שטחים \ ישעיהו ליבוביץ'

שטחים

מאת: ישעיהו ליבוביץ'        (התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" באפריל 1968)

הרחבת תחום הריבונות הישראלית על שטחי א"י (ו/או סיני) שנכבשו במלחמת ששת הימים ; החזקתם תחת שלטון או פיקוח ישראלי בכל צורה אחרת ; החזרתם לידי ריבוניהם הערבים – שאלת ההכרעה בין קווי-מדיניות אלה נדונה בציבור תוך עירבוב בחינות פראגמטיות ובחינות אידיאולוגיות , מזה – צרכים ואינטרסים מדיניים, כלכליים ובטחוניים, "שלום" ו"גבולות מוכרים ובטוחים", ומזה – עניינים רגשיים וערכיים, חזון הגאולה המשיחית, "א"י השלמה", "קדושת הארץ", "נחלת אבותינו", "מסורת הדורות", "חללינו שנפלו על שיחרור אדמתנו". יש לדון בכל אחד מן הטיעונים האלה לחוד ולגופו.
הציר שעליו סובב הוויכוח המדיני הוא "שלום ובטחון". אם המונח "שלום" משמש כאן במשמעו האמיתי, ז. א. כציון של מצב של קיום-בצוותא של מדינת ישראל ושל שכנותיה עפ"י הסדר מוסכם בין שני הצדדים – אין סיכוי לשלום כזה היום ובעתיד הנראה לעין. לא כאן המקום לבירור היסטורי מעמיק – אם מלכתחילה בכלל היה הקונפליקט היהודי-ערבי על א"י ניתן לפתרון מוסכם בין יהודים וערבים ; עכ"פ יש לומר, שאם ב-20 השנים שמהקמת מדינת ישראל היו הזדמנויות שבהן אולי (כוליה האי ואולי !) היתה אפשרות כלשהי לנסות להגיע להסכם של פשרה (הזדמנויות כאלה היו, אולי(!), מיד לאחר חתימת חוזי-רודוס, וכן ערב מלחמת- סואץ (לפני מיבצע עזה!), וכן מיד לאחר הפסקת-האש שלאחר מלחמת ששת הימים) – הרי החמצנו את כולן, ונוצר מצב שבו אין להעלות על הדעת שאחד משני הצדדים יוכל מרצונו החפשי להציע לצד-שכנגדו הצעה שזה יוכל לקבלה מרצונו החפשי. רק כוחן ולחצן של המעצמות הגדולות מונע את הלחימה באיזורנו היום ומחר, וייתכן שכוחן ולחצן – אם הן תבאנה לידי הסכם ביניהן – הוא שיביא לידי "שלום" מזוייף באיזור, בצורת הסדר כפוי על שני הצדדים, שיחזיק מעמד כל זמן שתתקיים ההסכמה בין המעצמות. מי שעיניו פקוחות – ויש עיניים פקוחות גם בצמרת השלטון, אך בעליהן מעדיפים, כנראה, לשתוק – רואה שבלי פתרון כפוי מן החוץ נידרדר לווייטנאם שניה, למלחמה שתימשך ללא אפשרות של הכרעה, מתוך הסלמה מתמידה. מחר, אפשר, שנצטרך לפלוש לעמאן או לדמשק, ושום דבר לא יושג עי"כ.
"בטחון" אינו אלא שלום-אמת בין שכנים (כגון הולנד-בלגיה, שוודיה- נורווגיה, ארה"ב-קנדה) ; בהעדר שלום אין בטחון ואין הסדר גאוגרפי-אסטרטגי שבכוחו לשנות מציאות זו. אין קשר ישיר בין בעיית הבטחון ובעיית השטחים : אין "גבולות בטוחים". ביסוס ההגנה על קווים מבוצרים – המנטאליות של קו-מאז'ינו – סופו תמיד היה כשלון מימות החומה הסינית והלימס הרומי ועד לחומה האטלנטית של היטלר. בעיית הבטחון שלנו איננה בעיה של גבולות מסויימים, ואינה בעיה צבאית-גרידא, אלא היא בעיה צבאית-מדינית-חברתית משולבת. כל זמן שיש לנו יתרון איכותי (מבחינה טכנית ומבחינת האירגון החברתי) על הערבים ויש לנו גיבוי אמריקאי המנטרל את המעורבות הרוסית, נוכל להחזיק מעמד בכל קו-גבול – ומלחמת ששת הימים תוכיח, שבה פתחנו בגבולות שעברו על פני קלקיליה ועל חומת העיר העתיקה של ירושלים ; אם ייעדר אחד הגורמים הללו, לא יועיל לנו שום קו-גבול, גם לא זה שעל התעלה ועל הירדן. זהו המצב לאמיתו. היום, כשזכינו לגבולות שלדברי "המומחים" הם "אידיאליים מבחינת הבטחון", אנו נאלצים להקדיש לצרכי הבטחון חלק גדול הרבה יותר מהכנסתנו הלאומית ומתקציב המדינה מאשר בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים ולהשגת "הגבולות האידיאליים" ;ז. א. – בטחוננו לא גדל אלא פחת בעקבות הכיבושים במלחמה זו (דברים אלה נכתבו ופורסמו שנים אחדות לפני מלחמת יום-הכיפורים).
אנו נידונים להתקיים בארצנו ללא שלום וללא בטחון, כאשר התקיים העם היהודי בכל אלפי שנות קיומו ; ולמען קיום זה נצטרך לקבל על עצמנו מאמצים עליונים וקרבנות גדולים מתמידים. לפיכך מן ההכרח שנברר לעצמנו מה יהיה טיבה של המדינה שלמענה נקבל עלינו ועל בנינו קיום כזה, ולאור בירור זה נקבע עמדה לבעיית "השטחים".
לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה – חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם – היהודי והערבי כאחד. כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא ייהפכו לרוב במדינה (בעקבות ריבויים הטבעי הגבוה) אלא יישארו שליש או 40% של אוכלוסייתה. המדינה לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה "כנענית" : בעיותיה וצרכיה ותפקידיה לא יהיו עוד הבעיות והצרכים והתפקידים של העם היהודי שבארץ ובחו"ל, אלא רק ענייני הממשל והמינהל הספציפיים של מדינה זו – ענייני השלטון על יהודים וערבים יחד, בדומה לבעיותיה של מדינת הלבנון, שאינן אלא הדאגה המתמידה לפתרון בעיית היחסים בין מרונים ומוסלמים ודרוזים וכו'. המדינה תוטרד בבעיותיה הספציפיות האלה, ולא יהיה לה ענין לעם היהודי. תוך זמן קצר ינתקו הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין העם היהודי, וכן הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין תכניה של ההיסטוריה של עם ישראל ושל היהדות. כל התוכן של המפלצת הקרויה "א"י השלמה" לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני-מינהלי שלה. מן הבחינה החברתית : תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר – שוטרי-חרש. המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת-מרי ערבית – מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים – מזה. יש חשש שגם צה"ל – שהיה עד עכשיו צבא עממי – יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות, וד"ל.
לפיכך אין לנו ברירה – מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו – אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום. המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב"החזרתם", כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש ל"החזירם" : לחוסיין ? לפת"ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם. עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה. אם לא נסתלק בכבוד – ז. א. מרצוננו החפשי, מתוך הבנה לצרכים האמיתיים של העם היהודי ושל מדינתו -, יכפו עלינו האמריקנים והרוסים נסיגה בחרפה.
אשר לטיעונים "הדתיים" לסיפוח השטחים – אין הללו אלא ביטוי לצביעות לא-מודעת (או שמא אף מודעת), ביטוי להפיכת דת ישראל לכיסוי ללאומנות ישראלית. דתיות מזוייפת מזהה את סיפוק האינטרסים הלאומיים עם עבודת ה' ומציגה את המדינה – שלעולם אינה אלא כלי ומכשיר ואמצעי הנדרש לסיפוק צרכים אנושיים – כערך עליון מבחינה דתית. הנימוקים "ההלכתיים" להחזקה בשטחים הם אף מגוחכים נוכח העובדה שמדינת ישראל אינה מכירה כלל בסמכותה של התורה ובחיוב לקיימה, ושרוב בני עמה של מדינה זו דחו ודוחים את התורה ומצוותיה, וצבאה של מדינה זו מכיר בזכותו של אדם, שהוא – מבחינת ההלכה – פושע-ישראל, מפר-ברית ומשומד-להכעיס, לפקד כרב-סרן או סגן-אלוף על חיילים יהודים. כיבוש הארץ בידי צבא מדינת ישראל הוא הישג לאומי כביר ומרשים לכל יהודי, כדתי כחילוני, אם הוא בעל תודעה יהודית לאומית. אולם בעובדת הכיבוש כשלעצמה עדיין אין משום משמעות דתית. לא כל "שיבת-ציון" היא בגדר מיבצע דתי : יש גם שיבת-ציון בחינת "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה". אין גם בהחזרת שלטון ישראלי על הר-הבית כעובדה-לעצמה משום משמעות דתית ; יש גם שלטון ישראלי על הר-הבית (ועל הכותל המערבי) שהוא בחינת "ובני פריצי עמך יבואו בו וחיללוהו". ריבונות יהודית על שטחי א"י כעובדה מדינית-שלטונית גרידא – לא זוהי "מסורת הדורות" שעליה מסתמכים חסידי "א"י השלמה", ולא בכך התבטאה "הזיקה ההיסטורית" של העם לארץ. "א"י השלמה", כפי שהיא מצטיירת בתודעתם של חסידיה "הדתיים" או הפסבדו-דתיים היום, אינה אלא האידיאל של זרם שליט בדור הזה ; ואילו "הדורות", שעליהם מצביעים בטיעונים הדתיים-לאומיים, לא נתכוונו לחידוש הריבונות היהודית על א"י אלא בהקשר להחזרת עטרת היהדות (= התורה) לישנה. "זיקה היסטורית" של עם ישראל לא"י לא היתה קיימת אלא בשילוב לזיקה לתורה.
א"י אינה ארץ-הקודש והר-הבית אינו מקום קדוש אלא מבחינת קיום המצוות המיוחדות הקשורות בארץ זו ובמקום זה (ר' משנ' כלים, פ"א, משנה ו' !) ; לא ניתנו המצוות לארץ ולהר משום שהללו "קדושים", אלא "קדושתם" באה מן המצוות. הרעיון שיש לארץ מסויימת או למקום מסויים "קדושה" מצד-עצמם הוא רעיון אלילי מובהק. צא וראה מה אמר ירמיהו הנביא על "קדושת" בית-המקדש, כאשר מפירי התורה והמצוות קראו לו בשם "היכל ה' ". לאומנות ופאטריוטיזם כשלעצמם אינם ערכים דתיים. נביאי ישראל בתקופת בית ראשון וחכמי ישראל בתקופת בית שני – רובם היו "בוגדים" מבחינת מושגי הלאומנות והפאטריוטיזם החילוניים. הרבנים הטוענים היום להחזקה בשטחים "מנימוקים דתיים" אינם ממשיכי המסורת של אליהו הנביא אלא של 850 נביאי הבעל והאשרה "אוכלי שולחן איזבל" ; לא ממשיכי המסורת של מיכיהו בן ימלה אלא של 400 נביאי אחאב.
כולנו מבינים את הזעקה הפורצת מפי רבים : "האם לחינם נפלו יקירי בנינו במלחמת ששת הימים ? האם האדמה הרוויה דמם תחולל ע"י החזרתה לידי הגויים ?" אולם לזועקים ייאמר : לגבי רוב המלחמות בהיסטוריה, ואף בהווה, ניתן לומר על הנופלים שיש טעם למותם, ויחד עם זה – שנפלו חינם. יש טעם למותם – אם נפלו בהגנתם על עמם וארצם ; הם נפלו חינם – באשר לרוב אין מותם (ואפילו מתו תוך-כדי נצחון) פותר את בעיית הענין שלמענו לחמו ונפלו. אף אחינו ובנינו שנפלו במלחמת ששת הימים הצילו את המולדת מסכנה שריחפה עליה באותה שעה ; אך נצחונם ומותם לא ביטלו, ואף לא החלישו, את הסינון המתמיד לקיומה של מדינת ישראל, סיכון המוסיף להיות קיים ועומד, ללא קשר עם מה שייעשה או לא ייעשה בשטחים. ויש לחשוש, שאחרי חללי מלחמת ששת הימים עוד רבים עתידים ליפול בהגנה על המולדת.

 

מודעות פרסומת
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s