מיליוני אנשים לבד / גדי טאוב

מה משותף לתוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו, פרויקט "מהות החיים" של שרי אריסון והספר "באדולינה" של גבי ניצן? שלושתם מקדמים אותה השקפת עולם אמריקאית המטיפה לאינדיווידואליזם ולהגשמה עצמית אבל מובילה לבדידות, לניכור ולחברה שמפריטה את עצמה לדעת

1

עכשיו ששרי אריסון, האשה הכי עשירה בארץ, החליטה לגאול אותנו מצרותינו הקולקטיוויות על ידי זה שכל אחד מאיתנו יתחבר לשלווה הפנימית של עצמו, באמת מפתה ללגלג עליה. אולי, ממרום הכיסא השלו במטוסה הפרטי רוצה גברת אריסון שמאות האנשים שפיטרה מבנק הפועלים יתחברו לעצמם קצת? או אולי מי שלא מצליחים לפרנס את ילדיהם ממשרה מלאה בישראל, צריכים להפסיק להתרוצץ בעבודות נוספות במשרות ערב, ולעצום את העיניים כדי להתרכז בעולמם הפנימי? יש באמת משהו מצחיק בזה שמי שחסין כל כך מצרות היומיום של כולנו יסביר לנו שהבעיה שלנו היא מחסור בשקט פנימי. והשקט הפנימי, לשיטת אריסון, יביא לא פחות משלום עולמי.

 

אבל הקמפיין של אריסון הוא עניין שולי. מה שיותר מדאיג הוא שהקישור שנראה על סף המצחיק אצל אריסון – הקשר בין פיטורי עובדים לניו-אייג', בין מוארי פונה-גואה לתוכנית הכלכלית של נתניהו – עד כמה שהוא נראה מופרך במבט ראשון הוא דווקא ממשי. הניו-אייג', מין הפרטה של הדת, הוא לא במקרה אופנה שנתפסת בקלות בחברה שמפריטה את עצמה לדעת. אם בדרך כלל אמונה – דתית, פוליטית, מוסרית – היא עניין שמחבר בין בני אדם (וגם עוסק בחיבור ביניהם), מה שמאפיין את תורות הניו-אייג' השונות זה שהן לוקחות את הצורך החברתי הזה והופכות אותו למעגל סגור בתוך האני. תחושת המשמעות, עניין חברתי מיסודו, עוברת פנימה, מגבירה את הניתוק במקום ליצור חיבור בין אנשים. אריסון באופן אישי כבר עברה בעצמה את כל הגרסאות: רייקי, קבלה, טיפול פסיכולוגי, סדנת לידה מחדש, הילינג, שחזור גלגולים, צ'י קונג, יוגה, טאי צ'י. כולם מחזירים את עצמך לעצמך. אתה מגלה את האור בתוכך פנימה. ואז אפילו הניסיון לצאת החוצה – אריסון עכשיו הרי רוצה לעזור לאחרים – הופך לעוד מאותו דבר. לא חיבור ממשי בין אנשים, אלא פשוט שגם האחרים יתחברו – איך לא? – לעצמם. אם אתה מתמודד עם מה שרע מסביבך על ידי זה שאתה עוצם את העיניים ומתחבר לעצמך, אתה בסוף חושב גם, כמו אריסון, שתתקן את העולם על ידי הפנייה הזאת פנימה. בדיוק מה שמתאים לחברה שרעיון הסולידריות הולך ונעלם ממנה.

זה עדיין רחוק מהתוכנית הכלכלית של נתניהו, תאמרו? פחות ממה שנראה. זה לא שהניו-אייג' הוא הסיבה לתוכנית הכלכלית, או שההפרטה היא הסיבה הישירה לנסיעות לפונה וגואה. זה ששניהם באים מאותו מקום, פועלים על פי אותו היגיון. ואם הקשר עוד לא ברור לנו, צריך רק לפנות למניפסט הניו-אייג' של גבי ניצן, שהוא מין מפת דרכים, אולי בלי שניצן התכוון לזה, לקשר בין ניו-אייג' והבשורה הרוחנית של שרי אריסון, לבין התוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו. ומפתיע לגלות עד כמה הקשר הזה, שנראה רחוק, הוא בעצם הדוק.

מניפסט הניו-אייג' של גבי ניצן, הספר "באדולינה", הוא אחד מרבי המכר הגדולים בתולדות ישראל. באותה ליגה עם "והילד הזה הוא אני", "מיכאל שלי", "ציפור הנפש" ועוד כמה ספרים בודדים בפסגת המגא-רבי-מכר. הספר הקטן הזה של ניצן הוא הטפת מוסר אחת ארוכה, דידקטית להפליא, עם כיסוי דקיק של סיפור. וכשהטפת מוסר דידקטית הופכת לרב-מכר, הרבה מעבר לקליקה של נוסעי הודו, סימן שהיא אומרת משהו שהרבה מאוד ישראלים צעירים רוצים לשמוע. הקהל הפוטנציאלי של הסלוגן "להקשיב, להבין, לאהוב ובמקום הרע יבוא הטוב" – הג'ינגל של אירגון "מהות החיים" לבית אריסון – הוא לכן באמת גדול.

2

"באדולינה", אם אתם שייכים למיעוט שלא קרא, הוא סיפור של גבי ניצן הסופר על גבי ניצן העיתונאי, שפוגש את מלך באדולינה ומלכתו, והוא מלווה אותם בביקור רשמי בישראל. מלך ומלכת באדולינה הם שני ילדי פרחים מתוקים, והם מושלים בממלכה קטנה, על ידי זה שהם לא מושלים בה. "התפקיד של שנינו בתור מלך ומלכת באדולינה", מסביר המלך לניצן, "הוא לשמש לאנשים דוגמה, להזכיר להם את זכותם וחובתם לחיות באושר ועושר לעד". מלך באדולינה משמש בספר כמין חכם זן, בעוד שניצן העיתונאי הוא מין ספקן מערבי המקשה עליו בשאלות, ולאט לאט מתברר לניצן, כמו שהתברר לשרי אריסון, שאנחנו הישראלים פשוט צריכים ללמוד שאפשר גם אחרת: החיבור אל האושר הוא בפנים.

שנות השישים באמריקה כתובות על כל תו ותג בספר הזה. שבחי הספונטניות, אהבה חופשית, יחפנות, שנאת ממסד, התחברות לעצמך וכל היתר. הספר הוא ביטוי ישראלי בהיר לרעיונות שאנחנו אולי נוטים עכשיו לזהות עם גואה-פונה, אבל אפשר היה למצוא אותם, באותם ניסוחים כמעט, אצל אבי הופמן, קן קיזי ואלן גינזברג. זאת האידיאולוגיה שצ'רלס רייך קיבץ וסידר לטרקטט לא פחות דידקטי בראשית שנות השבעים בארצות הברית. בינתיים שכחו את הספר של רייך כמעט לגמרי, אבל כש"המהפיכה הירוקה באמריקה", (The Greening of America) יצא לאור הוא היה סנסציוני במכירותיו שם לא פחות מניצן כאן. גם שם הוא חרג הרבה מעבר לקומונות ההיפים, וגם שם זה טעון איזה הסבר.

וההסבר במקרה של ניצן הוא גם ההסבר במקרה של רייך: למרות הבהלה בחוגים שמרניים, "מהפיכת" שנות השישים לא חוללה שינוי עומק בחברה האמריקאית. זה אמנם היה מרד רועש וצבעוני, אמנם היתה בו הרבה ביקורת על אמריקה, אבל זאת היתה ביקורת על אמריקה בשמם של ערכים אמריקאיים. היא היתה קריאה לאמריקה לחזור לעצמה, או למה שנדמה היה לסטודנטים שהוא עצמה. מתחת להכל, ולמרות מיתוס הקומונאליות, זאת היתה אידיאולוגיה אמריקאית ישנה מאוד. יש לה שם. קוראים לה אינדיווידואליזם.

כך זה גם אצל ניצן. למרות כל הלבוש הניו-אייג'י-הודי שעוטה הספר, מה שניצן כתב הוא כתב הגנה מוסרי על האידיאולוגיה האמריקאית. לא צריך לטעות במראה הקליל ובהתחכמויות. זה ספר שיש בו השקפת עולם קוהרנטית ושיטתית להפתיע. כלומר מה שניצן כתב הוא מין ספר מוסר בסיסי של עולם ההפרטה וחברת השוק.

באדולינה, יש להניח, לא היה מתקבל בכזאת התלהבות לולא כל זה כבר היה כאן. אמריקניזציה היא לא רק סניף של מקדולנדס וזוג נעלי נייקי. היא שינוי יסודי, בסיסי בערכים שלנו. ואם הספר של ניצן מפשט ומגזים, בכל זאת מתחת למעטה הסכרין (ולמרות מס השפתיים נוסח ילדי הפרחים בעניין הרוע שברכושנות) הוא בעצם מבשר על שינוי שכבר עובר עלינו. חברת השוק וההפרטה כבר כאן. עכשיו יש לה גם שיר הלל מוסרי בגרסה קלה לעיכול לבני הנעורים.

3
הקשר בין הודו לשנות השישים מזכיר קצת את "מערבולת הפרספקטיווה הטוטאלית" מהסאטירה המדע-בדיונית של דאגלס אדמס, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". מערבולת הפרספקטיווה הטוטאלית היא סוג של מכשיר עינויים. מה שהיא אמורה לעשות למי שזוכה לטיפולה הוא להחדיר בבת אחת לתודעתו את גודלו הממשי של היקום ואת מקומו של הנדון לעינוי בתוכו. תחושת האפסות מול הגודל הזה, מסביר אדמס, ממוטטת את התודעה לחלוטין. אבל כשמפעילים את המערבולת על נשיא הגלקסיה, זאפוד ביבלברוקס, הוא יוצא ממנה מאושר. מתברר שכל היקום הוירטואלי שבו חי ביבלברוקס נוצר במיוחד בשבילו, ולכן הוא יוצא מצויד בפרספקטיווה הטוטאלית שמלוא כל היקום כבודו.

הזן-בודהיזם של אלן גינזברג בשנות השישים (ושל יזמי הגורואיות בהודו, שמיהרו לנצל את השוק המערבי שנפתח להם) הוא מערבולת פרספקטיווה טוטאלית כזאת. קשה לחשוב על השקפת עולם יותר מנוגדת לילדי הפרחים מזן-בודהיזם. אבל הפכים נראים לפעמים כל כך דומים שזה מבלבל. במקור הפילוסופיה המזרחית הזאת אמורה לרסק את האני. זאת השקפת עולם של ביטול העצמי וביטול הרצון הפרטי, של סגפנות והימנעות עד להתאפסות שלמה. מי שמגיע אל ההתאפסות השלמה של הרצון, מגיע אל האושר, ההארה. מאחר שהוא לא רוצה כלום, לא חסר לו כלום. העולם מפסיק להטריד אותו, הוא מגלה שהוא רק פרודה. הוא מקבל, אם אפשר להתבטא כך, פרספקטיווה טוטאלית על אפסותו, וכל מה שבדרך כלל יוצר אצלנו כאב ותסכול – הרצון, האמביציה, התשוקה, התאווה, הכמיהה – כל זה מתאדה ונעלם. לא במקרה פרויד קרא לאינסטינקט המוות שלו גם אינסטינקט הנירוונה.

שופנהאור – אחד הפילוסופים המערביים היחידים שייבא ואימץ לעצמו את השקפת העולם הזאת מהמזרח – היה אולי הפסימי שבין כל הפילוסופים במערב: הוא רצה להרוג את הרצון הפרטי לחלוטין, לחסל סופית את האשליה המזיקה שגורמת לנו לנסות לרדוף אחרי סיפוקו. אבל אלן גינזברג, ושאר אנשי תרבות הנגד, הם במובן זה זאפוד ביבלברוקס. הם אולי אמרו שהם מביאים את המזרח למערב, אבל למעשה הלבישו על המערב את קישוטי המזרח: אם ההארה המקורית היא הבנת היותך "אחד עם היקום" מפני שאתה מבין עד כמה אתה אפסי מולו או בתוכו, אלן גינזברג גילה שהוא "אחד עם היקום" מפני שכל היקום הוא אני. כמו שהופכים גרב, פנים-חוצה, הוא לקח את הנוסחה של התמזגות האני ביקום והפך אותה להתמזגות היקום באני. לכן הכל ב'אני' קדוש בשביל גינזברג, מהרקטום ועד לפסגת הרוח, כמו שהוא כתב בעצמו. הזן-בודהיזם של גינזברג, הוא "שיר לעצמי" של וולט ויטמן לבוש בגלאביה (אפילו לא בסארי). גינזברג ושות' הצליחו, במלים אחרות, להפוך את הפילוסופיה הסגפנית של המזרח לסניף של "הגשמה העצמית" אמריקאית ו"רדיפה אחרי האושר" כמו שזה נוסח בהצהרת העצמאות של תומאס ג'פרסון. הם הסתכלו על המזרח ומצאו שם – איך לא? – את עצמם: אינדיווידואליזם.

4
הציווי המוסרי הראשון בעולם של באדולינה הוא החובה לעצמך: להיות מאושר. שליחותו של מלך באדולינה היא "להזכיר (לישראלים) שחובתם האלמנטרית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא אישית: להיות שמחים". הדרך אל האושר על פי באדולינה היא לא הדרך אל האושר על פי הודו, אלא על פי שנות השישים בארצות הברית: מגיעים לשם לא על ידי סגפנות והתכחשות לעצמך, אלא בנתיב הרבה יותר קל ונעים, על ידי זה שתעשה רק מה שאתה רוצה. שתתחבר לעצמך, כמו שמציעות סדנאות המודעות העצמית של אריסון. וכמו אצל אריסון, אחרי שתתחבר לעצמך, כל השאר יסתדר מאליו. אם נעשה בדיוק מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו רוצים באמת, בפנים, בעומק, נגלה שזה גם טוב לאחרים. כלומר שיש הרמוניה יסודית קבועה מראש בין הרצון הפרטי לטוב הכללי. ילדי הפרחים האמינו בזה בכל לבם. אבל הם לא המציאו את זה. זה היה הבסיס של האופטימיזם האמריקאי מאז המרד באנגליה לפחות, וזה המנוע של האידיאליזם הקפיטליסטי, המיסיונרי, של העולם החדש. הקפיטליזם באמריקה הוא אף פעם לא רק חומרנות. הוא תמיד גם אמונה מוסרית לוהטת.

הסיפור הזה מתחיל בספר בשם "משל הדבורים או: חטאים פרטיים תועלת ציבורית" שיצא ב-1714. כתב אותו הולנדי בשם ברנרד מנדוויל. בזמנו זאת היתה פרובוקציה חריפה כנגד המוסר המקובל. מנדוויל חשב שכל אנשי המוסר טועים ומטעים. הם טועים מפני שהם מנסים לרסן את האמביציה הפרטית, כאילו שהיא מזיקה לחברה. אבל אם נעשה את ההיפך, נשחרר במקום לרסן, נגלה שמה שנדמה לנו כחטאים פרטיים הוא בעצם מעלות ציבוריות. המודל של מנדוויל היה כוורת דבורים. בכוורת אין משטרה, אין מוסר, אין מצפון, אין דת ואין בתי משפט. כל דבורה עושה את מה שהוא בעצם "האינטרס הפרטי" שלה. והתוצאה היא בכל זאת מפעל משותף מדהים בתחכומו. במלים אחרות ישנה הרמוניה טבעית, קבועה מראש, בין הרצון הפרטי לאינטרס הכללי. וכך בדיוק זה גם אצל בני האדם. אם האמביציה של הסנדלר – או תאוות הבצע, כמו שאנשי המוסר קראו לזה בכעס – לא תרוסן על ידי כל מיני גילדות, פטרונים, איסורים ופיקוחים, הוא ירצה ליצר כמה שיותר נעליים. זה מה שהוא ירצה לעשות, כי כך הוא יתעשר. אבל בזכות הרצון הפרטי שלו להתעשר, יהיו לכולם יותר נעליים, ואם יהיו יותר, הן יהיו גם יותר זולות. אדם סמית עשה את זה הרבה יותר שיטתי: יד נעלמה, היצע וביקוש וכל מה שעד היום לומדים בחוגים לכלכלה. אבל ההנחה היא אותה הנחה. יש הרמוניה טבעית בעולם. מה שאנחנו מתאווים אליו באופן פרטי עושה טוב לא רק לנו אלא גם לאחרים.

סמית הוא הרבה יותר מסובך מזה (הוא האמין גם ב"סנטימנטים מוסריים", וגם בסוג של מדינת רווחה) אבל בלב הספר שלו, "עושר האומות", עמד היפוך שלם של כל מה שדורות חשבו על מוסר: היצר הוא הטוב, ריסון היצר הוא הרע. הפילוסופיה של ילדי הפרחים, במלים אחרות, היתה כתובה פחות או יותר בתנ"ך של הקפיטליזם. "עושר האומות" יצא בשנה שבה נולדה אמריקה, 1776.

5

"אם אתה לא מבלבל אנשים עם חוקים, הכל מתנהל יופי".
מלך באדולינה

אבל אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע? אם יש הרמוניה מובטחת בין הפרטי לכללי, למה יש כל כך הרבה סבל ודיסהרמוניה בעולם? התשובה של אדם סמית, באופן גס, היא שהניסיון להתערב בסדר הטבעי מקלקל את ההרמוניה הספונטנית. זה פשר השנאה של תרבות הנגד ל"ממסד". "האדם" כמו שהכריז תומס פיין, הפובליציסט הכי פופולרי של מלחמת העצמאות האמריקאית, "לולא הושחת בידי ממשלות, הוא מטבעו ידיד של האדם". אם אתה לא מבלבל אנשים עם חוקים, הכל מתנהל יופי. כל ניסיון להתארגן שלא על בסיס הרצון החופשי הפרטי, הוא שיבוש ודיכוי. לכן פוליטיקה היא מלה מגונה. לכן, עד היום, המפלגה הרפובליקנית דורשת "ממשלה קטנה". הרעיון הזה עובר מקצה הימין של אמריקה, מילטון פרידמן למשל, או "כל אדם לעצמו" נוסח טקסס, ועד ילדי הפרחים. אצל ילדי הפרחים זה הגיע לקיצוניות. זאת לא התנגדות לפוליטיקה מסוימת, זאת התנגדות לכל מה שהוא פוליטי בכלל.

וכך גם אצל גבי ניצן. שום דבר לא יוצא לנו, משכנעת מלכת באדולינה את ניצן העיתונאי, מזה שאנחנו יודעים מי זה סדאם חוסיין. הנה, עובדה. אין לה מושג מי הוא, והיא מאושרת, והיא רק מפזרת אושר בכל מקום שרגלה דורכת (זה אולי עוזר שהיא צעירה, יפה וחולקת את גופה בקלות, גם עם ניצן העיתונאי שבסיפור). העולם הפוליטי פשוט יעלם אם נפסיק להאמין בו. המהפיכה היא בתודעה. כמו אצל אריסון, התודעה, לא הפוליטיקה, זה מה שחשוב.

זה מה שרצה לעשות קן קיזי, המחבר של הרומן "קן הקוקיה" והמלך הלא מוכתר של אחת הקומונות היותר רדיקליות של שנות השישים, The Merry Pranksters. קיזי ושות' צבעו אוטובוס ויצאו למסע סהרורי, מדהים, מחוף לחוף. הם התכוונו "להדליק את אמריקה". מתוך חבית של קול-אייד (משקה קל) שהם שפכו לתוכה אל-אס-די בנדיבות, הם חילקו שתייה לכל דורש. זה היה ניסיון לחולל מהפכה שתתחיל מפריצת גבולות התודעה. הם הגיעו רחוק, ולא מעט דברים מופלאים ומטורפים קרו להם בדרך (תום וולף תיעד את זה בספר הנפלא The Electric Kool-Aid Acid Test). אבל כל זה נגמר כשאל-אס-די הוצא אל מחוץ לחוק וקיזי הוכנס אל תוך הכלא.

קיזי גם הוביל את הפרנקסטרז להתנגחות חזיתית עם התנועה נגד המלחמה בוייטנאם. הוא התנגד להם מפני שהם האמינו בפוליטיקה, וזה מחסום בדרך למהפיכת התודעה. במובן מסוים קיזי הוא הסבא של מה שנקרא עכשיו באקדמיה "תיאוריה" או "פוסטמודרניזם": במקום להתארגן פוליטית, הוא רצה לשחרר את חסידיו מהשיח הפוליטי שבתוכו הם כלואים. מארגני הפגנת הסטודנטים נגד המלחמה בוייטנאם עשו טעות קריטית כשהם הזמינו את קיזי והפרנקסטרז להשתתף במחאה. קיזי עלה על הבמה, עם חבורה סהרורית של לובשי מדי צבא, צבועים בצבעים זוהרים ומנופפים ברובי צעצוע. הוא לא הקשיב לנואם שלפניו, הוא אמר, הוא רק הסתכל על התנועות שלו, וזה הזכיר לו את מוסוליני. כן, הוא אמר, כן. ראיתי את מוסוליני כאן על הבמה. אתם משחקים את המשחק שלהם, הוא נזף במפגינים. "יש רק דבר אחד לעשות", הוא אמר, "יש רק דבר אחד שיכול לעזור במשהו, וזה שכולם יסתכלו על זה, תסתכלו על המלחמה, ותסובבו את הגב אליה ותגידו שתלך תזדיין". בקיזי היה משהו מגנטי כנראה מפני שההפגנה לא הצליחה להתאושש ולחזור לעצמה.

מלך באדולינה, או ניצן הפוסט-עיתונאי, הוא מין נכד של קיזי. נכד מנומס וקצת פשטן, אבל בכל זאת קרוב משפחה. ככה הוא מסביר את נפילת חומת ברלין, ואת כישלון הפוטש נגד גורבצ'וב, ככה הוא מציע לישראלים להיפטר מהצרות שלהם. כל מה שצריך לעשות הוא להפסיק להאמין בפוליטיקה. כשנראה כמה זה הכל בראש שלנו, זה יפסיק לעבוד עלינו. המהפיכה היא בראש, בתודעה. גם אריסון חושבת ככה. פוליטיקה, היא מודה "לא מעניינת אותה", ו"כדי להגיע לשלום בעולם על כל אחד להגיע לשלום עם עצמו ועם סביבתו". תעצמו עיניים, תקשיבו לקול הפנימי, יהיה בסדר.

וזה גם מה שהטיף לו צ'רלס רייך במניפסט תרבות-הנגד שלו "המהפיכה הירוקה באמריקה". "מהפיכה באה", הוא כתב. "היא לא תהיה דומה למהפיכות של העבר. היא תתחיל ביחיד ובתרבות, והיא תשנה את המבנה הפוליטי רק כאקט אחרון. היא לא תזדקק לאלימות כדי להצליח, ואי אפשר יהיה להתנגד לה באלימות". המהפיכה, הוא הכריז, לא תהיה בפוליטיקה, היא תהיה בסירוב להשתתף במשחק.

מהפיכה אכן באה בזמן שרייך כתב את הדברים האלה, ב-1970: השמאל כבר הובס בבחירות, ניקסון כבר היה בשלטון, וכבר שטף את וייטנאם ב"הפצצות השטיח" וגם פלש לקמבודיה. מהפיכת התודעה הצטופפה בדירות שכורות בסן פרנסיסקו, ובברקלי, בלואר איסט סייד ובוילג' של ניו יורק והתכוננה, כמו שהבחין טוד גיטלין בצער, לכבוש את המחלקות לספרות אנגלית בזמן שהרפובליקנים יכבשו את הבית הלבן.

6

כשאין פוליטיקה, יש רק שוק חופשי. אין אזרחים, יש צרכנים. מספיק להציץ בעיתונים כדי לראות כמה התפישה הזאת כבר כאן איתנו. העיתונות הציגה את השביתה של ההסתדרות כנגד תוכנית כלכלית ימנית קיצונית כל כך כמו זו של נתניהו, כאילו אין כאן שום דבר פוליטי, רק עניין צרכני. כאילו התוכנית עצמה לא נוגעת לאף אחד מאיתנו, וכל מה שנמצא על המדוכה הוא גובה ערימות הזבל, הכרטיס לטורקיה שלא יוכל להפוך לטיסה, הדואר שיתעכב, התור בקופת חולים שיתארך. כאילו אין קשר בין הצרכן שנדפקה לו החופשה בחו"ל לבין האזרח שאותו יוכלו האריסונים, על פי הצעת נתניהו, לפטר בלי שהאיגודים יפריעו להם.

לכן האידיאולוגיה הזאת, שמחליפה אזרח בצרכן, כל כך נוחה למפריטים. בחברות שעוברות הפרטה יש לחץ חזק להפריד בין הפוליטי והאנושי לבין הכלכלי. כמו שאומרת אריסון על פיטורי עובדי בנק הפועלים, "בקטע העסקי-כלכלי, השיקול שלי הוא עסקי-כלכלי, וככה זה צריך להיות". תומכי חברת השוק החופשי וההפרטה, כמו שכתב אבי בראלי בגיליון הראשון של כתב העת החדש "חברה", זועקים "פוליטיזציה!" כל פעם שהאזרח רוצה לחרוג מתפקידו כצרכן, כל פעם שהפוליטיקאים רוצים להתערב בעניין "מקצועי". גם הם, כמו ניצן, וכמו ארגון "מהות החיים" של אריסון עסוקים בהשכחת הפוליטי. גובה הריבית במשק? זה עניין למומחים. אבטלה? נגיד בנק ישראל מבין בזה, למה שהציבור יפריע למקצוענים. עובדים זרים? זה עניין של היצע וביקוש ומלכת באדולינה במילא אין לה דעה בעניין.

אבל האמת היא שרק הפוליטי עומד ביננו לבין הפקרת החלשים בידי כוחות השוק. זה אותו פוליטי שהנגיד קליין והסופר ניצן בזים לו כל כך, ששרי אריסון לא מתעניינת בו. בלעדיו החירות האנושית היא החופש לבחור בין מוצרי צריכה. החופש הצרכני הזה, החופש של האדם כצרכן, לא במקרה, הוא חזון החירות כפי שהוא נראה ממרום כיסאותיהם של בעלי ההון הגדולים. זה החופש של ביל גייטס. זה החזון הדמוקרטי שהוא פרס בשבילנו בספרו "עסקים במהירות האור". כל אדם יוכל לבחור בין שפע ערוצים. במקום בית הספר ואוניברסיטה, כל אחד יוכל ללמוד בבית מול צג המחשב האישי, בקצב שלו. כל אחד יוכל לתכנת את מנועי החיפוש שלו שימצאו רק את סוג הסרטים שהוא אוהב לראות, ורק את האוכל התאילנדי שהוא מעדיף. הספירה הציבורית של גייטס היא סופרמרקט ענק שבו כל אחד מכיר רק את העגלה שלו. רק שכולם עוברים דרך אותן קופות בדרך הביתה. והוא עצמו, במקרה, יושב בקופה.

ביל גייטס אמרנו? לא רק. גם ניצן: "כל אחד חייב לבחור לעצמו באופן פעיל איזו מציאות הוא רוצה ליצור, איזה מינון", מסביר מלך באדולינה. "כדורגל? חדשות? MTV? תוכנית על לווייתנים? משהו מצחיק, משהו מפחיד? אין יותר תרבות מרכזית כמו של אמא-סימה. פעם היתה יד מכוונת אחת, אחר כך שתיים, ועכשיו כל כך הרבה, שהשליטה חזרה ליד של היחיד. אני יושב עם השלט-רחוק ביד, עם העכבר באינטרנט. כל יחיד הוא מלך, אין יותר צריכה פאסיווית קולקטיווית".

כלומר בסוף כל ההתקפות על הרכושנות יחזיר לעצמו היחיד את השליטה כי הוא יהיה צרכן נבון (וגם יקנה טלוויזיה, מחשב, ומנוי לכבלים). האיגוד המקצועי היחיד שיש לצרכן, בניגוד לאזרח, זה "כלבוטק", "שומר מסך" והמועצה לצרכנות. ה"שליטה" שחזרה ליד של היחיד היא בעצם השלט-רחוק. הוא יבחר לעצמו "באופן פעיל" ערוץ. אם זאת לא צריכה פאסיווית, אז קשה להגיד מה כן. כלומר מה שנעלם מהאוטופיה הניצן-גייטסית הוא לא "צריכה פאסיווית", הוא ספירה ציבורית משותפת. מה שאין זה יכולת של יחידים להבין את עצמם כקבוצה פוליטית. אין אנחנו, יש רק אני. ומה יכולה כל פרודה-אנושית-עם-שלט-רחוק-ביד לעשות לבד נגד המונופול של מייקרוסופט חוץ מלבהות – באופן פעיל, כמובן – בטלוויזיה? בקיצור, אל תבלבלו אנשים עם חקיקה "והכל יתנהל יופי". תנו להם לקנות הרבה דברים, ואם הם מרגישים קצת ריק, שיעצמו עיניים ויתחברו לעצמם. לעצמם, לא לאחרים.

7

האדם כאטום, כפרודה, זה עיקר העיקרים של האוטופיה הבאדולינית העליזה. שום דבר לא קושר אטום לאטום, אפילו לא אהבה. אין אהבה בעצם, יש רק לעשות אהבה. זה לא רק שהדבר המסובך ורב העוצמה הזה, סקס, הפך למין נעים בגב. זה גם שמחוץ לנעים בגב הזה אין דרך להתחבר. אין אנחנו, יש רק אני. אפילו לא אנחנו של שני אנשים. מלך ומלכת באדולינה הם לא זוג, כמו שניצן העיתונאי מגלה כשהוא שוכב עם מלכת באדולינה. בבאדולינה אין, כמובן, קנאה, וגם לא המשכיות. אין עבר ואין עתיד. בשפה של באדולינה, מסביר לנו המלך, יש רק זמן הווה. בסוף הספר המלכה שעשתה לניצן נעים בגב נעלמת לחפש נעים בגב אחר. המלך לא יודע לאן היא טסה וזה לא חשוב. כל אחד זורם. לחוד. הם או ייפגשו או לא.

זה גם המקום שבו ניצן מתרחק קצת מהסיקסטיז. כשבאמריקה אמרו מייק לאב נוט וור, התכוונו גם, אבל לא רק, לאהבה חופשית במובן מין חופשי. אבל אמריקה היא ארץ נוצרית. ובשביל הסטודנטים אהבה היתה גם הסיסמה של מרתין לותר קינג במאבק נגד אפליית שחורים, וגם אהבה של הקרבה עצמית נוצרית, וגם אהבת אדם מופשטת ומצפון. אהבה חופשית היתה, במלים אחרות, רסן על אינדיווידואליזם חסר מעצורים, היא היתה מחויבות חברתית. היחף ההיפי לא היה רק ילד טבע, אלא גם הד ישועי לקדוש הנוצרי. גם במראה, גם באידיאולוגיה. וכשסטודנטים נסעו להשתתף במחאה של שחורים בדרום, ההקרבה העצמית הזאת היתה מוחשית מאוד. הרבה חטפו מכות רצח, כמה גם נרצחו ממש בידי גזענים לבנים בדרום.

ישראל היא לא נוצרית ואת הצליל הזה לא שמענו ואת הדימויים האלה לא הפנמנו כשהצטרפנו לאול יו ניד איז לאב. לכן אצל ניצן, אפילו הרסן הזה על העולם האינדיווידואליסטי לא תופס. נעים בגב זה אינדיווידואליזם עד הסוף.

8

אינדיווידואליזם קיצוני הוא בשום פנים ואופן לא ציניות מוסרית. לא באמריקה, וגם לא אצל ניצן. הוא קשור בטבור להנחת ההרמוניה הקבועה מראש. הוא עומד כולו על הרעיון של "משל הדבורים", על היד הנעלמה של השוק החופשי. האוטופיה הבאדולינית של ניצן היא אמנם לא דיון ישיר בנפלאות השוק החופשי. אבל היא גירסת רידרז דייג'סט לחזון חברתי אמריקאי, שאידיאולוגיית השוק החופשי היא הביטוי הכלכלי שלו. זאת תבנית העומק המוסרית, כמו שקראה לזה ההיסטוריונית ג'ויס אפלבי, של החברה הקפיטליסטית. וזה העיקר שלה: ההנחה שיש הרמוניה מובטחת מראש בין הרצונות הפרטיים כולם. שהם לא מתנגשים לעולם, רק משלימים. אנשים אצלנו, בישראל, לא מאושרים לפי מלך באדולינה, מפני שהם "…לא מאמינים באושר בלי פגיעה ובלי אשמה". מפני שהם "…חושבים – אם אני מרוויח מישהו אחר מפסיד. אם מישהו אחר שמח – אני נדפקתי. זאת מחלת נפש…" זה הקצב, מבשל השיכר והאופה של אדם סמית, מורחבים לכל תחומי החיים האחרים.

מאחר שיש הרמוניה קבועה מראש בין הרצון הפרטי לטוב הכללי, הציווי המוסרי השני של עולם באדולינה הוא להיות נאמן לעצמך. תעשה מה שהכי מתחשק. Do your own thing, כמו שאומרת אחת הקלישאות הכי שחוקות של הסיקסטיז. בגרסת אריסון זה נשמע כך: צריך להבין "שכל אחד צריך להגיע לשלום עם עצמו. שהדרך היחידה לשלום בעולם היא להתחיל ברמה האישית, ושלכל אחד יש אחריות לעשות שינוי פנימי. אם אגיע לשלום עם עצמי, לאושר פנימי, לשלווה, ואקרין את זה החוצה – זה יתפשט…" ("לאשה" 12.5.03)

אריסון, יאמר לזכותה, לפחות רוצה שנלמד גם להקשיב לזולת. ניצן לא. נאמנות לעצמך וזהו. כמו שניסח את זה רייך ב"המהפיכה הירוקה באמריקה", "להיות נאמן לעצמך… זאת הדרך הטובה ביותר להתייחס לאחרים". ככל שאתה סוטה מהרצון האותנטי שלך, ככל שאתה מתכופף לכל מיני כללים של אחרים, ככה אתה יותר מזיק גם להם. ככה אתה מפר את ההרמוניה. הנאמנות לאותנטיות היא לא אגואיזם, היא שליחות מוסרית. לכן מלך ומלכת באדולינה הולכים אחרי כל גחמה של עצמם. בעיקרון, לא במקרה.

הרעיון של האותנטיות האינדיווידואלית כבר כל כך התקבע אצלנו שאנחנו מתקשים לראות איזה עולם מדכא של בדידות נמצא מאחוריו: זה עולם שבו כל אדם מביט רק פנימה, שבו יש לו רק את עצמו. זה עולם שבו נרקיסיזם הוא אידיאולוגיה. והבעיה עם נרקיסיזם היא לא שהוא אגואיסטי. היא שהוא בדידות וניכור. העולם האמריקאי שבו כשמישהו נופל ברחוב אתה לא ניגש אליו, מפני שהוא עלול לתבוע אותך, הוא לא תוצר לוואי מקרי של השקפת העולם האינדיווידואליסטית. מתחת לנאמנות הפיוטית לאותנטי מצוי אינסטינקט פרוטסטנטי שאין פסימי ממנו: כל אחד לעצמו.

ספק אם ניצן מרגיש איזה דבר אכזרי הוא מציע לנו כשהוא אומר, מפי המלך, ש"כל אחד יכול להיות מלך, כל אחד יכול להיות קורבן. הבחירה הקלה היא להיות קורבן". זה הימין הרייגניסטי בשיא אדישותו החברתית. אין דבר כזה סולידריות. המיטה שאתה ישן בה היא לעולם המיטה שאתה היצעת. השוק החופשי הוא גם המורה המוסרי, ולכן אם אתה נוחת בתחתית, זה שיעור שילמד אותך לקח. מפי אריסון זה נשמע קליל. בתשובה לשאלה על גורלם וחייהם של מפוטרי הבנק שלה היא אומרת "שכל דבר שבן אדם עובר בחייו – כל דבר! – יש לו סיבה, וזה בדיוק מה שהוא היה צריך כדי ללמוד משהו ולגדול". וויליאם גרהם סאמנר, אחד האכזרים שבהוגי הימין האמריקאי בכל הזמנים היה פחות ניו-אייג'י בניסוח. "שיכור השוכב בביב", הוא כתב, "נמצא בדיוק היכן שהוא צריך להיות".

האינדיווידואליסט האמריקאי, כמו ילד הפרחים הבאדוליני, מאשים תמיד, ובעיקרון, את הקורבן. הקורבן הוא משתמט עלוב מ"הזכות והחובה לחיות כמו מלכים". זה החלום האמריקאי בתמצית. אם רק תרצה, השמים הם הגבול. ומצד שני, אם אתה בתחתית, זה סימן שלא רצית מספיק. אין דבר כזה לעזור. לעזור זה לא מוסרי. העולם האינדיווידואליסטי של אמריקה, שנתניהו מנסה לקבע אותו אצלנו, אותו עולם שניצן מוכר לנו בעטיפת בונבוניירה, זה עולם שאין בו, שלא יכולה להיות בו סולידריות משום סוג: "קודם כל, מספיק עם האנחנו הזה", מטיף מלך באדולינה לניצן. "אין אנחנו. יש רק אני בעולם, חמישה מיליארד אני".

9
אמריקה, האומה העשירה ביותר בעולם, לא נותנת לאזרחים שלה אפילו את הדבר האלמנטרי ביותר שהחברה המתועשת יכולה להציע: ביטוח בריאות לכולם. לפחות הבטחה שלא תמות מאיזו אנגינה שהפכה לדלקת קרום המוח. זה כמעט לא יאומן, אבל אחד מחמישה עניים בארץ העשירה הזאת – אחד מחמישה! – לא רואה רופא אפילו פעם אחת בחיים. מפני שכשאין ביטוח זה יקר מדי. ככה זה כשאין אנחנו. כשאין אנחנו, אנחנו לא אחראים לאף אחד מחמישה מיליארד ה"אני" שסביבנו. נפריט את הרפואה בשיטת נתניהו וגם אנחנו נגיע לשם די מהר. עניים לא יוכלו, פשוטו כמשמעו, להרשות לעצמם ריפוי.

גבי ניצן אמנם לא מתעניין במדינת הרווחה, בכלכלה, בביטוח בריאות או באבטלה. זה לא הנושא של ספר שבו המוטו הוא ש"טוב להיות בריא ושמח מחולה ואומלל", כדברי הסיסמה הבאדולינית. לא צריך להעמיס על ספר כזה, תאמרו, את המסקנות החברתיות המדכאות שנובעות מהשקפת העולם שהוא ממליץ עליה בתמימות כזאת. אבל המשונה הוא, שניצן בעצמו רואה את הקו הישר שמחבר בין האינדיווידואליזם הקיצוני שהוא מטיף לו לבין הנגזרות החברתיות שלו. זה נעשה ממש מדהים כשהוא מתחיל להשמיע את הקלישאות הכי שחוקות של הימין הרפובליקני נגד מדינת הרווחה. "החברה שגדלת בה", מסביר מלך באדולינה לניצן, "בקול ידידותי ומרגיע, והעיניים הירוקות שלו לא נותנות לי לברוח לשום מקום, 'מטפחת יצורים תלותיים, חסרי אונים. ככה יוצרים עולם של קורבנות. אף אחד לא יכול להסתדר לבד'". הדיון הוא אפרופו אי רצונו של ניצן לפתוח סתימה בכיור, אבל הקול קולו של רונלד רייגן. אלה לא רק הרעיונות, אלה המלים ממש, של הקמפיין נגד דמי אבטלה ושירותי רווחה. ואם מישהו לא ראה את הקשר בין אינדיווידואליזם קיצוני לבין אדישות חברתית, הנה ניצן שם לו את זה בפה בכפית, לעוס מראש.

זה נעשה כמעט מדהים כשהצעד הבא בהשקפה הימנית הקיצונית הזאת מגיע. זה כמעט לא סביר שניצן יהיה עד כדי כך קונקרטי בגזירת המסקנות המתבקשות מהאינדיווידואליזם הבאדוליני שלו. למה לו בכלל להסתבך במסגרת אגדה חביבה על ארץ דמיונית בשאלות של סוציאליזם מול קפיטליזם, של מדינת רווחה מול שוק חופשי? אבל הנה גם זה מגיע. גם את מי שסובלים מתסמונת דאון, אפשר, מתברר, להפקיד בידי כוחות השוק. רייגניסטים אולי חושבים את זה, אבל רק לעתים נדירות הם מעזים לומר את זה. לניצן, לעומת זאת, אין בעיה. הנה כך הוא מעביר אותנו במחי מילטון פרידמן, מסוציאליזם לאינדיווידואליזם של שוק חופשי, ושום דבר רע לא קורה בדרך. זה מה שאומר לנו יובל, אקס-קיבוצניק אחד – אקס-קיבוצניק! – שאנחנו פוגשים בסיני, לקראת סוף הספר:

"גדלתי בקיבוץ, עזבתי לפני כמה חודשים, התחלתי לעבוד בריפוי באמנות, ביישוב בצפון. אנשים צעירים עם תסמונת דאון או מגבלות אחרות".

"אפשר להתפרנס מזה?" שואלת אמא-סימה.

"לא רק אני. גם הם. אנחנו עושים צלחות וקערות, מוכרים אותן בשינקין ובמשכנות שאננים. עשרים ושמונה איש בינתיים, אבל זה גדל".

סטארט אפ! סטארט אפ יטפל במקומנו בחלשים והפגועים. זה רק בעותק שלי, או שהוא באמת כתב את זה? זה רק נפלט לו, הקיבוץ, וההיצע וביקוש, או שהוא סתם שכח לעשות הגהה? זה בלי ספק נכון שככה זה כש"אין אנחנו. יש רק אני בעולם, חמישה מיליארד אני…" אבל למה צריך לירות לעצמך ברגל כשכבר כמעט הצלחת לעטוף את השקפת העולם האכזרית הזאת בכל כך הרבה צמר סוכר ורוד?

01

קוראי "באדולינה" בדרך כלל התייחסו אליו כספר קליל. ספר למתנות, לים. גם הקהל של אריסון לא חשב שיש בסדנאות המודעות של הארגון שלה משהו חוץ מכוונות טובות. והכוונות בטח באמת טובות. אריסון מאמינה באמת, כנראה, ממש כמו ניצן, שלהטיף להתחברות אל עצמך, זאת מטרה אלטרואיסטית וראויה, זה שירות לקהילה. אבל לאנשים שהתחילו לדאוג באמת מהתוצאות של היעלמות האנחנו ושקיעתה של מדינת הרווחה בישראל, שחיקת הסולידריות ודעיכת תחושת האחריות החברתית, אנשים כמו אלה שהתקבצו סביב קבוצת "יסו"ד" וכתב העת "חברה", כדאי לקחת את הדבר הזה ברצינות. בדיוק מפני שהוא נדמה לנו חביב וקליל. בדיוק מפני שהוא לא מקומם אותנו. העולם המכוער והמדכדך של ניצן כבר כאן, מובן מאליו לישראלים. והעולם הזה, לא הספר, עומד בין שביעות הרצון העצמית הניו-אייג'ית המתקתקה לבין העניים והחלשים בישראל. החובה לחיות כמו מלכים, ההתחברות לקול הפנימי, לא אומרת להם כלום. ובצדק. *


 

מודעות פרסומת
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s