חזרה לקהילה: כניעה או קידמה? / דוד מרחב

תגובה למאמרו של יפתח גולדמן, "חברה של קהילות – מה בין סוציאליזם ובין ערכי הקהילה?"
התנועה הסוציאליסטית, או ליתר דיוק – השמאל המהפכני, נחלק לאורך שתי המאות האחרונות בין שני זרמים: מחד, אלו המצדדים בתפישות התיאורטיות של מרקס, המבקשות לכונן "דיקטטורה של הפרולטריון" המהווה בעצם דיקטטורה של "מפלגת הפרולטריון" כביכול, דהיינו שליטה מלאה של הממשלה בכלכלה ובחברה. מאידך, אלו המצדדים בתפישות תיאורטיות שניתן לכנותן "חירותניות" – libertarian. הסוציאליזם החירותני פותח במידה ניכרת על ידי מיכאיל באקונין ופטר קרופוטקין, וזכה לפיתוח תיאורטי נוסף על ידי הוגים כמו גוסטב לנדאואר, אמה גולדמן, אריקו מלטסטה, רודולף רוקר ואחרים.

הסוציאליזם החירותני, או האנרכיזם הקומוניסטי, כמעט לא זכה לייצוג הוגן במאזן ההתפתחות ההיסטורית והמאבקים החברתיים לאור הדיכוי הרב אותו ספג מצד הלניניסטים-סטליניסטים, הקפיטליסטים בארצות השונות והמשטרים הפשיסטים למיניהם. חרף הישגים אדירים כגון ארגון יום האחד במאי הראשון בשנת 1887 בשיקגו, הארגון האנרכיסטי של הקומונה הפריזאית בשנת 1871, ההשפעה המכרעת של האנרכיסטים על מהפכת אוקטובר ברוסיה בשנת 1917, תרומתם לתנועה המהפכנית באיטליה בשנות העשרים, מאבקם בפשיזם והובלתם את התנועה המהפכנית בספרד בתקופת מלחמת האזרחים, השתתפותם בתנועות הדמוקרטיות להפלת המשטרים הסטליניסטיים בארצות מזרח אירופה ועוד, האנרכיסטים נותרו בשולי השיח הפוליטי והרעיוני בשמאל.

בישראל, השומר הצעיר – בהכרעתו הישירה של מאיר יערי המנוח – דחה עוד בשנות העשרים המוקדמות את האנרכו-קומוניזם של קרופוטקין ולנדאואר, ופנה לעבר תמיכה מוחלטת במרקסיזם מבית היוצר של הלניניזם הטוטליטארי. בפגישת השומרים הראשונה בבית אלפא, בשנת 1924, קבע יערי כי "האנרכו-קומוניזם של קרופוטקין והסוציאליזם של לנדאואר אינם מתאימים לחיינו". חוגים אנרכיסטיים מסוימים המשיכו להתקיים, בין אם במסגרת קבוצה אידית מסוימת שעסקה בהוצאת ספרות ועיתונות אנרכיסטית ביידיש, ובין אם במסגרת קבוצת "מצפן" שפרשה מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית ונוסדה בשנת 1962 מתוך התנגדותם למרקסיזם בגרסתו הסובייטית ולנאמנות העיוורת של מק"י לברית המועצות.

האנרכיזם הישראלי בגרסתו המודרנית אימץ עמדות פוסט-מודרניות רבות והשקפה פוסט-ציונית המזדהה באופן אוטומטי כמעט עם הלאומנות הפלסטינית. כך, אנו רואים אנרכיסטים מסרבים להשתתף במאבק על כינונה מחדש של מדינת הרווחה, מתנגדים ליוזמות מדיניות שביסודן פשרה בין העמים ומופיעים כאלמנטים הקיקיוניים ביותר בתנועה נגד הגלובליזציה, תוך אימוץ תרבות מחתרתית וסמלים אשר אינם מדברים בלאו הכי למרבית האנשים אותם ביקש האנרכיזם ההיסטורי הקלאסי לארגן למהפכה חברתית: מעמד העובדים. אנרכיסטים רבים סירבו בתוקף להיענות לקריאתו של נעם חומסקי להגן על מדינת הרווחה ולהיאבק לכינונו מחדש של הקיינסיאניזם, ובמקום זאת אימצו רעיונות הזויים נוסח אלו שנכתבו על ידי "תאורטיקנים" כמו חכים ביי, שספרו "TAZ – אזור אוטונומי ארעי" פורסם בהוצאת "רסלינג" בעברית.

תפישת הקהילה: עבר מול הווה

התפישה ההיסטורית של קהילה או קומונה, כישות אוטונומית המנוהלת ישירות על ידי חבריה, ושל חברה אנרכיסטית חופשית מדיכוי פוליטי ומניצול כלכלי המתבססת על התאגדות פדרטיבית של קומונות, נזנחה על ידי מרבית האנרכיסטים כפרוגרמה פוליטית. התפישה החדשה של הקהילה, אותה מבטא האנרכיזם במתכונתו הפוסט-מודרנית (אני מתפתה לכנות זרם זה בשם "ניאו-אנרכיזם" או "פוסט-אנרכיזם", אולם קיומו כגוף רעיונות מוצק הוא רופף, אמורפי וקלוש ביותר, לעומת הניאו-מרקסיזם למשל). ראיית הקהילה כישות אוטונומית במסגרת החברה הקפיטליסטית, הפורשת מהחברה הכללית באמצעות התקיימות על "סחר הוגן", התנגדות לתרבות הקנייה והאדרת עזרה הדדית על יסוד וולונטארי, היא ההשקפה של "האנרכיסטים החדשים".

השקפה זו אינה מבקשת לבטל את החברה הקפיטליסטית אלא לפרוש ממנה: להתבסס על כל מיני אמצעים על מנת לכונן קהילות קטנות שתוכלנה להתבדל מהחברה הכללית, ולהיאבק לשינויים חברתיים כלליים מסוימים לא כחלק מאסטרטגיה חברתית מהפכנית אלא כהיסחפות אחר תנועה כללית של "ההמונים", המופיעה בעיקר בשנים בהן הקפיטליזם נמצא במשבר מחזורי קשה. כך, אנו לא רואים את האנרכיסטים בשביתות עובדים אולם הם בהחלט מופיעים למשל בהפגנות "חברתיות" נוסח "ועידת העשוקים", שתיערך בדצמבר השנה.

רעיון הקהילה שמציעים אנרכיסטים מסוימים, אליו נצמדים פוסט-מודרניסטים רבים שאינם בהכרח אנרכיסטים אך יש להם תפישות אנטי-קפיטליסטיות מובהקות (ואנטי-קפיטליזם איננו מגדיר אדם מסוים בהכרח כשמאל חברתי, יש לציין), הוא הביטוי המובהק לכניעה האיומה של ה"שמאל" הפוסט-מודרני לקפיטליזם ולמהפכת ההפרטה והפיכת השירותים לסחורה. בכניעה זו משתתפים אגב גם ידידינו הקומוניסטים אשר מגדירים את הסוציאל-דמוקרטים כ"ימין" ומתעקשים להכשיל כל אפשרות לאחדות במאבק לכינונה מחדש של מדינת הרווחה.

קשה שלא להסכים עם יפתח גולדמן כי "מהותו של הסוציאליזם היא השאיפה לאפשר לאדם – לכל אדם – חיים אנושיים. ופירושו של זה: להפוך את האדם לריבון על חייו, לברייה המעצבת את אורחות חייה מתוך חירות, ליצור הקובע את חייו ולא רק נקבע על-ידם". אני חותם בשתי ידיי על הקביעה לפיה "בראש סולם הערכים של הסוציאליזם עומדת חירות-האדם. זהו גם הערך העליון של הדמוקרטיה, ומשום כך מתלכדים, בגרעינם המהותי, הדמוקרטיה והסוציאליזם". יחד עם זאת, הייתי מציע לגולדמן לערוך הבחנות תיאורטיות ראויות בין סוציאליזם מרקסיסטי לסוציאליזם אנרכיסטי, בין סוציאליזם כפי שעוות על ידי לנין, טרוצקי, סטאלין, מאו והדיקטטורים האחרים, לבין הסוציאליזם שדאג לאמץ את היסודות ההיסטוריים של הליברליזם, אותו מבטאים הוגים כמו קרופוטקין ובאקונין, אלכסנדר הרצן וגוסטב לנדאואר ואחרים.

אך כהערה מרכזית למאמרו של גולדמן ברצוני להדגיש תחילה כי אמירות כלליות בדבר מהות הסוציאליזם אינן בעלות תוקף קונקרטי למציאות הנוכחית כשאין להם יכולת לבטא עמדות פוליטיות בהירות.

סוציאליזם, קהילה וחברת ההמונים

גולדמן כותב כי:

"…חירות-האדם היא נמנעת-השגה בחברת המונים. בחברה כזאת אי אפשר להגשים את הדמוקרטיה ולא את הסוציאליזם. חברת ההמונים הופכת כל אדם, כל פרט, לאטום מבודד. הוא אחד מן ההמון, וככזה יכולת ההשפעה שלו על המציאות בטלה בשישים… כך גם היכולת שלו לעצב באמת את חייו הפרטיים".

אמירה כזו היא בפירוש ביטוי לכניעה במאבק על קיומה של חברה הומאנית ודמוקרטית של שוויון וצדק – חברת רווחה – מאחר שהיא מנסה להגשים פרוגרמה מסוימת חסרת כל רלבנטיות למציאות בה אנו חיים והיצמדות לאוטופיות תוך ויתור על הפוליטיקה האפורה ולעיתים חסרת הלהט של השינוי החברתי. הלא רוב הפרטים בחברה בה אנו חיים מנועים מהחירות הבסיסית שהיא החירות לקיום בכבוד, לא בעקבות היות החברה "המונית" או היות האדם "אטום מבודד", אלא לאור הניסיון להגשים את האידיאולוגיה הימנית-שמרנית אותה ניסחה תאצ'ר: "אין דבר כזה חברה, יש רק אנשים".

ההיסטוריה ידעה מצבים רבים בהם הרבה כוונות טובות הובילו לגהינום, וניסיונות לממש גן עדן עלי אדמות הובילו לגהינום של ממש כמאמרו של קארל פופר. אני יכול להסכים לקביעה שהאדם איננו יצור כלכלי אלא גם יצור פוליטי, ולאהוד את דברי גולדמן, כשהוא מספר כי:

"מדי שלוש או ארבע שנים, לעת בחירות, אני הולך לממש את מהותי כאזרח פעיל הקובע באופן אקטיבי את חייו. כל הדרך אל הקלפי מלווה אותי המחשבה הטרדנית, שלאמיתו של דבר תוצאות הבחירות לא יושפעו כהוא זה אם אשתתף בהצבעה או אעדר ממנה".

יחד עם זאת, רוב השיטות שנוסו לאורך ההיסטוריה כביטוי לניסיון להפוך את האזרח לאקטיבי יותר נכשלו ונסתיימו בטרגדיות אדירות. הדמוקרטיה הליברלית, עם כל חסרונותיה, היא השיטה הפחות גרועה הגורמת לסבל האנושי הפחוּת ביותר מכל השיטות שנוסו עד כה. הפרלמנטריזם, עם כל חסרונותיו, הוכיח עצמו כאפשרות הסבירה ביותר לאדם לנהל חיים הגונים מבלי שהשלטון יכפה את עצמו לחלוטין ויתערב לגמרי בחייו האישיים. את חסרונות הדמוקרטיה הליברלית והפרלמנטריזם יש לפתור במסגרת חשיבה ביקורתית מודרניסטית אשר אינה עוזרת בפועל לימין: הוויתור על ההתמודדות הפוליטית במסגרת המרחב הפרלמנטרי מצד חלקים ניכרים בשמאל יצר הזדמנות פז לימין לכבוש את הטריטוריה אותה זנח אותו אגף שביקש לשנות את אותה חברת המונים עליה מלין גולדמן.

חשיבה סוציאליסטית-אנרכיסטית, המבקשת הן להגן על האזרח מפני ההון הגדול, הן להקנות מחדש משמעות למושג האזרח וכפועל יוצא מכך לרעיון הקהילה, הן להימלט מזיהוי עם הגבולות הברורים של הסוציאל-דמוקרטיה התוחמת עצמה למדינת רווחה ולא משנה כליל את הסדר החברתי הקיים והן להימלט מהיקלעות לשדה המוקשים הפוסט-מודרני, חייבת להציע מדיניות קונקרטית לשאלות עכשוויות.

במאמרו "אחדות הרעיונות והמעש", המופיע בספר "אנרכיזם, מרקסיזם ועתיד השמאל", כותב התיאורטיקן האנרכיסטי מוריי בוקצין:

"כשתאגיד או מדינה נוקטים בפעולה להרע את תנאי העבודה, מורידים משכורות, או שוללים נוחות-חיים בסיסית מאנשים עניים או פגיעים, אנרכיסטים חברתיים צריכים להרים את קולם במחאה ולהצטרף לפעולות בכדי למנוע מאמצעים כאלה שימומשו. בקצרה, הם צריכים להילחם בניצול ובאי-הצדק בכל חזית ולהיות לחלק ממגוון המאבקים לחיסול העוולות הכלכליות, החברתיות והאקולוגיות בכל מקום בו הן קורות, מבית או מחוץ. אנרכיסטים חברתיים אינם פחות אנושיים בתגובה לסבל אנושי ואינם פחות נזעמים נוכח מכאובים חברתיים מאשר הרפורמיסטים בעלי הכוונות הטובות ביותר".

אולם בוקצ'ין מוסיף וכותב,

"אך מעשיהם אינם צריכים להיות מוגבלים רק לקידום צעדים מתקנים – שהבורגנות יכולה בדרך כלל לאמץ אם היא בוחרת לעשות כן, עם הפסד קטן לעצמה. לאמתו של דבר, חברה בורגנית היא לעיתים יותר מאשר נכונה לשכך מכאובים חברתיים בתוך מסגרתה העצמית, ויותר מכך להסתיר בעיות חברתיות נרחבות יותר או לנטרל את הסכנה של תסיסה חברתית רחבה יותר. ישנו הבדל גדול, להשקפתי, בין הדרך בה סוציאל-דמוקרטים, ליברלים ואנשים אחרים בעלי כוונות טובות מתעסקים במאבקי היומיום לבין הדרך בה אנרכיסטים חברתיים ושאר שמאליים מהפכנים עושים זאת. אנרכיסטים חברתיים אינן מפרידים את הרעיונות מן המעש שלהם. הם מביאים למאבקים האלה ממד שבדרך כלל חסר בקרב הרפורמיסטים: הם פועלים להפיץ תודעה עממית של שורשי המכאוב החברתי – חינוך סבלני, גיוס ובניית תנועה המראה את הקשרים בין עוולות הקיימים בחברה המודרנית והסדר החברתי הרחב יותר ממנו הם נובעים. הם מעונינים עמוקות להראות לאנשים את מקורות מכאוביהם וכיצד יש לפעול במודע לסלקם לחלוטין על ידי חתירה לשנות ביסודיות את החברה".

חשיבה אנרכיסטית מסוג זה חייבת לכלול בתוכה את שני האלמנטים, זה המאמץ אל חיקו את הרפורמות המבקשות לתקן את העוולות הנוכחיות של החברה הקיימת וזה המציע פתרונות מהפכניים לשינוי יסודי של החברה – הנותרת דכאנית גם כאשר המדינה משתלטת-מחדש על אותם חלקים בכלכלה ובחברה אשר הופקרו להון הגדול. שאלת המפתח היא כיצד לשלב בין האלמנטים הללו? רוב האנרכיסטים, ולדידי בוקצ'ין מתקשה בכל התיאוריה שלו לעשות כן, אינם מצליחים לבסס פרקטיקה סוציאל-דמוקרטית הנגזרת מאסטרטגיה אנרכיסטית-סוציאליסטית.

כך, למשל, גולדמן מציין כי "ניתן יהיה לממש את חירות-האדם רק כאשר יִבָּנוּ (מחדש) קשרים חברתיים-קהילתיים בין בני האדם", וטוען כי "על-מנת שיהיה חופשי, צריך האדם לאחוז בהגה הקדמה ולכוונה לצרכיו". אולם כדי למנוע מהכוונות הטובות הללו להיות כלי בידי הימין, מן הראוי לברר את הקונטקסט בו ניתן לממשן. האם הניסיון לחזור אל מודל הקהילה וביטול אותה "אטומיזציה של הפרט" תוך הפיכת האדם ל"סובייקט בעל משמעות ויכולת השפעה בחברה בה הוא חי" יכול להתבצע תוך התעלמות מוחלטת מכך שעיקר אי-היכולת של האדם להשפיע על חייו טמון ביחסי הכוחות הכלכליים השוררים בחברה הקפיטליסטית, דהיינו ההמוניות של הייצור לעומת האופי הפרטי של הניכוס?

ולמרות הכל, סוציאל-דמוקרטיה

אין כל ספק כי ניתוחו של גולדמן לפיו "יחסי-השוק הולכים ומשתלטים על הכל" ו"כאשר יוותרו רק יחסי שוק, לא יהיו עוד בני-אדם; תהינה סחורות-אנושיות בלבד", הוא נכון ביסודו ומאפיין כל חשיבה כלכלית ביקורתית ראויה על הקפיטליזם. אולם מכאן עולה השאלה המרכזית הבוחנת כל תיאוריה לשינוי חברתי: מהי החלופה?

גולדמן מציין כי "נבטים רכים של קהילתיות צצים ועולים בכל מקום שבו בני-אדם נפגשים לא כדי לקנות ולמכור, אלא כדי ליצור במשותף, במעשה שבו הרווח האישי והרווח הקבוצתי הם בלתי-נפרדים", ומדגיש כי תהיה לנבטים אלו חשיבות רק במידה ש" תשתרג הפעילות הקהילתית אל תוך חייהם". לשם כך מציע גולדמן "להחיות את הקהילה בחברה המודרנית" כך שתילחם "מלחמה חכמה, סבלנית ועיקשת עם פוליטיקת-ההמונים ועם כלכלת-השוק עד שתוכל לשתיהן". גולדמן רואה לנגד עיניו קהילה "וולונטרית ולא כפויה, שוויונית ולא אוטוריטטיבית, חלקית ולא טוטאלית" אשר "צריכה להשתלב היטב בכלכלה ובתעשייה המודרניות".

הכל טוב ויפה ונכון אולם השאלה המרכזית שממשיכה לעלות ולצוץ כל פעם שהדברים היפים הללו נכתבים היא כיצד מעצבים את המציאות העכשווית כך שתוכל לנוע בכיוון תהליכי אל עבר הפתרונות האנרכיים, או הסמי-אנרכיים, שמציע גולדמן. המלחמה למען רסטורציה של הקהילה כמודל חלופי לקפיטליזם אפשרית רק כאשר בוחנים את רעיון השינוי החברתי המהפכני כתהליך ולא כאירוע חד-פעמי, דבר שחסר לתיאורטיקנים אנרכיסטים רבים. השבת הכוח לקהילה, כינון דמוקרטיה ישירה, ביסוס האזרח כישות פוליטית המעורבת ישירות בחיים הפוליטיים והחברתיים – ללא התיווך הפרלמנטארי – אפשריים אך ורק באמצעות עלייה איטית, עקבית, מסודרת ומאורגנת במדרגות התהליך של השינוי החברתי.

ראיית המהפכה כתהליך מאפשרת כריתת בריתות זמניות, גיבוש חזיתות מאוחדות עם גופים שמאליים בעלי השקפה שונה והצטרפות להתאגדויות פוליטיות שמטרתן היא, קודם כל, השבת מדינת הרווחה האוניברסאלית. חרף כל המגרעות של הסוציאל-דמוקרטיה מבחינת השתתת המדינה על חייו הפוליטיים, החברתיים והאישיים של האדם, אי אפשר לעלות שלב אחד במעלה המדרגות אל עבר השינוי המהפכני תוך התעלמות מהגישה הסבורה שבעת הזאת מן הראוי לערוך רפורמות רדיקאליות שתסלקנה קודם כל את ידי ההון מהחינוך, מהרווחה, מהבריאות, ממוקדי-הכוח המרכזיים בכלכלה וכיוצא באלו.

סילוק ההון מהחיים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים – גם אם הוא חלקי – מאפשר לאנרכיסטים חברתיים אפשרות טובה יותר להפיץ את רעיון ביטול המדינה ושאר מנגנוני-הדיכוי הקיימים, החזרה לקהילה וכינונו-מחדש של האזרח כישות פוליטית וחברתית עצמאית המנהלת את חייה בחברותא, בשוויוניות, ללא דיכוי וניצול, יחד עם שאר בני הקהילה. לכן, סוציאל-דמוקרטיה נותרת האפשרות הטובה ביותר גם לאלו אשר עבורם מדינת הרווחה היא בהחלט לא סוף פסוק, בכלל זה כותב שורות אלה.

דוד מרחב הוא סטודנט להיסטוריה כללית ולפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, חבר הצוות האקדמי של המכללה הכלכלית-חברתית בחיפה וחבר ביסו"ד

 

 

מודעות פרסומת
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s