על וויטגנשטיין – מתוך "שאלת העצמה" \ דן לסרי .

וויטגנשטיין כותב: כל מה שניתן להיאמר ניתן להיאמר באופן בהיר. ואני שומע מתחת לזה: מן הדין שיאמר באופן בהיר. לבי אליו. אף על פי שידעתי עד כמה מילים בהירות יכולות לשקר, הנה, מעולם לא נגמלתי מן הדרישה ליושר, לפשטות, לבהירות העומדת בבסיס תביעתו של וויטגנשטיין.

מה שניתן להיאמר, ולא הכל ניתן, ניתן להיאמר באופן בהיר. ובכך הוא נוזף, מוציא החוצה, את כל אותם שרלטני דיבור המערימים ערמות של מילים בלתי מדויקות, שמתחפשים במילים שלהם, שמייצרים בעזרתן ערפל, משחקים בהן, משמידים את ישרות הלב, מהתלים בעובדות בחיוכים מאולצים בשעה שדיבורם ממשיך להישפך בלתי בהיר. הנה, אני מצטרף אליו אף על פי שאינני ממהר לשפוט אף אחד.

אך מה יהא על המשוררים? על אלה שדוברים במעורפל כי לפעמים דווקא הדיבור הזה מדויק יותר, נוגע יותר, מתחקה ביתר עמקות אחר היש, אולי דווקא מכיוון שהיש הולך ומתהווה, צומח מן התוהו, ודיבורם, לפיכך משקף נאמנה את מורכבות היש. מה יהא עמם?

אבל בעצם, מה שבאמת רציתי לומר הוא לא על מה שיכול או לא יכול להיאמר, אלא על מה שיכול להיות מוקשב. מכיוון שדיבור לעולם אינו רק דיבור, תמיד הוא שיח. שזה אומר שהוא אקט של תקשורת שלפחות שניים לוקחים בו חלק, ואפילו המקשיב לכאורה נסתר, הוא שם.

והנה כאן גיליתי דבר שבמשך שנים הפך לי לעובדה מוגמרת ששוב איני תוהה אחריה. כאשר אני מדבר עם אדם ודיבורי קולח, בהיר, עמוק, מיד אני מבין, מסיק, שעומד מולי אדם שיודע להקשיב. וכנגד זה אם אני מגמגם, לא בהיר, מעורפל, אני יודע שיש שם אדם שאינו מקשיב. כמובן, כשאני אומר מקשיב אני מתכוון לאדם שמקשיב בערנות, בחוכמה בהבנה.

אנא, אין לזה שום קשר לתנועות הראש שלו או למצמוצי העיניים או לכל דבר שאפשר להבחין בו, זה קשור לנוכחות הקשבתו. ואם חיפשתם הוכחות לקיומה של מציאות הניצבת מעבר למה שמוחש הרי שעניין זה יכול להצביע על קיומם של דברים שעוברים בין בני אדם מעבר לנראה. זה לא שאני יודע או רואה שהוא מקשיב לי, אלה דברים שבאמת נסתרים ממני, אני מסיק על כך מתוך חדות דיבורי עצמי. פעם הייתי משייך זאת למצב רוח שלי, לזוויות הדיבור שלי, לחוכמה שבשלה בי, ושאר דברים הממוקמים בי עצמי, רק בהדרגה למדתי והכרתי שכוחי בדיבור קשור לכוחו בהקשבה.

אני נוטה לומר, שמשהו עבר בינו לביני, ביני לביני, והגיע אל נפשי התחתונה והיא ידעה את מה שנמנע ממני לראות ובאופן זה נעשה דיבורי בהיר.

אלא אם כן, כמובן, אנו מניחים שמלכתחילה הדיבור בכלל אינו דבר שאני עושה, אלא דבר שאנחנו עושים או אולי אפילו דבר שנעשה, דבר שזורם ושופע ממקור עלום, זורם בי בעזרת הקשבתו.

כן, מקובל לומר שההקשבה חשובה, בכך איני מחדש הרבה, אך בדרך כלל נדמה שמתכוונים לכך שמבחינה פסיכולוגית אנשים זקוקים שיתנו להם לדבר, שיתנו להם תשומת לב, שלא יפריעו להם לבטא את עצמם וכן הלאה. שזה חשוב יותר מעצות, שרואים בהקשבה בעיקר מרחב תומך שבעצם זה שאינו מפריע ונותן הזדמנות לאחר לדבר (למשל על צרותיו) כבר זה עוזר, כל זה נכון אבל לא על זה אני מדבר. אני מתכוון להשפעה של ההקשבה הממשית, לפעולה האקטיבית והישירה שפועלת זו על נפש האדם המדבר, על האופן שבו היא כביכול יונקת ממנו, מזמינה דרכו את חוכמתו ויכולתו להתבטא. לא רק מאפשרת, מפנה חלל, לא מפריעה, אלא מייצרת. אכן, אין זה שכיח לפגוש הקשבה שכזו אבל נפגשתי עמה מספיק פעמים כדי להכיר בהשפעתה.

ועל כן אני רוצה לתקן את אמירתו של וויטגנשטיין:

כל דבר שיכול להיאמר, יכול להיאמר באופן בהיר, אם יש מישהו שמקשיב ומבין, אז יכול הדיבור להיעשות בהיר כבדולח.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s