בידיים קשורות \ אריק כרמון

איך אפשר לתפקד כאשר ביד אחת בוחרים ראש ממשלה וביד השנייה בוחרים כנסת שמתנגדת לו?
אריק כרמון

אם לא תשונה שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, תהיה גם הכנסת הבאה שתיבחר כנסת שסועה ומפוצלת. ראש הממשלה הבא, בלי כל קשר למוצאו המפלגתי, לא יוכל למשול. וכפי שקרה כבר פעמיים (בנימין נתניהו, ועכשיו אהוד ברק) גם הממשלה החדשה שתמונה תסיים את פעילותה זמן רב לפני תום הקדנציה. התסריט הזה יחזור על עצמו בכל כנסת, בכל ממשלה, ועם כל ראש ממשלה – כל עוד לא תשונה השיטה.

הכרזתו של ראש הממשלה על הליכה לבחירות הייתה צפויה. הדמוקרטיה הישראלית נמצאת במסלול של התרסקות כתוצאה משיטת בחירות קלוקלת, שהוציאה למעשה את ישראל ממשפחת המדינות הדמוקרטיות.

בין 80 המדינות בעולם שמוגדרות כדמוקרטיות, מצביעים מדענים על 26 כעל דמוקרטיות יציבות (כאלה שהפרלמנט שלהן מתפקד ומסיים את פעילותו עם תום הקדנציה). מבין ה-26 רק אחת היא דמוקרטיה נשיאותית (ארה"ב), וכל היתר דמוקרטיות פרלמנטריות. אף מדינה לא עשתה צעד מטורף כמונו: הוציאה את עצמה מחברת הדמוקרטיות הפרלמנטריות, אבל לא הלכה עד הסוף, לדמוקרטיה נשיאותית.

שיטת הבחירה הישירה הונהגה ב-1996. הראשון "ליהנות" מדובשה ומעוקצה היה בנימין נתניהו. הבא אחריו, ברק, יכול גם הוא לזקוף לזכותה את חוסר היכולת לתפקד. ככה זה כאשר אזרחי המדינה משלשלים ביד אחת פתק לראשות הממשלה, וביד השנייה בוחרים כנסת שמתנגדת לו ומונעת ממנו לשלוט.

על-פי סקרים, בשיטת הבחירות הקיימת יהיו גם בכנסת הבאה, כמו בנוכחית, 17 מפלגות; לשתי המפלגות הגדולות (עבודה וליכוד) ביחד יהיו שוב רק שליש או פחות מתוך 120 חברי הכנסת. לעומת זאת, אם תשונה שיטת הבחירות, יקטן מספר המפלגות בשלב הראשון ל-12-14, ולמפלגות הגדולות יהיו יותר מ-50% מחברי הכנסת.

אנחנו חיים בתוך פרדוקס מדהים, שבו על סדר היום הלאומי ניצבים נושאים גורליים לדמות המדינה ולעתידה (תהליך השלום, ולמעשה הגדרת גבולותיה), ובו בזמן שבוי ראש הממשלה ומחושק על-ידי דרישות סקטוריאליות, שכולן נוגעות לכאן ועכשיו של חלק קטן מהציבור. המצב הזה מביא לאימפוטנציה מובנית של העומד בראש המדינה, והופך אותו למנהיג חסר כל כושר למשול.

טובת הכלל?

בכנסת יש היום כמעט רוב לתומכים בשינוי שיטת הבחירות, כאשר רובם באים מהמפלגות הגדולות. המתנגדים המובהקים לשינוי הם כמובן חברי הכנסת מש"ס ומשינוי, שתי מפלגות סקטוריאליות מובהקות. על רקע זה היינו מצפים שלמפלגות הקטנות ככלל יהיה אינטרס בהשארת שיטת הבחירות הנוכחית, אבל מסתבר שרבים מחברי הכנסת ערים לכשל הדמוקרטי שמתלווה אליה. ומי אינו תומך? בין היתר אהוד ברק, חיים רמון ויוסי שריד. ביטול הבחירה הישירה יכול להיות הצעד הראשון במסגרת המהלכים לחיזוק הדמוקרטיה בישראל.

החברה שלנו היא בבסיסה חברה שסועה ומפולגת, ולשיטת הבחירה הישירה יש תרומה גדולה להרעת המצב. בשיטה הפרלמנטרית הישנה עסקו מוסדות השלטון בעניינים לאומיים. כיום, על סדר היום נמצאים בעיקר נושאים סקטוריאליים, והתוצאה היא הרחבת השסע והעמקת העוינות בין חלקי הציבור השונים. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא ההתנגחות הבלתי פוסקת בין ש"ס לשינוי, שאינה מבטאה שום התחשבות בטובת הכלל.

שיטת הבחירות הובילה גם לחוסר אחריות פרלמנטרית, שמגיעה לשיאה בכל הנוגע לתקציב המדינה. הכנסת מחוקקת חוקים שמעידים על אנרכיה ועל חוסר התייחסות למציאות, כמו למשל חוק הקצבאות למשפחות מרובות ילדים. חוקים רבים נוספים שאינם דואגים לטובת הציבור כולו נמצאים על שולחן הכנסת, ומחכים לתורם להיכנס לתוקף.

בחברה רב-תרבותית כשלנו יש לגיטימציה לגוונים שונים, אבל מה שמחזיק ומחבר בין הקבוצות השונות הוא איזשהו מכנה משותף או הסכמה לגבי דברים בסיסיים. אצלנו זה כבר לא קיים. השיטה העמיקה את השסע.

 

ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה

 

מודעות פרסומת
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s