אחד במאי בעידן הקפיטליזם הגלובלי – אפרים דוידי

רבים מופתעים כאשר נתקלים בהזמנה להשתתף בהפגנה הארצית של האחד במאי, יום העובד הבינלאומי, שתתקיים ב- 28 באפריל בנצרת. אחרים אולי יופתעו למראה אלפי הצעירים מתנועות הנוער החברתיות (הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, הנוער הקומוניסטי ומחנות העולים) שיצעדו ברחובותיה המרכזיים של תל-אביב באחד במאי. אירועים נוספים יתקיימו בתל-אביב, חיפה, ירושלים ובאוניברסיטאות. ההפתעה תהיה גדולה יותר במשך כל השבוע, החל מהאחד במאי, כאשר יתפרסמו ידיעות על ההפגנות הגדולות העומדות להתקיים בצרפת, טורקיה, רוסיה, דרום קוראה, קובה, ארגנטינה ו… ארה"ב.

 

אמנם "יום העבודה" בארה"ב צויין בתחילת ספטמבר, אבל האחד במאי 2007 יהיה יום של מחאת עובדים ברחבי ארה"ב, כפי שהיה האחד במאי אשתקד. בייחוד תהיה זו המחאה של מהגרי העבודה – העובדות והעובדים ממוצא מקסיקני ולטינו-אמריקאי. ככלות הכל, האחד במאי היה ונותר יום של מחאה פועלית שנולד ב… ארה"ב.

 

חלפו יותר ממאה שנה מאז מאי 1886, כאשר פועלי שיקאגו נאבקו למען יום עבודה של שמונה שעות ושינוי בתנאי עבודתם המחפירים. הם הפגינו ברחובות  העיר ושוטרים פיזרו אותם באלימות רבה. אחד המפגינים הסיר את חולצתו הלבנה שהאדימה מדם חבריו והניף אותה כדגל. חולצתו של אותו פועל אלמוני הפכה לדגל – והדגל האדום היה לסמל המאבק לזכויות עובדים וצדק חברתי.

 

כעבור שלוש שנים, ב- 1889, התכנסה בפאריס הוועידה הבינלאומית לחידוש אינטרנציונל העובדים וקבעה את האחד במאי כיום הפגנה וסולידריות של פועלי כל העולם. ההפגנה הראשונה שערכו פועלי פאריס ב- 1890, בהשתתפות מאות אלפים, פוזרה אף היא בכוח על ידי חיל הפרשים, כאשר המפגינים התכוונו להגיש את דרישותיהם לפרלמנט. הפגנות רבות נוספות נערכו באותו יום במדינות אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה. מאז ועד היום, אחד במאי הוא יום המחאה של העובדים.

 

עדיין חולמים על שמונה שעות עבודה ביום

 

מדוע בתחילת המאה ה- 21, עובדים ברחבי תבל מוסיפים ומציינים את האחד במאי? מדוע האחד במאי צויין עדיין בעולם כולו? יתכן וסיבה נעוצה בכך, שחלק גדול מהדרישות שהיו דרישותיהם של העובדים בסוף המאה ה- 19, טרם מולאו. למשל: הפסקת ניצול העובדים על ידי בעלי ההון. או הדרישה ליום עבודה של שמונה שעות. למרות השפע שהפועלים יכולים לייצר במספר הולך וקטן של שעות, לעומת מה שהעובדים יכלו לייצר לפני מאה שנה באמצעות מכונות ישנות – רוב השכירים נאלצים לעבוד יותר משמונה שעות ביום כדי לפרנס את משפחותיהם. אפילו עובדי "היי-טק" רבים חולמים על יום עבודה בן שמונה שעות, או כפי שדרשו נציגי העובדים כבר בסוף המאה ה- 19: שמונה שעות עבודה, שמונה שעות שינה ושמונה שעות המוקדשות למשפחה או להרחבת ההשכלה.

 

רוב העובדים בישראל למשל, חייבים לעבוד שעות נוספות רבות ככל האפשר אם ברצונם לשלם את המשכנתא או להתגבר על ה"אובר" המעיק בבנק. כאשר אחד מכל שני עובדים משתכר עד שכר מינימום, מה הפלא שהעובדים נאלצים לעבוד יותר ויותר שעות – ולפעמים ביותר מאשר במקום עבודה אחד – כדי להגיע לסוף החודש?

 

יום מבחן לעובדים

 

אך מעבר לקשיים הרבים של העובד בישראל, האחד במאי הפך ליום מבחן עבור העובדים בכל מקום ומקום. חרף הדיכוי והניצול, במשך שנים רבות, האחד במאי היה ליום בו העובדים מעלים את תביעותיהם הבסיסיות כגון: הדרישות לתוספות שכר, הטבת תנאי העבודה, מאבק באבטלה או ביוקר. ואף מעבר לדרישות הבסיסיות, האחד במאי היה ליום בו באו לידי ביטוי כל מרכיבי הזהות המעמדית של העובד: הסולידריות, המאבק במלחמה, הלאומנות והאפליה (המפלגות את העובדים והמשרתות את בעלי ההון); הדרישה לצדק חברתי, הצגת החלופה הסוציאליסטית.

 

ההפגנות שנערכו אשתקד על ידי הצעירים ברחבי צרפת שאילצו את הממשלה לבטל חוקים שפגעו בצעירים. גל השביתות ללא תקדים במצרים, המאבקים החברתיים לאורכה ולרוחבה של אמריקה הלטינית. העובדים הארגנטינאים המשתלטים על מקומות העבודה והופכים אותם לקואופרטיבים. כל אלה ומאבקים רבים אחרים שקדמו להן בשנים האחרונות ושהחלו בעיר סיאטל בעת ועידת ארגון הסחר העולמי (WTO) ב- 1999, ניפצו את האשליה שגלובליזציה וקפיטליזם פועלים לצמצום פערים ושיפור רמת החיים. אפילו במדינות הקפיטליסטיות הגדולות (ארה"ב, האיחוד האירופאי, יפן) מספר המובטלים גדל ומניינם עשרות מיליונים. בארצות העולם השלישי, הרעב, העוני והמחלות גובים מחיר כבד בחיי אדם. על פי נתוני האו"ם, שליש האנושות מתקיימת בהכנסה שאינה עולה על דולר אחד (4 ש"ח!) ליום.

 

הודות לגלובליזציה, העולם סובל מתהליך של ניצול הרסני של משאבי הטבע, זהום הסביבה והרס הים והנוף. החלטתו של הנשיא בוש להוציא את ארצו מהאמנה הבינלאומית ("אמנת קיוטו") הבאה להפחית את זיהום האוויר, היא הוכחה לקו המנחה את בעלי ההון: ניצול משאבי הכלל למטרות רווח. כך עושות הממשלות יד אחת עם חברות רב-לאומיות ובעלי הון, כדי להחליש את הזכויות הבסיסיות של רוב האנושות לרווחה, לשוויון ולפיתוח בר-קיימא. מה טבעי יותר שביום הסולידריות הבינלאומי של העובדים יתקיימו הפגנות ברחבי העולם למען חברה צודקת יותר?

 

הנגיד נגד זכות השביתה

 

יש הסבורים שאנו חיים בעידן חדש של טכנולוגיות חדישות, של כלכלה חדשה, המציבה אתגרים חדשים. אך ביסודו של דבר, זהו עולם בו מיעוט ההולך וקטן השולט על אמצעי הייצור, והרוב המוחלט מוכר את כוח עבודתו. אין זה סוד שהמיעוט הקטן של בעלי ההון המנצחים על הגלובליזציה הכריזו מלחמה על האיגודים המקצועיים בכל העולם. אפילו נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, משרתם הנאמן של בעלי ההון בישראל ובארצות הברית מזה עשרות שנים, הציע לצמצם את זכות השביתה.

 

האחד במאי הוא הזדמנות להוכיח שיש המוכנים להיאבק למען זכויותיהם ולהשיב מלחמה שערה, ברוח הסולידריות בין העובדים. גם בישראל ניכרת המגמה של הצבר הון בידי מספר קטן של אוליגרכים.  המתקפה המתמדת נגד העובדים וארגוניהם, החוזים אישיים, עובדי הקבלן, ריבוי חברות כוח-אדם ומהגרי העבודה המנוצלים היטב רק תורמים לצבירת הון בידי האוליגרכים המקומיים. הכל תוך סיוע אדיב ומהיר של ממשלת ישראל, של כל ממשלות ישראל. ממשלת אולמרט-פרץ-ליברמן אף היא לא תהיה שונה מקודמותיה.

 

ההסתדרות לאן?

 

ואיפה ההסתדרות? איפה ארגון העובדים הגדול והתנועה החברתית הגדולה בישראל? ההסתדרות נועדה, קודם כל לארגן את העובדים באיגודים מקצועיים ולהגן על העובדים החלשים ביותר שאינם מאורגנים. האחד במאי מציב בפני ההסתדרות את השאלה האם היא רוצה להיות מכשיר להשגת עוד תוספת מזערית או האם היא מעוניינת להפוך לארגון בעל ערכים מעמדיים המסוגל להתמודד עם הסוגיות הבוערות על סדר יומם של העובדים והחברה הישראלית. במילים אחרות: האם ההסתדרות תעמוד מהצד ותשקיף על ההתקפה המרוכזת על העובדים או תהיה לכוח מעמדי מאורגן המסוגל להשפיע, להיאבק ולשנות?

 

לדעתי, ההסתדרות אינה יכולה לעמוד מהצד במאבקים נגד הגלובליזציה, להם שותפים איגודים בכל העולם. ההסתדרות אינה יכולה שלא להתמודד עם שאלת ארגון מקומות העבודה  – כולל מהגרי העבודה. ההסתדרות חייבת לנקוט עמדה כארגון עובדים ולמען האינטרסים שלהם, ולקחת חלק פעיל במאבק למען שלום צודק, למען מדינה פלסטינית ועתיד משותף במזרח התיכון. ההסתדרות אינה יכולה לעמוד מהצד בפולמוס סביב דמותה של החברה הישראלית: האם העובדים מעוניינים במדינה בה ההפרטה, האבטלה והאפליה שולטות או בחברה שוויונית, בה יש תעסוקה מלאה ואין אפליה בחברה ובעבודה כלפי ערבים, מזרחים ונשים. כל השאלות האלה עומדות על סדר יומנו באחד במאי 2007, שאינו צריך להיות עוד יום עבודה, "יום בחירה" או "יום חופשה", אלא יום מאבק למען זכויות שמעולם לא ניתנו בטוב ליבן של הממשלות והמעסיקים – אלא לאחר מערכות ממושכות לצדק, אחווה ושלום.

 

אפרים דוידי

 

 

מודעות פרסומת
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s