מי הזיז את הבאדולינה שלי? / גבי ניצן

בזכות מאמרו של גדי טאוב "מיליוני אנשים לבד" (מוסף "הארץ", 30.5.03) נודע לי לראשונה שכתבתי מניפסט קפיטליסטי דורסני ושאני סייען של בנימין נתניהו.

אחד הדברים המענגים עבורי, אחרי שהספר "באדולינה" יצא, היה להיווכח בפירושים השונים שאנשים מוצאים לו. זה מה שמקסים בכתיבה, האופן שבו אותו צירוף עצמו של אותיות מודפסות הופך לאינסוף מציאויות מקבילות, כמספר הקוראים (וכמספר הפעמים שהם חוזרים וקוראים). אבל רק לפני שבועיים נודע לי שכתבתי תורה כלכלית, שאני נכד לקן קיזי, סייען של בנימין נתניהו, שותף של ביל גייטס, ושהסיפור שלי "מעביר אותנו במחי מילטון פרידמן, מסוציאליזם לאינדיווידואליזם של שוק חופשי". וואו.

מעל לכל אני כמובן מוחמא, הן בשל הזמן והאנרגיה שגדי טאוב הקדיש לספר שלי, הן משפע הקישורים האינטלקטואלים המאלפים, ובעיקר מההגדרה "טקסט דידקטי" – שהרי ניכר שהיא מגיעה מפיו של מאסטר מוחלט בז'אנר.

אבל לצערי נבצר ממני לשאת על כתפיה הדקיקות של באדולינה את כובד טיעוניו של טאוב. באדולינה הוא לא ספר על כלכלת שוק, ובפעמים שטאוב מנסה להשליך קטעים מהסיפור לתוך תפיסת עולם חברתית-כלכלית, מתקבל בלאגן לא קטן.

ככה, למשל, כשמלך באדולינה מדבר על עולם שבו כל אחד יכול לבחור לעצמו את המציאות התרבותית בעזרת השלט רחוק, עכבר המחשב והרב-ערוציות, טאוב רואה "אוטופיה ניצן-גייטסית" שבה כולם כפופים למיקרוסופט. אבל בהקשר של הסיפור, אם יורשה לי לרגע לגרד מעלי את ביל גייטס, אין דיון בשאלה "קפיטליזם מול סוציאליזם", כי אם הבעת העמדה שבחברה צרכנית, עדיף להיות צרכן נבון ואקטיווי על פני עבד פסיווי של תאגידים (מסוג מיקרוסופט) ופקידי תרבות. הקונטקסט של הספר כולו הוא שאלת הבחירה האישית, לעומת הצטרפות אוטומטית לאן שכולם הולכים. אם מובעת בו עמדה, היא הפוכה לחלוטין לחזון של גייטס.

הברית ביני לבין רייגן מוכחת שחור על גבי עיתון, שוב בעזרת ציטוט של מלך באדולינה, שאומר "החברה שגדלת בה מטפחת יצורים תלותיים, חסרי אונים. ככה יוצרים עולם של קורבנות. אף אחד לא יכול להסתדר לבד". השיחה, כפי שגם טאוב מציין, מתנהלת אפרופו האינסטינקט שלי לקרוא לשרברב כשיש לי סתימה בכיור. וההמשך הוא "מקסימום בתחילת התיכון אתה כבר צריך להיסגר על רשימה מצומצמת של דברים שאתה יודע לעשות. וכל השאר – אתה לא מסוגל. מחלקות שלמות ננעלות בפניך. אם אתה רוצה להיות מלך אתה צריך לפתוח את המחלקות האלה, ולגלות שאתה מלך גם שם כמו בבישול, כמו בכתיבה".

זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על אשמתו של ההומלס שהפך ליצור תלותי בשירות הרווחה, אלא על שחרור מהתלות ההולכת וגוברת שלנו בנותני שירותים ומוכרי מוצרים, שאנחנו מממנים על ידי מרוץ פרנסה מכביד. ושוב, אם מתעקשים להקיש מכאן היגד כלכלי, הוא יהיה מהסוג שהיה הופך את קיבתו של רייגן.

אז איפה המניפסט הקפיטליסטי הדורסני של באדולינה? לטאוב יש הוכחה, והיא נשלפת בתרועת ניצחון מקסימה לקראת סוף המאמר: "זה נעשה כמעט מדהים כשהצעד הבא בהשקפה הימנית הקיצונית הזאת מגיע. זה כמעט לא סביר שניצן יהיה עד כדי כך קונקרטי בגזירת המסקנות המתבקשות מהאינדיווידואליזם הבאדוליני שלו (…) אבל הנה גם זה מגיע". מה עשיתי, המורה? ובכן, הנה זה בא, ציטוט של יובל, דמות משנה בפרק השמיני:

"גדלתי בקיבוץ, עזבתי לפני כמה חודשים, התחלתי לעבוד בריפוי באמנות, ביישוב בצפון. אנשים צעירים עם תסמונת דאון או מוגבלויות אחרות".

"אפשר להתפרנס מזה?", שואלת אמא-סימה.

"לא רק אני. גם הם. אנחנו עושים צלחות וקערות, מוכרים אותן בשינקין ובמשכנות שאננים. עשרים ושמונה איש בינתיים, אבל זה גדל".

טאוב לא מאמין כמה ימני אפשר להיות: אקס-קיבוצניק, הבנתם? ומה הוא עושה, בתור קונטרה לסוציאליזם? סטארט-אפ קפיטליסטי לחלשים ולפגועים.

אלא מאי? שעכשיו יוני.

סתם, סתם, המורה. אלא מאי? שמה לעשות ובאדולינה, לפחות בעותק שלי, היא מעל לכל סיפור שמבוסס כמעט כולו על אירועים אמיתיים, שנכתבו בזמן אמיתי מדי שבוע בעיתון "מעריב". בפרק המדובר, כשהיינו בסיני, היה שם הבחור הזה, שרק את שמו ואת פרטיו המזהים שיניתי לטובת פרטיותו. אבל מכיוון שלא ידעתי שיום אחד יהיה על זה מבחן בכלכלה, לא השמטתי בהגהה את העובדה שהוא היה יוצא קיבוץ, או שהוא עובד עם אנשים מוגבלים.

השיחה כשלעצמה, כמובן, לא עסקה בשאלת השוק החופשי מול סולידריות חברתית, אלא בדור שמגלה דרכים אלטרנטיביות למסלול המרכזי, ובאופן שבו להט פנימי יכול להמיס מגבלות פורמליות (יובל לא השלים השכלה רשמית כלשהי(.

אז למה באדולינה?

מאחר שבאמת ובתמים לא כתבתי טקסט כלכלי, ומכיוון שאין שני קטבים יותר רחוקים מבאדולינה והתוכנית של נתניהו, נשאלת השאלה מה בכל זאת גרם לטאוב להשחית את מיטב הארסנל האינטלקטואלי שלו על יריב חייכני ודל-שומן שכזה (מלבד העובדה שבעולמנו הקפיטליסטי, אין לך שום סיכוי לפרסם דברי תוכחה אודות הפרטת הדת כמשל כלכלי, ללא איזכורו של רב מכר גדול וקשירתו לשטנים מאמריקה ולמיליארדרית שנוח ואופנתי לבעוט בה).

מה שמסתמן במאמר כאיום הגדול באמת, הוא כל הסיפור הזה של התחברות פנימה, מקורות האושר ודברים כאלה. טאוב קורא לזה ניו אייג' – מונח שמעולם לא הבנתי – ומפליא להגדיר אותו. הנה החטאים וההבלים שבעזרתם הוא מזהה את הזרם האפל: "שבחי הספונטניות, אהבה חופשית, יחפנות, שנאת ממסד, התחברות לעצמך וכל היתר".

לפיכך, הנה העולם ההפוך, זה שכדאי להגן עליו: שבחי הקבעונות, אהבה כבולה, נעילת נעליים (כולל שרוכים, המורה?), אהבת ממסד, התנכרות לעצמך, ושום דבר נוסף (שזה ההיפך מכל היתר).

דילמה לא פשוטה.

מקורו של הוויכוח, נדמה לי, בין באדולינה (ואילן היוחסין המרשים שלה כפי ששורטט במאמר) לבין טאוב (ואילן היוחסין המפואר שלו עצמו) הוא זה: האם אנחנו ראויים לאמון, או שמא אנחנו זקוקים לתכנות והכוונה מתמידים? האם כל אחד ואחת מאיתנו מהווה יצירה חד-פעמית יקרה, או שמא אנו נמלים קטנות וצייתניות בשירות "אנחנו" מופשט וחשוף למניפולציה? האם קהילה ("ספירה ציבורית משותפת") היא עניין מולד וכפוי, או שמא היא משתנה ומעמיקה מדי יום? והשאלה הכי גדולה – מה יקרה אם תסריט האימה של באדולינה, של ההיפים ושל שרי אריסון יתגשם, ואנשים יקשיבו קצת יותר לעצמם וקצת פחות לאחרים? מה טאוב פוחד שנמצא שם בפנים?

הבוז לכל מה שמריח מהתבוננות עצמית הוא עניין מאוד תמוה. טאוב אפילו כולל ברשימת ההבלים הניו אייג'יסטיים שלו את חטא הטיפול הפסיכולוגי. ואת כל הקשקוש על הרמוניה טבעית הוא מסכם כזרם קיקיוני שהתחיל עם "הולנדי בשם ברנרד מנדוויל", נמשך עם הסיקסטיז ושוכתב בבאדולינה.

למרות קוצר שיעורי האינטלקטואלי, אפילו אני שמעתי על אותו ברנש מנדוויל שטאוב מושה ממצולות השיכחה, כשלמדתי את משל הדבורים שלו בביולוגיה בתיכון. אבל ה"זרם" הזה התחיל טיפ-טיפונת קודם, פחות או יותר עם שחר התרבות האנושית. הוא שיגשג ללא הפרעה (וללא אסון חברתי) עשרות אלפי שנים ברציפות, ויש מקומות שבהם הוא עדיין חי בנחת. באמריקה, למשל, הוא היה מובן מאליו עד לפני מאות שנים ספורות, כשהגיעו האירופים עם דת ממוסדת ומערכת חוקים מפוארת, השמידו כל מה שזז ופינו את הבמה למקדונלד'ס ולביל גייטס.

גם הקביעה המוזרה שהתבוננות עצמית תביא "עולם מדכא של בדידות וניכור" יכולה לנבוע רק מתוך בורות של מי שלא ניסה, וחושש שאם נחטט עמוק בפנים נמצא מנגנון להשמדה חברתית. אבל התהליך שטאוב פוחד ממנו (ולא רק הוא, כמובן) לא מחזק את ה"אני" ומחליש את ה"אנחנו" – הוא מטשטש ומוחק את הגבולות. אהבה עצמית (שמגיעה מתוך הבנה וקבלה עצמית) לא מובילה לשנאת הזולת. ושנאה עצמית (שמגיעה מתוך בורות וניכור פנימי) לא מובילה לאהבת הזולת.

הגישה שמפחידה את טאוב היא לא ניו אייג', היא מאוד מאוד אולד אייג'. השם ניו אייג' ראוי אולי לתקופה קצרה יחסית – הרף עין בהיסטוריה האנושית – שבה השתעשענו ברעיון שכוח האינטלקט עליון על פני כל מקור אחר. השאלה "מה אני מרגיש" נפסלה לטובת "מה אני חושב", ונדרשנו לקבל את דעתם של מומחים מקצועיים בענייני דת, מוסר, תרבות וטבע. במקביל, השאלה "מי אני" צונזרה לטובת "מי אנחנו". הניו אייג' הזה, חינני ככל שהיה, כבר פגש את מגבלות עצמו (רגע לפני שהשמיד עלינו את עולמנו). היום אף רופא שמכבד את עצמו לא יתווכח עם הטענה ששקט פנימי הוא סגולה לאריכות ימים, העיתונים מדווחים בפליאה שבודהיסטים חיים יותר וחולים פחות, בתי ספר ומקומות עבודה מתחילים את היום ביוגה או מדיטציה ואפילו מיליארדרים קפיטליסטים מגלים שהאושר לא מגיע מבחוץ. זה לא ניו אייג' – זה מיזוג מחדש עם מה שהיה חלק בלתי נפרד מהציוויליזציה האנושית המפוארת. השלט "דע את עצמך" הוא לא סטיקר של אוטובוס היפי ולא מזימה קפיטליסטית – הוא התנוסס מעל לכניסה אל האורקל מדלפי ביוון העתיקה, ערש האינטלקט האנושי. התזכורת הזו, שנשכחה לכמה שנים, היתה אמורה להיות אבן היסוד בתבונה האנושית: עד שלא תדע את עצמך, לא תדע דבר. הכל מתחיל מתוכך, לא מבחוץ. וכן, גם האושר. *

 

מודעות פרסומת
גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מי הזיז את הבאדולינה שלי? / גבי ניצן

  1. אריאל הגיב:

    כל מילה בסלע. באדולינה מומלץ ביותר! ניצן מחבק אותך ואת דעותיך המוצקים והעשירים בחמצן הנאורות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s