עשר הנחות יסוד לאוטופיה סוציאליסטית קהילתית \ יפתח גולדמן

עשר הנחות יסוד לאוטופיה סוציאליסטית קהילתית

יפתח גולדמן (להורדת הקובץ ערוך להדפסה)

בגליון 'חברה' מס' 4 פרסמתי מאמר בשם 'חברה של קהילות'. טענתי שם, שהסוציאליזם חייב לייחס חשיבות גדולה לקהילה; שתיקון החברה ברוח סוציאליסטית אפשרי רק אם יחודשו חיי הקהילה בחברה המודרנית. בדברים הבאים אנסה לפסוע צעד אחד הלאה: לשרטט קוי מתאר ל'אוטופיה קהילתית' בישראל של ימינו. אין כאן תוכנית מפורטת, אלא עשרה עיקרים או עשר הנחות יסוד. אומר מייד: הקורא ימצא כאן מעט מאוד דברים מקוריים. כמעט בכל מה שכתוב להלן, אני הולך בעקבות מרטין בובר. ספרו החשוב של בובר 'נתיבות באוטופיה' יצא לאור בשנת 1947 וחלקים רבים ממנו כבר התיישנו. ובכל זאת, החזון הנפרש בחיבור זה הוא עדיין הגדרת המשימה האקטואלית ביותר, לישראל של ימינו ולחברה המערבית כולה.

א. מה זה סוציאליזם

בלב-ליבו של הסוציאליזם עומדת חירות האדם. סוציאליזם הוא פרוייקט להגדלת חירותם של בני-האדם, כלומר: הגדלת כוחם הממשי להיות אדונים לגורלם; הגדלת המידה שבה הם מעצבים את חייהם בעצמם, ולא מובלים בפעולה "עיוורת" של כוחות שאינם בשליטתם (כוחות טבעיים, כלכליים, חברתיים, פוליטיים…). מכאן, שסוציאליזם ודמוקרטיה מתלכדים בגרעינם המהותי. כל היתר ('שוויון', 'צדק חברתי', 'צמצום פערים' וכו') נגזר מכך.

ב. מהי 'אוטופיה'

בדרך כלל מייחסים אל הכינוי 'אוטופיה' לתיאור של חברה אידיאלית מושלמת, שאינה קיימת ואולי גם לא יכולה להתקיים. בעקבות מרטין בובר (בפולמוס שלו עם המארקסיזם), אני מייחס למלה משמעות כמעט הפוכה: פרוייקט אוטופיסטי הוא נסיון להגשים כאן ועכשיו, בתוך החברה הקיימת המקולקלת, משהו ממראה דמותה של חברה אפשרית מתוקנת (כלומר: חופשית); לעצב כבר עכשיו את החיים מתוך חירות; לעצבם כך במידת האפשר. העיקר בסוציאליזם האוטופי, כפי שהבינוֹ בובר, הוא מעשה ההגשמה. הגשמה כאן ועכשיו.

התביעה להגשמה מחייבת את האוטופיסט לעמדה דיאלקטית כלפי החברה הקיימת: מחד, שאיפתו להתחיל כאן ועכשיו ביצירתם של יחסים-חברתיים השונים באופן מהותי מאלה השוררים, מבטאת חוסר סובלנות כלפי "חוקי המשחק הקיימים". מאידך, על-מנת להגשים "חוקי משחק חדשים" בתוך המציאות השוררת, נדרשת מידה רבה של פשרנות, של תבונה, של ריאל-פוליטיות. במלים אחרות: נדרשת מידה רבה של סובלנות כלפי חוקי המשחק הקיימים. הסוציאליסט האוטופיסט, במעשה האוטופיסטי שלו, שולל את החברה הקיימת בַּמידה שאפשר לשלול אותה, ומשלים עמה בַּמידה שהכרח להשלים עמה. המידה שבה אפשר לשנות, והמידה שבה צריך להשלים נתונות בבחינה מתמדת, תיאורטית ומעשית.

ג. מהם הדברים המגבילים את חירותו של האדם בן-זמננו

שתי התופעות שהשפעתן על חירות האדם בזמננו היא ההרסנית ביותר הן כלכלת-השוק הקפיטליסטית וחברת-ההמונים. בכלכלת-השוק, הקריטריון העליון המנחה את כל התהליך הכלכלי הוא קריטריון הרווח. המטרה איננה רווחה, או שפע, או אושר, או פנאי, או בריאות, או השכלה, או חדוות-יצירה… את כל אלה סובלת כלכלת-השוק רק במידה שהם תורמים ליצירת רווח. מרגע שאין הם תורמים להגדלת הרווחים, נוטה כלכלת השוק לחסל אותם. כלכלת-השוק מרדדת את האדם ומעמידה אותו על תיפקודיו הכלכליים-גרידא כיצרן וצרכן, מוכר וקונה.

בחברת-ההמונים הופך כל פרט ל'אטום חברתי' חסר פנים וחסר חשיבות. מבחינה פורמאלית, הוא אזרח שווה זכויות בחברה דמוקרטית. מבחינה ממשית – הוא כמעט חסר השפעה. כל מעשה שיעשה, כל זעקה שיזעק, כל יצירה שיצור – יהיו רק מעשה, זעקה או יצירה של אחד משישה מליון או משישים מליון אזרחים אחרים, פרטיים ואנונימיים כמוהו עצמו (לאמיתו של דבר, הביטוי 'חברת-המונים' הוא מטעה. חברה והמון הם מושגים סותרים). פוליטיקת-ההמונים הנהוגה בחברות-ההמונים של העולם המערבי מעניקה לאזרח זכויות פורמאליות, עם שהיא שוללת ממנו יכולת השפעה אמיתית על מציאות חייו.

עתה ראוי לשאול: מה הן ההגבלות על החירות שאפשר להתחיל לצמצמן כבר מחר בבוקר? שבעצם אפשר היה להתחיל בצמצומן כבר אתמול?

והתשובה זהה: כלכלת השוק ופוליטיקת ההמונים.

ד. כיצד אפשר להתחיל כבר מחר בהקטנת שררתן של פוליטיקת ההמונים וכלכלת השוק

על ידי הקמתן של קהילות ממשיות המקושרות ביניהן בברית פדראטיבית ומקיימות קשר של השפעה וחינוך עם החברה הסובבת. זו המשימה שהציב מרטין בובר בפני המגשימים הסוציאליסטים בספרו 'נתיבות באוטופיה'. בניסוח הכללי שהוצג כאן, עומדת משימה זו במלוא תוקפה גם בישראל של ימינו.

ה. מהי 'קהילה' ?

באופן פרדוקסאלי, משמש המושג 'קהילה' כדגל וסיסמא עבור מגמות שונות הפועלות לפירוק ו"וירטואליזציה" של היחסים החברתיים. כך מוצבת הדאגה של ה"קהילה" כתחליף לאחריות מוסדות המדינה לכלל האזרחים; כך מוקמות אלפי "קהילות וירטואליות" באינטרנט, כתחליף לקשרים אנושיים ממשיים בין בני-אדם ממשיים; כך קיבוצים המתפרקים מערכי השיתוף מקימים לעצמם "שכונות קהילתיות" או אף הופכים עצמם ל"יישוב קהילתי". אך האמת היא, ש'קהילה' אינה תחליף ל'שיתוף' אלא היא השיתוף עצמו – קהילה היא מסגרת חברתית קונקרטית שבה נפגשים אנשים כדי לפעול וליצור במשותף. בקהילה נפגשים בני-אדם לא כבעלי תפקיד בלבד אלא כאנשים שלמים, והיחסים הדומיננטיים בקהילה אינם יחסי הקניה-והמכירה של כלכלת-השוק, או יחסי השליטה והמניפולציה של פוליטיקת-ההמונים. במידה שבה מתעצמים ומתרחבים היחסים הקהילתיים, כן קטן כוח שררתן של כלכלת השוק המנוכרת ופוליטיקת ההמונים המנוכרת.

ו. שלושה מדדים של קהילתיות

קהילה אינה "מצב" אלא מידה: אין טעם לסווג מסגרות חברתיות כ"קהילתיות" או "בלתי-קהילתיות", אך יש טעם רב לבחון את המידה שבה מתקיים יחסים קהילתיים בתוך המסגרות הללו; לבחון אותה לא על מנת לספק "תוצאת-מחקר" גרידא, אלא על-מנת להגדיל את מידת הקהילתיות בכל מסגרת חברתית קיימת, וליצור מסגרות חברתיות חדשות שבהן מידת הקהילתיות גדולה ככל שניתן. אפשר להצביע על שלושה מדדים המתארים מדרג של קהילתיות. אף אחד מהם אינו טוטאלי ואינו מספיק בפני עצמו:

מידת ההשתרגות של היחסים הקהילתיים בחייהם של השותפים: האם הקהילה היא קבוצה המתארגנת לצורך "פרוייקט" מסויים (למשל: ועד הורים בבית-הספר, תיאטרון חובבים, חוג טיולים…) או שהיא מהווה שיתוף בחיים, קבוצה המנהלת במשותף את חייה.

עומק השיתוף: עד כמה עמוק השיתוף שבין חברי הקהילה? באילו תחומים הוא נוגע? לכאורה שיתוף-כלכלי מלא הוא הרמה המקסימאלית של השותפות. אולם, יש לזכור שהשיתוף הכלכלי, גם אם הוא מוחלט, הוא רק השלד שסביבו נרקמים החיים הקהילתיים. לא פעם נעלמים החיים המשותפים, ורק השלד של השיתוף הכלכלי נותר בעינו. מה שמתגלה אז לעינינו הוא שלד חסר חיים: רוח רפאים של קהילה.

המחוייבות לכלל החברה: אפשר שאין זה מדד לקהילתיות במובן צר של המלה, אבל סוציאליסטים קהילתיים אינם פטורים ממנו. הסוציאליזם הוא דרך לשחרור החברה, לא שחרור מהחברה. לכן צריך לבחון כל קהילה וכל התארגנות קהילתית גם על פי המדד הזה: באיזו מידה יש כאן פתרון פרטי לאנשים שנקעה נפשם מן הניכור והכיעור, ובאיזו מידה יש כאן שליחות ודרך, מסר חינוכי, אחריות חברתית. אין הדברים הללו נמדדים על-פי האידיאולוגיה המוצהרת בלבד, אלא בעיקר על-פי המעשים. המבחנים המרכזיים הם שניים: התלכדותן של קהילות שונות ומגוונות לכדי תנועה חברתית רחבה, ומעורבותן של הקהילות בחברה הסובבת, בפעולות של חינוך, השפעה ומשיכה.

ז. שלוש סכנות של קהילתיות

שלוש סכנות עיקריות רובצות לפתחם של פרוייקטים קהילתיים בחברת זמננו:

סכנת החיקוי

פעמים רבות מעתיקים אל תוך המסגרת הקהילתית את דפוסי היחסים של פוליטיקת-ההמונים המנוכרת. אולי הדוגמא הבולטת ביותר היא הנסיון להשליט את כליה של הדמוקרטיה הפורמאלית על כל מסגרת חברתית, ולו הקטנה ביותר: בועד שכונה, בועד העובדים, במועצת התלמידים בבית הספר ולפעמים גם בקיבוץ, מחקים את "חוקי המשחק" של מדינת ההמונים (הירארכיה, הפרדת רשויות, הכרעת רוב, פרוצדורות של ערעור וכדומה). הכללים הללו מתאימים אולי למדינת המונים, אך בדרך כלל צורתם מתעוותת כשמנסים ליישמם בקבוצות קטנות. אם הקהילות נבנות כמדינות-המונים בזעיר-אנפין, הן מאבדות ממילא את יכולתן להוות אלטרנטיבה לחברת ההמונים המאורגנת ונשלטת בכליה של הדמוקרטיה הפורמאלית. במקום בו פרוצדורה ריקה כמו "ספירת קולות" ממלאת את מקומם של השיחה, הליבון והדיון מאבדת הקהילה חלק גדול מכוחה מצַמצם הניכור.

סכנת הפרטיקולריזם

כל התארגנות קבוצתית יוצרת, מניה וביה, אינטרס קבוצתי נבדל. בעולם המאורגן כזירת מאבק בין פרטים וקבוצות, עלול שיתוף הפעולה הקהילתי להתבטא פשוט כמאבק משותף נגד "כל השאר". לפעמים ה"קהילתיות" היא רק מסווה דק או תירוץ אלגנטי לבדלנות בוטה. לדוגמא: קבוצת תושביו של יישוב מבוסס המתארגנים כ"קהילה" כדי למנוע הצטרפות של אנשים לא רצויים (ערבים, מזרחיים, אמהות גרושות וכן הלאה). אבל לפעמים מדובר בקהילה של ממש, הנוצרת מתוך רצון אמיתי בתיקון, שחבריה עולים, מדעת או שלא-מדעת, על מסלול של אינטרסנטיות פרטית. האינטרס הפרטי-הקבוצתי – ממש כמו האינטרס הפרטי-האישי – אינו פסול כשלעצמו! אבל ממש כמוהו הוא עלול להפוך לאגואיזם צר. הדאגה של הפרט לקבוצתו על חשבון שאר העולם רק נראית יותר טוב מן הדאגה שלו לעצמו על חשבון שאר העולם; אין היא נבדלת ממנה הבדל מהותי.

סכנת האסקפיזם

האסקפיזם (מלשון escape – בריחה) הוא מקרה פרטי של פרטיקולריזם. ליתר דיוק: הוא פרטיקולריזם סמוי. האסקפיסט נמלט מן המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית השוררת אל "עולם משלו". יחד עם כמה שותפים דומים לו, הוא מכונן חברה אלטרנטיבית-לכאורה. הקהילה האסקפיסטית אומרת לחברה הכללית: לא מדובשך ולא מעוקצך! זו תמיד אמירה שקרית במידת-מה, כי אין קהילה המנותקת באמת מן החברה הכללית (גם אם עושים מדיטציה על חוף ים המלח, מגיעים לשם בכבישים שסללה מדינת ישראל…). אבל הבעיה החמורה יותר היא שהקהילה האסקפיסטית היא רק אלטרנטיבה לכאורה. היא לא מתמודדת עם המציאות השוררת אלא בורחת ממנה. משום כך אי אפשר להחשיב אותה כפרוייקט של שחרור, כלומר, כפרוייקט סוציאליסטי.

ח. דוגמא מן העבר

האם זו משימה אפשרית? האם יש סיכוי של ממש להתהוות קהילות (בצורות שונות וברמות שונות של שיתוף), אשר יהוו אלטרנטיבה אמיתית לסדר החברתי השורר, מבלי שיפתחו עמדה אדישה (אסקפיסטית) או נצלנית (פרטיקולריסטית) כלפי החברה הכללית? זה המקום להצביע על פרוייקט שיתופי רחב מימדים, שמהצלחותיו, כמו גם מכשלונותיו, אפשר ללמוד רבות (מבלי שנתרפק עליו בנוסטלגיה לא-ביקורתית): תנועת-העבודה הציונית, ובעיקר אגפיה ההתישבותיים של תנועה זו.

נחשוב על חברת קיבוץ עין-חרוד, בשנת 1930 או 1940, היוצאת בבוקר לעבודת השדה. לכאורה אין היא עובדת אלא לשם סיפוק הצרכים הפרטיים של קבוצת השותפים שלה. אבל אין היא שותפה רק בקיבוץ עין-חרוד: הקיבוץ שייך לתנועת 'הקיבוץ המאוחד'; ותנועה זו שייכת למסגרת הרחבה יותר של 'תנועת העבודה הציונית'; ותנועת העבודה היא חלק מן התנועה הציונית כולה; והתנועה הציונית נאבקת על האינטרסים הקיומיים של העם היהודי… כל מסגרות ההשתיכות הרחבות הללו (תנועת התיישבות, תנועה לאומית, עם) נוכחות בתוך הקבוצה הפרטית כישות חיה, ממש כשם שהקבוצה הפרטית נוכחת בתוכן. כך היה הדבר במעשה, וכך גם נתפס בתודעה!

הניגוד החשוב לענייננו אינו בין אוניברסליזם (כלליות) לפרטיקולריזם (פרטיות), אלא בין אוניברסליזם מופשט וריק מתוכן (כמו במשפט הנפוץ כל-כך והריק כל-כך "כולנו יהודים") לבין אוניברסליזם ממשי ומלא, אוניברסליזם שבו מגיעים אל ההגדרות הכלליות מבעד לקבוצות השתייכות קטנות שמתחברות יחד למסגרות גדולות יותר. בובר קרא לכך "עקרון הפדראציה": קבוצות שיתופיות מתחברות עם קבוצות אחרות, דומות להן ושונות מהן, במערכות של בריתות ושותפויות המתרחבות בהדרגה. כזאת היתה ההתישבות השיתופית בארץ ישראל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, וכאן חלק מסוד כוחה.

בימינו שלנו, בראשית המאה העשרים-ואחת, מרבים להסיק מסקנות דווקא משיברונה של התנועה הקיבוצית. המסקנות הללו חשובות לכל מי שמבקש לבנות קהילות שיתופיות (ובלבד שאין הן פסוודו-מסקנות מהסוג של "הכל אבוד"); אבל מפעם לפעם צריך לזכור גם את הצלחותיה המרשימות של תנועה זו.

ט. ומה בהווה

מי שמישיר מבט אל תוך החושך האופף כיום את החברה הישראלית, מי שמחכה די זמן עד שעיניו מתרגלות לחשיכה, אינו יכול, לבסוף, שלא להבחין כי בלב הווית הפירוק מופיעות התגבשויות חדשות. יותר ויותר קבוצות, קומונות, אגודות וקהילות נוצרות בישראל בשנים האחרונות. לרבות מהן אין תפיסת עולם רחבה אלא רק מצוקה סתומה, המורגשת בבטן יותר מאשר בשכל ("רעב לקהילה" כינה זאת פעם נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון); לקבוצות אחרות (בעיקר אלה הצומחות מתוך תנועות הנוער) יש תיאוריה עמוקה וחזון מגובש; בין שני הקצוות האלה מצויות קבוצות בדרגות ביניים שונות. כולן חשופות – כל אחת בדרכה – לסכנות שנמנו קודם לכן. הרבה מאוד תלוי בהווצרותו של אתוס משותף לקהילות הללו (ודוק: אתוס משותף ולא קולקטיביות רעיונית). אתוס משותף כזה אינו יכול להווצר אלא מתוך דיאלוג. הדיאלוג בין הקבוצות והתנועות – דיאלוג ספונטאני אבל גם ממוסד – הוא צורך חיוני.

י. אז מה לעשות

מיום שקיים סוציאליזם, בהגות ובמעש, היה אחד הציוויים התקיפים שלו: התארגן! ((Get Organized! לציווי הזה יש תוקף מעשי: לבד אי אפשר לשנות את העולם; אבל יש לו גם תוקף מהותי: סוציאליזם הוא חירות דרך שיתוף, אינדיבידואליזם בתוך קהילה. הציווי "התארגן!" מופנה אל כל מי שהדברים הרשומים כאן מוצאים הד בליבו. התארגן! חפש שותפים, הקם אתם קבוצות – לא קבוצות למאבק פוליטי בלבד (אם כי אלה חשובות ללא ספק) אלא קבוצות חיים! חפשי דרך! אל תיישמי באופן דוגמאטי רעיונות מהעבר, חפשי את צורת השיתוף ואת מידת השיתוף הנכונה לך ולחברייך. ואז – הביטי סביב וחפשי קבוצות וקהילות נוספות. התחילי לדבר אתן, ללמוד מהן, ללמד אותן, לעזור להן, להעזר בהן… בואי עמן בברית.

האם כל זה הוא תחליף למאבק הפוליטי? ודאי שלא! אסור להסתלק מן המאבק העיקש למען צדק חברתי בישראל (ובימינו המאבק הזה נואש וחשוב מתמיד); אולם אסור גם לשכוח את מה שהורו מארקס, קרופוטקין ובובר: מהותו הפנימית, האמיתית, של הסוציאליזם, אינה המאבק אלא היצירה.

יפתח גולדמן הוא חבר קיבוץ תמוז, מורה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב וב'בית-המדרש הקהילתי בבית שמש', חבר ביסו"ד
מודעות פרסומת
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s