מתוך "דו-שיח" \ מרטין בובר

לפי דרך-ההשקפה הרווחת כיום והנקבעת על-ידי הפוליטיקה, חשיבותן של קבוצות הן בהווה והן בהיסטוריה, אינה נערכת אלא לפי מה שהן מבקשות ומה שהן משגיות. ואילו מה שמתרחש בתוך הקבוצה אין לו משקל אלא במידה שהוא משפיע על יעילות פעולתה של הקבוצה. לפי השקפה זו, ברית שנתקשרה, למשל, לשם כיבוש השלטון במדינה, החברות שבה חשובה אך במידה שהיא מחזקת את כוח-המחץ של הברית. אבל מטרה זו אפשר להשיגה גם בכוחו של ציות מלא בלבד, שעה שאמון מתוך התלהבות בא למלא את שהחסירה הזרות שבין חברי הקבוצה, ואף יש כמה טעמים להעדיף את השיטה הנוקשה הזאת. לא כל שכן בקבוצה השואפת לצורה גבוהה יותר של חיים חברתיים, שאפשר להטיל ספק אם טוב הדבר להגשים משהו מצורה זו, בחיי הקבוצה עצמה, כיוון שיש בזה חשש מפני מימוש קודם-זמנו, שהוא עלול להחליש את התנופה ה"לוחמת". ההנחה היא, כנראה, שמי שבא לנוח בנאות-מדבר, אין עוד תקווה ממנו להגשמת תכנית השקאה במדבר סהרה.

דרך ההערכה פשטנית זו אינה תופסת את ערכה העצמי של הקבוצה, והדבר דומה למי שבא לדון איש לפי תוצאות פעולתו בלבד ולא לפי תכונתו. הסלף הולך וגדל עוד, כשמוסיפים על כך דבר להג על קורבן-ההוויה, על הוויתור של ההגשמה העצמית, ולעיתים קרובות אגב הסתייעות במשל-הזבל החביב. אפשר לוותר על אושר, על קניין, על שלטון, על השפעה, על החיים, אבל להקריב הוויה- הבלות נשגבת היא. ואם דורשים מאדם בשעה מסוימת להוכיח את יחסו למציאות, אין הוא רשאי להסתייע ביחסיו מחר, לעתיד לבוא, שלמענם, כדי לטפח אותם, הוא נשאר היום עלוב כל-כך.

רוח של חברתיות אינה שרויה במקום שבו עמלים בני-אדם במשותף- אבל בלא חברותא, כדי לכפות על עולם סרבני את שינויי-הסדר הנכסף. ואילו היא שרויה במקום שחברותא נאבקת על השלמת המציאות החברותית שלה בגופה. בהיאבקות זו נחסך גם גורלו של העתיד לבוא. כל "ההישגים" הפוליטיים אינם, במקרה הטוב ביותר, אלא גדודי-עזר לאותה פעולה משנה-יסודות, שרגע ההתגשמות פועל על דרכי התולדה הנסתרת, אשר אינן נתפסות לעין. שום דרך אינה מוליכה אלא למטרה השוה לה.

אך מי בכל הקולקטיבים המעורבים, הצועדים-בסך האלה חש עוד בלבו מה היא אותה חברותא, שהוא מדמה להיות שואף אליה! כל אחד הלך אחר ניגודה. הקולקטיביות אינה חיבור אלא תכריך: כבושים יחד יחיד לצד יחיד, מצוידים במשותף, ערוכים במשותף, אין קשר של חיות מאדם לאדם אלא בשיעור הדרוש להלהיב את הצעידה. ואילו חברותא, חברותא מתהווה, משמעה ריבוי אישים שאינם עוד זה אצל זה, אלא זה עם זה, שעם היותם הולכים יחדיו אל מטרה מסוימת, הרי בכל נקודה ונקודה שבדרכם מרגישים הם רגש של נהייה זה אל זה, של הוויה דינאמית זה לעומת זה, של זרימה מ"אני" ל"אתה": אין חברותא מצויה אלא במקום שחברותא מתרחשת. הקולקטיביות מתבססת על כליה מאורגנת של האישיות, החברותא- על עילויה וחיזוקה של האישיות, תוך כדי מגמת הדבקות זה בזה. שקידת השעה על הקולקטיביות אינה אלא בריחה מפני מבחן-החברותא ומפני קידוש-החברותא, מפני הדיאלוגיקה החיונית שבלב העולם התובעת את מסירת הנפש.


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s