חייבים להמשיך. להמשיך לא רק במהלכים מדיניים, אלא במהלכים של כל אחד מאתנו. עלינו להימנע מכל שיתוף פעולה עם כיבוש הארץ – להחרים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, להימנע מלבקר בהתנחלויות וכמובן, לעשות צעדים פוליטיים נגד הכיבוש. מפעל ההתנחלות חייב להפוך לטאבו בחברה הישראלית.

בשום פנים ואופן אינני טוען שיש להחרים את המתנחלים עצמם, יש לי משפחה מתנחלת ואינני מתכוון להתנכר אליה. עם זאת, אינני מתכוון לבקר בבית אותו גזלו מתושבי הארץ ואינני מתכוון לספק להם כל אישור או חיזוק שממנו הם עלולים להבין שאינני מגנה באופן החמור ביותר את מעשיהם. עלינו לפעול בשיטות של המתנחלים עצמם ו"לצרוב בתודעתם" את העובדה שהרוב השפוי במדינת ישראל לא יסכים עוד להיות חייל בצבא הגאולה.

אגב, מהמתנחלים גם ניתן ללמוד שעור בשינוי חברתי. הם ממש מְמַשֵי חזונו של גרמשי: הדרך בה הצליחו פעילי גוש אמונים להתברג בעמדות מפתח בפוליטיקה, בפקידות הממשלתית, בצבא, במערכת החינוך… נותנת דוגמה לניצול מרבי של כוח של ציבור קטן יחסית. שלא לדבר על יכולת הדברור שלהם והאופן בו שווקו את רעיונותיהם. הלוואי ושליחי הצדק החברתי היו מצליחים באותו האופן לשווק את מרכולתם. יותר מכל דבר אחר, הציונות הדתית מראה לנו מה בכוחם של אלפי פעילים מחויבים למטרה, נחושים ומאוחדים לעשות. עכשיו תורנו!

בסיטואציה הנוכחית, אני חש מחויב להבהיר כי הכרחי להבחין בין האידיאולוגיה שבבסיס ההתנחלויות בה יש להיאבק בעוז לבין האנשים עצמם. את ההתנתקות יש לבצע בנחישות רבה, אך מבלי לוותר על רגישות רבה לא פחות. באותה רגישות והומניות בה על מדינה דמוקרטית לפעול מול כל פורעי חוק: יהודים, ערבים, פלשתינאים או מהגרי עבודה.

 

מודעות פרסומת
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s