פועלים בצה"ל \ אלעד הראל

במרץ 04 התגייסתי לטירונות קרבית ולאחר כחצי שנה עברתי לצד הסגל כמדריך קליעה. כמדריך הייתה לי את האפשרות לבחון את התהליכים שעוברים עלי ומשנים אותי ואת התהלכים שעוברים על חברי לסגל, על חילי הלוגיסטיקה ועל הטירונים. הצבא שינה את חיי מקצה לקצה. אחד הדברים היחידים שיכולתי לשמר מהחיים שלפני הגיוס הוא הלימוד בזמני הפנוי. באותו הזמן קראתי את "כתבי יד כלכליים-פילוסופיים" של קארל מארקס. הפרק המשמעותי ביותר בשבילי היה "העבודה המנוכרת" (פרק ד'), מכיוון שבעזרתו הצלחתי להמשיג את רגשותי ומחשבותיי לגבי החיים בצבא והשפעתם על החברה הישראלית האזרחית.

תקופת השירות הארוכה בצה"ל היא גם חינוך לחיים ולאזרחות במדינה. השירות הקרבי בצבא מלווה בפעילות אלימה (לעיתים מוצדקת). אלימות זו משפיעה על אופי החיילים המבצעים אותה גם לאחר השירות. האלימות נעשית בפקודת הדרג הפיקודי ולכן החייל הפשוט מבצע את הפעולות אך אינו אחראי להן באופן מלא (וגם לא תופס עצמו כאחראי להן). אולם, במאמר זה לא אעסוק בהתדרדרות המוסרית של חיילים קרביים. נושא זה מדובר רבות. יש לזכור שרוב החיילים בצה"ל אינם קרביים. לכן, אנסה במאמר זה לבחון את השרות הצבאי בהתעלם מן האופי המיוחד של העבודה הנעשית בו, הכרוכה בהפעלת אלימות. אנסה להראות שהשרות הצבאי הוא מקרה פרדיגמאטי של "עבודה מנוכרת", כפי שתיארה מארקס.

מארקס הבחין בארבעה אספקטים של תופעת העבודה המנוכרת:

1. יחסו המנוכר של הפועל אל תהליך הייצור.

2. יחסו המנוכר של הפועל אל מוצר עבודתו.

3. יחסו המנוכר של הפועל לעצמו.

4. יחסו המנוכר של הפועל אל בני האדם זולתו.

נבחן כיצד באים ארבעת האספקטים הללו לידי ביטוי במקרה של החייל בשירות החובה. לצורך כך נחשוב לרגע על צה"ל כעל מפעל-ענק, שהמוצר שהוא מייצר הוא "בטחון ישראל".

1. החייל המנוכר ל"תהליך הייצור"

מתחילת השירות הצבאי (ועוד לפניו) החייל כבר מייחל לשחרורו. גם חיילים מלאי מוטיווציה רוצים בעצם להשתחרר. כך הדבר בכל דרגי הצבא הנמוכים, מהחייל הפשוט ביותר עד הקצינים הזוטרים. הכמיהה לשחרור לעולם קיימת ומתסכלת עמוקות את החיילים לנוכח השירות הארוך.

בטירונות שלי, כאשר שיחררו אותנו הביתה, היינו רצים כאחוזי אמוק לאוטובוסים. בזמן הריצה היינו כעיוורים זה לזה, דוחפים זה את זה ורומסים ציוד בדרך. זה מאוד נדיר שאין מספיק מקום באוטובוסים, אך הפחד מפני עיקוב (ואפילו הקטן ביותר), והרצון לצאת מן המסגרת גוברים על השיקול הרציונאלי. "לחץ הבית" אינו תופעה המיוחדת לטירונות בלבד. הוא מופיע בכל שלבי השירות – תמיד עדיף להיות בבית. מערכת הפיקוד מודעת להרגשת לחץ זו ומעצימה אותה בכך שהעונשים השגורים הם ביטול חופשות לפרק זמן שנקבע עלפי חומרת העבירה. כלי ענישה זה הוא אבסורדי, אם המסגרת מעונינת ליצור מוטיבציה בקרב החיילים. מכיוון שהעונש החמור ביותר הוא להישאר במסגרת – תמיד החייל ישאף לצאת ממנה.

השנאה שהחייל חש כלפי תהליך העבודה בצבא היא הכנה לשנאת העבודה באזרחות. כך האזרח הצעיר מגיע לשוק העבודה ומצפה שעבודתו תהיה רעה, לא נעימה, כפויה ומנוכרת. הוא לא מנסה ליצור אלטרנטיבה או להיאבק בקיים.

2. החייל מתיחס באופן מנוכר אל תוצר עבודתו

זהו הביטוי המסכן גם את האינטרסים הצבאיים הישירים. החיילים שונאים את מה שהם עושים ולכן עושים זאת לעיתים בצורה הגרועה ביותר. ישנו פתגם השגור בקרב החיילים: "לפני הצבא ישנתי טוב כי חשבתי ששומרים עלי. בצבא לא ישנתי כי שמרתי ומאז שהשתחררתי אני לא ישן כי אני יודע מי שומר עלי". חיילים רבים בכל החזיתות עושים את תפקידם על הצד הגרוע ביותר. מכיוון שהם פועלים מתוך פחד מעונש ולא מתוך בחירה, אין טעם לעשות את העבודה בצורה טובה כאשר המעניש, המפקד, איננו בסביבה. המפקד לא מסוגל להיות כל הזמן בכל מקום והחיילים פיתחו לעצמם שיטות הגנה יצירתיות ביותר מפניו. רבות הן הפעמים שהמפקד מעלים עין מתופעות אלו של חייליו מכיוון שגם הוא מנוכר לתוצר עבודתו (או מתוך הזדהות עם חייליו). אחת התופעות הידועות לשמצה בצבא, ועל רקע ניתוח זה היא ברורה כשמש, היא השחתת הציוד הצבאי וגנבתו. במקרה שהציוד אינו משמש את החייל ישירות, ולכן השחתתו לא תפגע בו ישירות, הוא משחית ציוד לשם הפגת השעמום ולשם שעשוע, או כדי לפרוק כעס ותסכול על המערכת המשעבדת.

העבודה בשירות הצבאי נעשית מתוך תמריץ חיצוני, בדרך כלל התמריץ הוא שלילי (פחד מעונש), ולפעמים חיובי (אות הצטינות). כאשר החייל משתחרר הוא לא מחפש עבודה שבה יגשים את עצמו ביצירה משמעותית – הוא מחפש עבודה בעלת התמריץ החיצוני החיובי הגדול ביותר בדמות שכר גבוה או סמלי סטאטוס. לכך הורגל וחונך במשך שלוש שנים.

3. החייל מנוכר לעצמו

בצבא חווה הישראלי הצעיר לראשונה את ההפרדה בין שתי הספֵירות של החיים המנוכרים – הפנאי והעבודה. בזמן העבודה החייל נמצא "מחוץ לעצמו". בזמן הפנאי, כשהחייל ברשות עצמו, הוא אינו יוצר אלא מקיים פנאי צרכני. רוב החיילים זונחים בזמן הצבא את תחביביהם היצירתיים מפאת חוסר זמן ורוח. הפנאי של החיילים הנו פנאי "בהמי" שמעלה על הדעת את תיאורו של מראקס "בכתבי היד הכלכליים-פילוסופיים": "כך מגיעים אל המסקנה שהאדם (הפועל) חש עצמו בעל פעילות עצמאית רק בעת מילוי הפונקציות הבהמיות שלו – אכילה, שתייה, פרייה-ורבייה, לכל היותר עוד בכל מה ששייך לדיור ולתכשיטים – ואלו בפונקציות האנושיות שלו הריהו בחזקת בהמה. הבהמי הופך לאנושי והאנושי לבהמי. והמילואימניקים אומרים: "כשאתה עולה על מדים אתה הופך באופן מיידי לעייף, חרמן, ורעב"…

הנער שכעת הוא חייל לשלוש שנים או שנתיים (תלוי במינו) מתפקד ככלי של מפקדיו (שגם הם כלי בסופו של דבר). עובדה זו משפיעה על אופיו ותפיסתו העצמית, לעיתים בצורה בלתי הפיכה. החיילים צריכים לבצע פקודות בצורה מיידית בלי לשאול שאלות על מטרת הפעולה או על דרך השגתה. הנער בשירותו הצבאי מרגיש ככלי בידיו של אחר, שאינו לוקח אחריות על מעשיו, ותפיסה זו מלווה אותו גם לאחר השירות.

4. יחסו של החייל לחיילים סביבו

כשם שהחייל מתיחס אל עצמו כאל כלי, כך הוא מתיחס אל החיילים שסביבו. הביטוי המובהק לכך הוא היחס של המפקד לחייליו. המפקד, שתפקידו להשתמש בחייליו למען ביצוע המשימה, מתעלם ברוב המקרים מאנושיותם ובעיותיהם של חייליו. הביטוי הפחות מובהק הוא היחסים שבין החיילים. שם ישנה אחווה חלקית, המתבטאת בשיתוף פעולה בעבודה המוטלת על כל הקבוצה. אך כאשר אחד החיילים לא תורם את חלקו בעבודת הקבוצה, כתוצאה מבעיות שאינן פיזיות (הפיזיות מאושרות ע"י הרופא הצבאי), נוקטים החיילים כלפיו סנקציות חברתיות ובמקרים קיצוניים אף פיזיות. מכך אנו למדים על התדרדרות הרגישות של החייל לחבריו כבני אדם בעלי רגשות.

אמות מוסר בסיסיות נשחקות במהלך השירות הצבאי – "מותר" (בצורה לא פורמאלית) לגנוב ציוד בשביל הכיתה או הפלוגה שלך. מותר להשפיל את חבריך מתוקף היותך ותיק. 80% מהנשים המשרתות בצה"ל הוטרדו מינית (על-פי מחקר של "יועץ הרמטכ"ל לענייני נשים") אך מעטות מדווחות על כך.

במשך כל השירות הצבאי נתון החייל בתנאים קיצוניים של ניכור המשפיעים על תודעתו. הוא משתחרר ומגיע לעולם האזרחי (ולשוק העבודה הקפיטליסטי), לאחר שעבר קורס אינטנסיבי בעבודה מנוכרת. אכן, מראקס לא דיבר בכתביו על החייל בשירותו הצבאי אלא על הפועל בחברה הקפיטליסטית. אך האם ההבדלים גדולים כל כך? האין הצבא מכין את הצעירים הישראלים לחיים של ניכור, שעמום, צייתנות ו"תחמנות"? התחושה השלטת בזמן השירות הצבאי – שלא ניתן להיאבק במסגרת הקיימת אלא רק למצוא "נישה טובה" בתוכה – האין התחושה הזאת מלווה אותנו גם אל האזרחות? תחושה זו משפיעה באופן הרסני על השיח הפוליטי בישראל. מכיוון שהגישה היא "דאג לנישה הפרטית שלך כי אין אפשרות אמיתית לשינוי" – גם המאבקים הפוליטיים הם סקטורילים: מאבקים שבהם כל סקטור דואג ל"נישה" שלו.

ומה על הערכים המפורסמים של צה"ל? ההקרבה, אחוות הלוחמים, הדבקות במשימה, רוח ההתנדבות? הגיע הזמן לשאול באומץ, האם יש עוד תוכן ממשי מאחורי הכותרות הללו, או שהם הפכו לססמאות ריקות. ייתכן, אמנם, שערכים אלה (חלקם או כולם) באים לידי ביטוי במקרי קיצון של קרב וסכנת חיים. אולם יש לזכור שהרוב המכריע של החיילים, ברוב המכריע של זמן שרותם, לא נמצאים במצבי קיצון כאלה. עבורם, השירות הצבאי הוא שגרה משמימה, מטמטמת ומנכרת, כפי שתארתי אותה כאן.

האם אפשר לבטל את צה"ל? ודאי שלא. אבל אסור להתעלם מן ההשפעות ההרסניות של השירות הצבאי על אופיים של האזרחים הישראלים הצעירים, ועל האופן שבו הם משתלבים בהכנעה בשוק העבודה המנוכרת. זהו מחיר יקר שהחברה הישראלית נאלצת לשלם עם כל מחזור חדש של חיילים משוחררים. אני רוצה לחזור, בסיום הדברים, לנימה האישית שאפיינה את תחילתם: לפני השירות הצבאי הייתי מוקף חברים בני גילי, שחלמו להגשים את עצמם בעבודתם ולשנות סדרי עולם. היום אותם החברים חולמים על הצלחה כלכלית. חלומותיהם הקודמים נגוזו.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s