על החינוך העצמי ועבודת התחייה / אהרן דוד גורדון

מתוך פרויקט בן יהודה – לתוכן העניינים – א ד גורדון

אין עבודה לחידוש החיים בלי אדם חדש

ברור לכל חושב, כי אין עבודה לחידוש החיים בלי חינוך עצמי, בלי עבודה להתחדשות עצמית של העובד, ואין עבודה להתחדשות עצמית בלי עבודה לחידוש החיים.  לכאורה – פעולה חוזרת, ואין לו למי ששואף לכך אלא לעבוד בכדי לגשם, לפי מידת עבודתו, את שתי השאיפות או את שני הצדדים, המשלימים זה את זה, של השאיפה האחת בבת אחת.  אולם בפועל, במציאות הממשית, אין הדבר פשוט כל כך.  העבודה גדולה וקשה, והעיקר – ארוכה, מסובכה וסתומה.  את הקושי, הסבל, הצער שבה ואת המכשולים וכל מיני הפורענויות שעל דרכה רואה העובד, כל עובד, לכל מראה עיניו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ואת פרייה אין ממידתה לתת אלא לעובד בעל הכנה נפשית מתאימה, וגם זה רק אחרי עבור משך זמן די ארוך, לפי הערך, וגם את זה אין ראות באותה הבהירות ובאותה הממשיות, שרואים את המעצורים.  לפיכך אם העובד אינו מזוין כל צרכו ברצון חי ותקיף, בסבלנות די חזקה לעמוד בפני כל ולבלי שוב מפני כל, באמונה די איתנה בעצמו ובכוחה של העבודה, ואם, נוסף לכל זה, אין ראייתו הרוחנית די חדה או אינה די מרוכזת באשר לפניה בלי אמצעי בשביל לראות את הנולד בעצב כזה, את הפרי אי-הממשי ואת גידולו המיקרוסקופי, – אם כל אלה אינם בו, לא תהיה לו העבודה לברכה, כי אם לקללה.  העבודה לא רק לא תרפאהו ולא תחייהו, כי אם להפך, תהרוס את גופו עד היסוד ותשיב את נפשו עד דכא, וממילא לא תהיה עבודתו עבודה לחידוש החיים, כי אם לחורבנם.  נמצא, כי המשפט הפשוט והברור: 'אין עבודה לחידוש החיים בלי עבודה להתחדשות עצמית של העובד, ואין עבודה להתחדשות עצמית בלי עבודה לחידוש החיים' – מקבל בתוקף יד המציאות הקשה והעלובה שלנו צורה אחרת וגוון אחר לגמרי: אין עבודה לחידוש החיים בלי אדם חדש, אדם חי מוכשר לעבודת החיים, ואין אדם חדש בלי חיים חדשים, מסוגלים להכשיר את האדם לעבודת חיים.  מעגל קסמים, איה המוצא?

פה לפנינו שאלת השאלות של כל עבודתנו, יסוד כל הקושי וכל המבוכה שבה, עד כמה, כמובן, שהיא תלויה בנו.  פה לפנינו לכל מראה עינינו אותו הכותל, שהמחשבה, החותרת לבקש דרך לעבודתנו בכללה ובכל פרטיה, נפגעת בו, על הרוב מבלי לדעת במה היא נפגעת, מאיזה צד שהיא ניגשת לבקש, באיזו ספירה שהיא מבקשת.  באים אנחנו לעשות עבודה ענקית, והעיקר עמוקה, תהומית, עבודה שלא ראה עוד אולי העולם דוגמתה, – והכוחות יותר משהם דלים וקטנים הם מחוסרי חיים, כמושים.  וזה עיקר הצרה – שהם מחוסרי חיים, כמושים.  כי יש תקווה לכוחות מעטים וקטנים חיים, אבל אין תקווה לכמישה.

עלינו אפוא קודם כל לברר לעצמנו בירור גמור: מה פה ומה יש לעשות ואם יש פה מה לעשות? אם כך אנחנו על פי עצם מהותנו,ואין אפוא בעצם תקנה, ואין תקווה להתחדשות יסודית, ואין דרך לעבודה ממשית, אם לא דרך העבודה מתוך אינרציה או מתוך שאין דרך אחרת, או אולי כך היא פעולת הגלות והרוח מבחוץ עלינו, ויש רוח אחרת ודרך אחרת? השאלה היא לפי שעה לא על כל העם ולא על כל היקפו של מה שאנחנו באים לעבוד להגשמתתו, – השאלה היא לפי שעה על אלה שישנם עמנו פה, ועל אלה, שיבואו הנה ויישארו פה, על אלה, שעובדים ויעבדו את עבודתנו הלאומית.  השאלה היא: היש לנו גרעין בריא או עלול להבריא, אשר ישמש תא ראשון בתחיית גופנו הלאומי, אשר יניח את היסוד לבנייננו הלאומי? או כיצד, באיזו דרך, לברוא או להבריא גרעין כזה?

בכלל אין פה השאלה אם יתגשם כל מה שאנחנו שואפים אליו בכל היקפו, אם יש תקווה לגאולת כל העם, אם יעלה בידנו ליישב חלק גדול מן העם או רק חלק קטן.  הדבר הזה אינו תלוי בנו, ואין עבודתנו של היום תלויה בו.  אם יהיה בעתיד היקף יישובנו גדול או קטן, – אנחנו היום צריכים בכל אופן לעשות כל מה שביכולתנו לעשות ובאופן היותר טוב והיותר שלם שביכולתנו.  השלה היא: איך צריכים אנחנו לצייר לנו את מבוקשנו בכדי שעבודתנו של היום תהיה יותר חיה ויותר פורייה.  השאלה היא פה לא על ההיקף, לא על הרוחב, כי אם על העומק.  מה צריך להיות אור לנתיבתנו: אם אידיאל לאומי-אנושי גדול, אשר אם גדול יהיה היקפו של מה שיתגשם ממנו בעתיד או קטנטן, יהיה בכל אופן ערכו הלאומי והאנושי גדול, אשר כוח בו כשהוא לעצמו למשוך אליו את הכוחות החיים, הרעננים שבעם, או שאיפה מעשית מצומצמת להושיב בארץ-ישראל אילו אלפים משפחות מבני עמנו, שיחיו חיים יותר טובים וגם אולי יותר אנושיים מאשר בגולה? השאלה היא: היש לנו הזכות האנושית, שי לכל עם – ואפילו לעם קטנטן, כמו למונטנגרים, למשל, ואפילו הייתי אומר, לצוענים, – ולכל אדם, לשאוף לגדולות, לגדולות בעומק, לגדולות אנושיות, לשאוף להתחדשות שלמה, עצמית, ליצירת חיים חדשים ואדם חדש על פי דרכנו ולפי מידת יכולתנו, או רקלא, או זה נכנס לכלל אוּטוֹפּיוֹת, שאסור מטעם הריאליות והריאליסטים לשגות בהן או שהשוגה בהן לא יחכם או ששומר נפשו ירחק מהן?

יש אומרים ומטיפים: לפנינו דבר שבמציאות, ואנו אין לנו אלא להסתכל בעיניים פקוחות, בלי סנטימנטים ובלי התחכמות, במציאות כמו שהיא, להודות לעצמנו פעם אחת על האמת המרה, כי כך אנחנו על פי עצם מהותנו, ולעשות מה שיש עוד לעשות במצבנו העלוב ובכוחותינו העלובים, מבלי להיפתות לבקש גדולות וחדשות.

אבל פה הרי השאלה בעצם לא על המציאות מצד עצמה, השחורה והעלובה לכל הדעות הישרות, פה הרי השאלה בעיקר, איך אנחנו רואים, תופסים, חיים את המציאות, איך אנחנו נפעלים ממנה, ואיך אנחנו מוציאים ממנה את מסקנותינו.  אובייקטיביות מוחלטת הרי אין בחיים.  אובייקטיביות מוחלטת יש רק במכונה לצילום, אבל משם הרי אין להוציא שום מסקנות חיוניות.  מסקנות חיוניות מתוך המציאות האובייקטיבית הן תמיד לפי הנפש החיה את המציאות.  מכאן –ההבדל בדעות, בהשקפות, ביחסים הנפשיים.  ומכאן השאלה.

נצייר לנו שני בני אדם, שאחרי רכשם להם בעמל רב נכסים גדולים ירדו, במקצת באשמתם, אבל בעיקר בסיבות שאינן תלויות בהם, ונמכרו לעבדים לאדונים קשים, עד שנעשו במידה ידועה עבדים ברוחם.  כך הוא גורלם השווה, המציאות האובייקטיבית, של שניהם.  אולם שונה היא פעולת המציאות הזאת על כל אחד מהם.  מצד אחד – אדם חי, אשר, אם כי נפגע הרבה, לקה הרבה, ירד הרבה גם בגוף גם בנפש, אבל עדיין צורתו לא ניטשטשה, רצונו לא נתמזמז, רוחו לא נתמקמקה, עדיין לא שכח ולא ישכח אף לרגע את גדולתו מימי קדם, עדיין לא השלים ולא ישלים לא עם אסונו ולא עם ירידתו הרוחנית, וערכו העצמי לא ירד בעיניו כלל.  זכר אסונו וירידתו כאש בעצמותיו, כווּלקן מוסתר, ועדיין הוא מאמין, עדיין הוא שואף ליום, שיצא לחפשי, שיחדש את ימיו כקדם, שעוד יעשה גדולות כמלפנים, ואולי עוד יותר מאשר לפנים.  כל עצמותיו, כל רוחו וכל אשו הפנימית תאמרנה לו את זה.  ואפילו במציאות החשכה שלו הוא מוצא לו סמוכין פה ושם.  נקודה מאירה מיקרוסקופית אחת או שתיים או שלוש מדברת אל לבו יותר ונאמנה עליו יותר מכל החשכה של המציאות.

ומצד שני – אדם, שהאסון והירידה שברוּהוּ ודיכאוהו עד היסוד, עד הקצה האחרון, הוא מרגיש אמנם את אסונו ואת ירידתו, מרגיש עמוק מאוד, אולי לא פחות עמוק ממה שמרגיש הראשון, אבל ההרגשה הזאת אינה כאש עצורה, כי אם כרקב בעצמותיו, אינה משמשת לו אמצעי שמירה לערכו העצמי, לרוחו העצמית, לרצונו העצמי, כי אם להפך, מביאתו לידי כך, שלא רק בהווה, במצבו העבדותי, הוא רואה בעצמו רק חולשה, כמישה, ריקניות, תפלוּת, כי אם גם עברוֹ בטל ומבוטל בעיניו, עד שהוא בא לכלל הודאה, כי אָפיו פסול מתחילת ברייתו.  ולא עוד אלא שההודאה הזאת היא בעיניו אמת מוחלטת ונובעת מתוך הבנה יתרה בנפש האדם ובנפש עצמו, ובה הוא רואה  את הדרך היחידה לתשועתו, עד כמה, כמובן, שיש לו תשועה.  כי כל מה שהוא יכול עוד לשאוף אליו הוא – להיות, עד כמה שאפשר, חפשי ולהמשיך את קיומו העלוב בצורה, עד כמה שאפשר, מתוקנה, זאת אומרת, העלוב בעצם עוד יותר בתיקונו העלוב.  לנכסים גדולים,לעושר חדש, אינו מעיז אפילו לשאוף, ואפילו בחלום.  ולא עוד אלא ששאיפה כזאת במצב כמצבו היא בעיניו רק חלקם של בעלי קפריסות ופנטסיות, אשר דמיונם השיכור או המופקר בורא להם אוּטוֹפּיוֹת.

והנה השאלה: למי משני אלה יש יותר תקווה? מי משני אלה יצלח יותר לעשות דבר-מה ולהשיג דבר-מה, בשעה שתהיה לו אפשרות כל שהיא, אפשרות מיקרוסקופית לצאת לחפשי ולבנות הריסותיו? (כמובן, בתנאי, ששניהם אינם חבריו של מנחם-מנדל ממזפבקה.  תנאי זה צריך להיות מותנה מפורש, אחרי אשר בקרבנו נהוג להפוך את הסדר: במעשה, הדורש התחשבות מדויקת עם כל התנאים הקיימים וזהירות יתרה, נוהגים לבקש דווקא גדולות ונפלאות, שאינן לא לפי הכוחות ולא לפי התנאים, בשעה שאת האידיאל מצמצמים בגבול מה שהורשה מטעם המציאות הקיימת בשעה זו או בגבול מה שהורשה מטעם המוסכם והמקובל בשעה זו).  בלב מי משני אלה יש יותר מקום ויותר אפשרות להולדת אותו ה'אף-על-פי-כן', שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים? ואיזה יסוד חיוני יש להולדת 'אף-על-פי-כן' זה בלב מי שכל עצמותו בטלה בעיניו?  ואיזה ממש יש בו, אם ייולד?

ובהתאם לזה תהיה שאלתנו הראשית: איזו רוח עלולה יותר להבריא ולהפרות את הגרעין המבוקש, להכשיר ולעודד לעבודה של חיים את הכוחות הצעירים הדרושים: אם רוח נכאה של לאחר ייאוש, המוסיפה בהכרח, שלא מדעת בעלים, שְחור חוזר, אם יש לאמור כן, למציאות השחורה, רוח של ביטול היש העצמי, המצמצמת את אידיאלנו, עד לאפס או עד ליש שמתוך ביטול היש, – או רוח ערה של אדם חי, שיש לו עוד תביעות גדולות מהחיים ואמונה גדולה בערך עצמו ובכוחות עצמו, שרוחו החיה ורצונו התובע נאמנים עליו מכל מציאות שחורה, שאף הרגשתו את חורבנו הגדול ואת ירידתו הנוראה מעידה לו, לפי מידת עמקה ויקוד אשה, על אור גנוז גדול, השואף לבוא לידיד גילוי בחיים גדולים וביצירה גדולה? (אין זה אומר, כמובן, שיש צורך להעלים אף במשהו מעצמנו או מאחרים את הצדדים השליליים שבעבודתנו ובחיינו ובארץ-ישראל בכלל, ועוד להפך.  פה הלא השאלה על רוחנו העצמית, אם די חיה היא ודי אונים לה לקבל את הגרעון, כמה שהוא גדול, על חשבונה, למלא את החסר, כמה שחסר בפועל ממש שיש לו בכוח,, אם רב כוחה המצרף להוציא גז מאיר מכל מיני אשפה).

ואל ישבוני: 'כי כל צעירי הארץ שלנו הנם מועמדים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות המשיח, על אף הגלוי והברור'.  אלה אינם מעלים ואינם מורידים.  אלה נמצאים תמיד, בכל זמן ובכל מקום – ולא רק בקרבנו – ותמיד נכונה בפיהם הקריאה: 'אלה אלהיך ישראל!' גם בעת שהם כורעים ומשתחווים לעגל הזה.  השאלה היא על דבר צעירים אחרים, שמהם היינו רשאים לכאורה לקוות הרבה.

והנה מה שכותב צעיר מהיותר מעוּלים ('האדמה', חוברת א', 'עד דכא'):

'כל המושבות מאחריו – כבית הפרס.  כל צעד עקוב זכירות, פה שנה, שם שנתיים, פה חוללו חלומותיו בעודם באבּם, שם צָמוּת אביב נעורים לעד'.

'שתים עשרה שנה רצופות'.

'הרהורי חרטה, בושה וכלימה'.

'מידת הדין ממצה את האמת ואינה מניחה מקום עוד לכל תעתועי שווא: אם כל השנים האלה לא עמדו לו להתאמן בעבודה עד כדי להוציא לחם מן הארץ, ירודה תכונת כפיו ומצוּוה הוא לעזוב ולבקש מקומו בעבר אחר.  לשווא ישיא עצמו כי העבודה השכירה, התעייה ממקצוע למקצוע והנדידה ממושבה למושבה – גרמו.  ודאי גם הן היו בעוכריו.  אולם הוא בעצם הווייתו אינו איש עבודה'.

'תועבת עבודה זרה תלווהו כל ימיו ואל עבודה מאהבה לא יגיע עוד'.

'אין לו תקנה בעבודה עוד ומשקר הדור עליו להתנער, כי אך המצב האי-נורמלי של התנועה הפיח את הדיבּרה של 'כל העוזב את העבודה – בוגד'.  הוא מנפשו יודע, כי עוון פלילי הוא להמשיך את העבודה מאונס'.  וכו' וכו'.

והנה לך נחמה:

'ואולם גם זו נחמה" כי אפיסת כוחותיך, לכתך ערירי, חייך השכולים – לא אסונך הפרטי בלבד הוא זה, כי אם גורל בני הדור'.

אוי ואבוי לנחמה כזאת! ואולי אין זו אלא אירוניה, הבאה להוסיף קו שחור בציור מצב הנפש של לאחר ייאוש, בין כך ובין כך אוי ואבוי!

ועתה צא ואמור לו לצעיר מתייאש זה או לחבריו בני הדור: 'אף על פי כן!'.  הרבה יועיל להם 'אף על פי כן' זה.

ועם כאלה בוודאי יש ויש להתחשב.  שהרי כך הם, במדרגות שונות, רבים, אם לא הרוב, מהצעירים העובדים, ודווקא מהמשובחים.  אותה התהייה על עצמם, על העבודה ועל חיי העבודה, ישנה, בצורות שונות, בגוונים שונים ובמידות שונות, גם בלב רבים מאלה, שלא באו עוד, ואולי גם לא יבואו, לכלל החלטה, כי ירודה תכונת כפיהם ועליהם לעזוב, וכי אך המצב האי-נורמלי של התנועה הפיח את הדיבּרה של 'כל העוזב את העבודה – בוגד'.  ואלה הלא הם החומר האנושי המובחר שלנו, בכל אופן מובחר יותר מזה אין לנו.  ואם אלה אין להם תקנה, – מה יהיה בסופנו? והעבודה מה תהא עליה? או האם לא העבודה היא עיקר העיקרים בכל עבודת תחייתנו ותקומתנו?

בבעלי הידיים הגסות והשרירים החזקים, באלה הנקראים כביכול 'פועלים טבעיים'.  אין אמונה רבה, כי הם יבראו לנו את העבודה.  ראינו אותם בארץ-ישראל למדי, – ואיפה הם עתה? והעיקר – איפה עבודתם? או שהם משגיחים על עבודה זרה וכדומה או שהם באמריקה, באוסטרליה וכו' וכו'.

הנאמין בהכרח החיים המתייצרים בארץ-ישראל, כי הוא יברא לנו את העבודה? אבל יגיד נא כל מי שיש לו קצת מוח בקדקדו וקצת רגש אנושי בלבו: איזה הכרח יוכל להיות יותר גדול ויותר נמרץ מהכרח החיים, שיש לנו היום, כי העבודה בכל היישוב שלנו תהיה כולה עברית? ומה הועיל ההכרח? לא ההריגות והטביחות ביהודי אוקריינה ופולין, אשר בניהם, שנמלטו הנה, סובלים רעב מאין נותן לעם עבודה במושבות העבריות, לא העזרה החמרית והמוסרית שנתנו לאיכרים, לא הסכנה הפוליטית הממשית, הדוקרת ממש את העיניים, לכל עתידנו בארץ, ואפילו לא הקטיגוריה הארסית של העיתונות הערבית, הנותנת ביטוי די נמרץ ודי מורעל לכל מה שצפוי לנו מהעדר עבודה עצמית, ואין צריך לומר, כי לא דעת הקהל שלנו בחוץ-לארץ ולא קול התנועות הגדולות לחידוש יסודי של החיים בכל העולם, לא הביאו את איכרינו לא לידי הכרה ולא לידי הרגשה, כי יש עליהם חובה של עבודה עצמית או לפחות של עבודה עברית, כי יש עליהם אחריות, שלא להמיט אסון נורא, אסון אחרון, שאין אחריו תשועה, על העם.  ובכלל אין מבין, ואין רוצה להבין, את הדבר הפשוט והברור, כי בבניין ארצנו ועמנו העבודה העברית – וקודם כל, כמובן, העבודה העצמית של האיכר ובני ביתו – דינה ממש כדין האיכרות העברית.  ואפילו בקרב העסקנים בעלי ההשפעה והמסורים לעבודת העם אין לפי שעה לראות הבנת הדבר הפשוט הזה.  יש גואלים לשפה, אבל אין גואלים לעבודה.  יותר מדי קטנה היא בעיני גדולינו ויותר מדי גדולה בשביל לתקוע ולהריע, עד שגם גדולינו ממקום משכן כבודם ישמעו את קולה.

להשיא את עצמנו, כי בעתיד ייוולד בחיינו הכרח אחר, יותר ממשי, כי בקרב המתיישבים, במידה שיתרבו, יהיו כאלה, שיהיו מוכרחים לעבוד, ובאופן כזה תיברא לנו העבודה, גם כן אין יסוד מוצק או אין יסוד כלל, כי אלה, אם לא ימצאו להם פה מקום לעשות עסקים טובים יבחרו, קרוב יותר להאמין, ללכת לארצות אחרות, שהעבודה משתלמת שם יותר יפה.  והחיים שם יותר קלים, ויש יותר תקווה להגיע לאיזו 'תכלית', מאשר להישאר בארץ.תקוותנו היחידה, שאינה מחוסרת יסוד, הם אפוא שוב אותם הצעירים, שיש להם עוד לא רק ידיים לעבוד, כי אם גם לב להרגיש ומוח לחשוב.  אבל אלה, או אף אלה, כמו שראינו, אין די חיים בהם, אין די בריאות, גופנית ונפשית כאחת.איך להבריאם, לעודדם, להחיותם? יותר נכון, איך יבואו אלה בעצמם לידי כך, שיבקשו וימצאו את הבראתם ואת תחייתם הגופנית והרוחנית בעצם העבודה? איזו הדרך לחינוכם העצמי?

ברור, כמדומה, כי שאיפה נפשית פושרת לעבוד, מכיוון שלהפסיד אין מה, לעבוד בכדי להתקיים קיום לאומי גרידא, במקום שבכל אופן לא יוכל להיות בטחון נפשי איתן בחשיבותו של קיום לאומי זה, אחרי אשר הכרת ערך עצמנו בכל אופן אין כוחה רב בנפשנו, – ברור, כמדומה, כי שאיפה נפשית פושרת ומצומצמת כזאת אין כוחה גדול להבריא את אלה, שהיו כל כך רוצים להבריא ושכל כך קשה להם להבריא.  די מעידים על זה, כמדומה, הדברים שהובאו בזה, על כרחנו עלינו לבקש כוח אחר, רוח אחרת, דרך אחרת.

העיקר הוא האמונה בחשיבותו של האידיאל

נתבונן בדבר.  נתבונן תחילה במציאות, וקודם כל באותה המציאות, שמצאה לה ביטוי כל כך נמרץ בדבריו של אותו צעיר.

השאלה היא: הכך פירושה של אותה המציאות? השאלה היא: מה פה מוקדם ומה מאוחר, או מה הסיבה ומה המסובב: את תכונת כפיו הירודה של אותו צעיר הביאה לידי ייאוש ולידי אפיסת הכוחות, או להפך, אולי רוח הייאוש של הדור, ההערכה המיואשת של ערכנו העצמי, של כוחותינו העצמיים ושל עבודתנו לעצמנו, הפועלת בנפש בן הדור שלא מדעתו, מתוך כל האטמוספירה של הדור, כהיפּנוז בלתי-פוסק, הביאה לידי כך, כי תכונת כפיו נעשתה באמת ירודה? ומי יוכל להגיד, כי אותן הידיים, לו היתה מנשבת במחננו רוח אחרת, רוח חיה וערה, מצרפת ומעודדת כאחת, רוח, שאינה נפרכת כזכוכית, כי אם נחשלת כברזל וכפלדה לא רק בכוח מכשולים, ייסורים וכל מיני פורענויות, כי אם אפילו בכוח כשלונות וירידות, – מי יוכל להגיד, או האם יוכל אותו צעיר בעצמו להגיד, כי אז לא היו אותן הידיים מצליחות להתאמן עד כדי להוציא לחם מן הארץ?

כי הנה אנחנו רואים מציאות אחרת או פירוש אחר למציאות מעין זו.  ראינו, למשל, את המנוח יוסף בוסל, שלא בתכונת כפיו ולא בכוח גופו החלש ולא על פי חינוכו לא נועד לכאורה יותר להיות עובד אדמה מאשר כל המתייאשים.  אלא מה? היה בו יותר בטחון עצמי, אמונה בערכנו הלאומי, יחס חי אל החיים, ואם תרצו, קצת רומנטיקה, קצת מהקפריסות והפנטסיות של שואפים לאוּטוֹפּיוֹת.  וצעירים כמוהו הלא ישנם עוד בקרבנו אם כי מספרם לא רב.  וגם הם הנם מציאות.

ומצד אחר – הנה שוב מציאות אחרת.  כמה שנקטין את ערך השתתפות היהודים, למשל, בעבודת השחרור ברוסיה, אם נבקש את האמת כמו שהיא, בלי הגזמה, אבל גם בלי ביטול היש, נהיה מוכרחים להודות, כי הכוחות משלנו, שנגלו שם, אינם בשום פנים כמות מבוטלת.  ואנחנו הלא היינו רחוקים מעבודה כזאת, על כל פנים לא פחות מאשר מעבודה חקלאית ובכלל מעבודת כפיים.  אבל שם היתה רוח אחרת, אמנם רוחם של אחרים, אבל רוח של חיים, של אמונה מאירה, ולא רוח של ייאוש שחור, של ביטול, של כמישה ובלייה (פה, מאחר שגם בתנועת השחרור ברוסיה היו רבים שהתמסרו לעבודה מתוך ייאוש, פסימיות, אולי לא למותר להעיר במוסגר, כי במקום שיש חיים, גם הייאוש צורה אחרת וכוח אחר לו.  הן גם הייאוש אינו בעצם אלא אחד מגילויי החיים או אחד מאָפני חיוּת החיים, וכוח חים ויצירה בו אולי לא פחות מאשר בגילויי החיים היותר מאירים, זהו כוח וולקני, מהפך, אבל גם יוצר או בורא מקום ליצירה, במידה שנפש בעליו חיה, ווּלקנית – למשל, ביירון, ומצד אחר, בּוּדה, שוֹפּנהויאר, – אולם הייאוש שבחיינו ובספרותנו בדור הזה מחוסר חיים גם הוא, כאמונתנו וככל גילויי חיינו.  זהו ייאוש פושר, רגשני, מחטט ומנקר באשפה ובוכה, גונח או מעמיד פנים של גבורה עילאה, ייאוש של חולשה, של אפיסת הכוחות, ואין בכוחו אלא להביא לידי כמישה ובלייה).

פה בהשתתפות היהודים בתנועת השחרור ברוסיה, יש, כמדומה, לראות בבהירות מספיקה, מה כוחו של אידיאל כשמאמינים בו, כשחיים בו, ומה, בתנאי כזה, כוחה של העבודה להגשמת האידיאל.  והעיקר הוא פה לא האמונה בהתגשמות הקרובה של האידיאל, ואולי במובן ידוע אף לא הבטחון הגמור באפשרות התגשמותו בכלל, – העיקר הוא האמונה בעצם האידיאל, כי גדול הוא, כי כדאי וראוי לאדם להקדיש לו את כל החיים ולתת עליו את הנפש – כדאי וראוי אפילו אם לא יתגשם בקרוב ואפילו מבלי לבקש חשבונות רבים, אם יש די יסוד לבטוח בהתגשמותו.  העיקר הוא עוד, כי האמונה הזאת בחשיבותו של האידיאל תהיה ודאית ודאוּת חיונית, בלתי-אמצעית, כעצם החיים, ודאות זו נמצאת ממילא, במקום שהאמונה צמחה בלבבות מתוך עצם החיים בלי אמצעי, האידיאל נבלע אז בעצם העבודה להגשמתו בתור כוח חיוני שאין לו צורך בכוח אחר, דוחף, מעורר או מעודד.  החיים של עם חי ערכם החיוני בתוכם, והעבודה לשחרורם, להתחדשותם, לתחייתם, אינה צריכה לראיה או להארה, כי גדולה וחשובה היא.  היא בעצמה ודאות כוודאותם של עצם החיים, מבלי להיזקק לקבל את ודאות חשיבותה בתור אונס מהתגשמות האידיאל, שהיא באה להגשימו, ותהי אפשרות התגשמותו רחוקה (כמו שהיה מצב הדבר לפני המהפכה הראשונה ברוסיה), אולי לא פחות ממה שרחוקה היום אפשרות התגשמותו של אידיאלנו אנו.  ומתוך כך העבודה כשהיא לעצמה בתנאי כזה כוחה גדול למשוך אליה כל לב חי וער, ככל עבודת חיים, מבלי היזקק לשום תומך ועוזר מצד רגשות אחרים.

בזה כוחה של עבודת התחייה בקרב עם חי, ובזה יתרונה על עבודת תחייתנו אנו.

לנו אין חיים, שידברו בעד עצמם, שיעידו על עצמם ויתבעו לעצמם בתוקף של חיים.  אנחנו באים רק זה עתה לברוא חיים לעצמנו.  ודאות חשיבותו של האידיאל, במידה שיהיה כדאי וראוי לתת עליו את הנפש, וכוח משיכתה של העבודה לא יוכלו לפי זה לבוא מתוך עצם העבודה בלי אמצעי בתור פעולת חיים בלתי-אמצעית.  ודאות חשיבותו של האידיאל תלויה בעיקר בוודאות אפשרות התגשמותו, ובמידה שוודאות זו האחרונה רופפת, רופפת גם הראשונה, זאת אומרת, ודאות חשיבותו של האידיאל היא פה, אף במידה שישנה, יותר שכלית מאשר חיונית.  וכוח משיכתה של העבודה מוכרח לבוא או מתוך רגש אמצעי (לגבי הרגש המושך לעבודה היה בלי אמצעי), מתוך הרגש שהוליד את השאיפה לעבודה – בנדון דידן מתוך הדאגה לקיום האומה.  או מכוחו של האידיאל, שיש בו כל כך הרבה מהחידוש והיצירה, שהוא מושך בכוח את הלב החי והער.  וגם פה כמובן, אין כוח המשיכה כוח חיוני נקי מכל תערובת של מוֹחיוּת ודמיון.

אף על זה צריך להעיר.  שני אלה: הדאגה לקיום האומה, והאידיאל של העתיד, מקורם אמנם אחד, והם פועלים ביחד, אבל אינם דבר אחד בהחלט.  יכול אדם להיות דואג לקיום האומה מבלי לבקש אידיאל של התחדשות האומה וחייה, די לו, שהאומה תתקיים איך שהוא.  ויכול להיות גם כך, שהאידיאל של התחדשות החיים הוא בעיניו עיקר.

על זה יש להוסיף עוד דבר אחד – והוא עיקר: מהותה המיוחדת, קוֹשיה הגלוי וערכה המתעלם מן העין של עבודת הכפיים, שהיא בעבודתנו הלאומית יסוד היסודות ושבה אנחנו מתחבטים בזה.  העבודה הזאת הפשוטה דורשת מהעובד כל כך הרבה ומבטיחה בגלוי כל כך מעט, עד שאין לראות אפשרות, כי אדם יתמכר לה בשלמות, בתמידות, לכל ימי החיים, כל עוד היא כשהיא לעצמה לא תמשוך אותו בכוח תמידי, כל עוד כוחה זה לא יהיה גלוי לו ומורגש לו בלי אמצעי.  יש אמנם מטיפים, כי מי שהדאגה לקיום האומה אינה מספיקה לו לעוררו לעבודה שאינה-פוסקת מראה בזה, כי רגשו הלאומי פגום, אבל מה לעשות, והמציאות מראה לנו, כי גם שניהם יחד, הרגש עם האידיאל, אינם מספיקים לכלכל כלכלה חיה, שלמה ותמידית את מרצו של העובד, אינם מספיקים, כמו שראינו, אפילו ליותר מעוּלים שבצעירי הדור, משמע, כי מה שמספיק אולי לעבודה של קיבוץ שקלים, של הטפה, של עבודה הסתדרותית בכלל וכדומה, אינו מספיק עוד כלל לעבודת כפיים פשוטה כמשמעה, לעבודה קשה, לא רגילה, לא מבטיחה ואינה פוסקת, והעיקר – במצב של תוהו-ובוהו שלפני החיים כמצבנו.

אל נאשים אפוא יותר מדי את צעירינו, ואל נוציא מזה מסקנות לגנאי על ערכו של עמנו.  גם בני עמים אחרים לא היו יותר טובים במצב כמצבנו.  מי שמקיש מעבודת עמים חיים, ואפילו משועבדים וירודים, עלינו ועל עבודתנו אינו מראה בזה, מרשה אני לי לחשוב, לא על הבנה פסיכולוגית עמוקה ולא על הבנה יתרה בעצם העניין הנידון.  לעבוד תמיד בכל משך ימי החיים, עבודה, שאינה כשהיא לעצמה מושכת תמיד, זהו דבר, שקוֹשיו וסבלו יוכל לדעת רק בעל הנסיון.  ורגשות מן הצד, אף היותר יקרים, היותר חשובים והיותר מחייבים, אין כוחם גדול הרבה לשנות את הדבר, בכל אופן אינם מועילים הרבה לרוב הנפשות.  מה לעשות? כך הוא האדם! כך הוא האדם, ולא – כך הוא היהודי.

במובן זה אולי צודק הפוסק, כי אין לקרוא בוגד למי שעוזב את העבודה (אם כי אין להגיד ביחד עם זה, כי הנוסחה של פסק-הדין: 'משקר הדור עליו להתנער… אך המצב האי-נורמלי הפיח את הדיבּרה וכו" – אינה קצת יותר מן אוֹלימפּית), אולי צודק אבל לא מטעמיה.  לא תכונת כפיו הירודה, לא העובדה, כי הוא בעצם הווייתו אינו איש-עבודה, גורמת.  גם העבודה לא   בשמים היא ואינה סגולה דווקא לבעלי ידיים גסות וכו'.  ואם להתנער, אולי כדאי יותר, ואולי גם חובה להתנער – נאמר בלשון לא אולימפית, מהמוסכם והמקובל, כי העבודה היא מין דבר תלוי במזל או ברחמי שמים, כי לא כל אדם זוכה להשיגו, או שלהתאמן בו אינם מסוגלים אלא אנשי סגולה בעלי ידיים גסות וכו'.  ראינו בארץ-ישראל די צעירים מחובשי בית המדרש, ואפילו בעלי גוף לא חזק ביותר, שהתאמנו בעבודה עד כדי להוציא לחם מן הארץ, בכל אופן לא יותר גרוע מאשר הרבה מ'פועלינו הטבעיים'.  גורם לעזיבת העבודה, כאמור, מה שבעבודה אין בשביל העוזבה דבר מושך אותו תמיד, בכל עת ובכל שעה של עבודה, בכוח של עבודת חיים; או, מצד אחר, מה שהרוח הנכאה והירודה של הדור פועלת בנפשו שלא מדעתו לדכאו ולרפות את ידיו יותר ממה שבכוחה של העבודה, והעיקר – של רחשי הנפש, המלווים את העבודה, לפעול עליו מדעת, להחיותו ולעודדו.

עם כל זה יש להתחשב, אם לבקש דרך להבראה, לתיקון הדבר.

השאלה היא, לפי כל האמור, אם יש למצוא בעבודה כשהיא לעצמה כוח מושך כזה, שיקשור את נפש העובד בעבודה בקשר יותר חי מאשר כל קשרים של חובה או של רגשות אמצעיים.  בקשר חי כזה, שאתה מוצא בכל עבודה של חיים בקרב עם חי.

על השאלה הזאת אין, כמובן, להשיב תשובה ודאית, מחייבת בכוח המציאות.  כוח מושך ממשי קשה או אין למצוא בעבודה במצבנו ובתנאינו אנו.  יש למצוא כוח שאינו ממשי, שפעולתו על נפש חיה וערה יכולה אולי להיות לא פחות גדולה מכל כוח ממשי, – הלא הוא עצם האידיאל של העבודה.  אולם מידת כוחו על הנפש תלויה במידת עמקו וחיוניותו באותה הנפש.  וזה תלוי שוב ביחסה של אותה הנפש אל החיים, ביחס אל אידיאלים בכלל.  מי שריאליותו אינה מרשה לו לבקש גדולות, לבקש חיים חדשים ואדם חדש, מי שרואה כבקשה מעין זו אוּטוֹפּיה בטלה, בייחוד אם צורת הבקשה היא לא כמוסכם וכמקובל, הוא יכול, כמובן, לבטל את כל מה שאינו לפי טעמו בתנופת יד אחת.  אולם מי שאין אימת הריאליות והריאליסטים גדולה עליו, מי שכוח הרעיון גדול על נפשו, כדאי לו, חושב אני, להתעמק קצת ברעיון העבודה; אולי בדרך זו ימצא לו בה מה שהוא מבקש.

בעיקר יש פה להביא בחשבון דבר, שרוב בני האדם, בייחוד בדור האחרון או בדורות האחרונים, אינם רגילים משום מה להביאו בחשבון, בכל אופן לא במידה ראויה ולא מבחינה ראויה, אם כי הדבר לכאורה קרוב אל כל אדם וחי בנפש כל האדם – הלא הוא היחס אל הטבע, אל הבריאה העולמית והחיים העולמיים.

הדבר לעתים פשוט מפליא, מתמיה: איך זה יכולים בני-אדם להיות כל ימי חייהם כאילו בעולם שאינו שלהם, כאילו כל העולם הגדול, אין-הסופי, הנצחי הזה אינו נוגע להם כלל או נוגע להם רק במידה שהם צריכים לקבל ממנו את פרנסתם או להישמר מפגעיו הרעים.  כל השאר, העולם כשהוא לעצמו, עם כל אותם הקשרים הגלויים והטמירים, שהנפש החיה קשורה בהם אליו, עם כל השפע העליון, שהוא משפיע על כל ישותו של האדם ועל כל חייו, – כל זה אינו עניין אלא או לפילוסופים, למיטפיסיקאים, לתיאולוגים, או, מצד אחר, לאנשי-מדע, או, שוב מצד אחר, למשוררים ואמנים, או פשוט לבעלי הזיה ובטלנים.  כל שאר בני-האדם אין להם בנידון זה אלא מה שמוסכם ומקובל.  אם דתיים הם, הדת עם המוסר, כמובן, בצורתם המקובלת, – דאגו ודואגים להם להמציא להם חשבון ברור ומדויק עם החיים והעולם, יחס קבוע ועומד אל כל מה שיש לאדם יחס אליו ודרך חיים כבושה, ישרה, בטוחה מאין כמוה.  ואם אינם דתיים, המדע עם האסתטיקה ממציאים להם חשבון עולם לא פחות ברור ומדויק (או כמו שאומרים: השקפת עולם קבועה), יחס לא פחות קבוע ודרך חיים לא פחות כבושה, ישרה, בטוחה.  ואתה בן-אדם תולעה, בחר לך באחת משתי הדרכים האלה ולך בטח אל אשר תובילך הדרך אשר בחרת.  ואם לא תבקש חשבונות רבים, אם תעצום עיניך יפה יפה, תוכל, בין אם תלך ימינה ובין שמאלה – אם לדבר בלשון הדור – תוכל לחיות חיים טובים ויפים, תוכל לעשות עסקים טובים בין בספירות העשייה, בין בספירת הדת או המוסר, בין בספירת המדע או האסתיטיקה, תוכל… וכי מה לא תוכל, אם רק אדם מן היישוב אתה? ואם השיאך לבך להתבונן במה שלא הורשית, במה שהורשה רק לאנשי מדע או לפילוסופים, מיטפיסיקאים, תיאולוגים וכדומה, אז אמנם, אם בעל נפש אתה, או ואבוי לך, תגיע לאחרונה לידי ייאוש, ומה שעוד גרוע מזה – לידי ריקניות, אבל מה לעשות? כך הם החיים! ואם תרצה יש בזה גם קצת עניין ואולי גם קצת נחמה  תוכל להרגיש את עצמך קצת מהיחידים, מבני העלייה המעטים, לטעום קצת טעם הבדידות העליונה, ואם יש לך חשק, תוכל גם להתגנדר בזה במקצת, להתגנדר, כמובן, בפני עצמך, אם לא בפני אחרים.

אבל עדיין השאלה במקומה עומדת: אם כך הם החיים? – – –

תחייתנו היא מהפכה באדם שביהודי

כך עמדנו על דרך התחייה, אבל עמדנו תשושי כוח ומעוטי חיים.  לכאורה התעוררה הכרת עצמנו הלאומית, יותר מזה, לכאורה התרחבה, הוארה באור גדול, מתוך שהכרנו את אחרים ומה שיש באחרים.  אולם בתוך כך הפסדנו דבר קטן: הרגשת עצמנו הלאומית נעשתה לקויה, כלומר נעשה לקוי אותו הכוח הגדול, אשר בנפש חיה ובריאה הוא פועל על ההכרה שלא מדעת בעלים יותר ממה שההכרה פועלת עליו מדעת.  ולכשתתבונן תראה, כי במקום שההרגשה העצמית לקויה, שם בעצם לקויה גם ההכרה העצמית, אף אם היא עומדת לכאורה בקרן אורה ומוארה מכל הצדדים: ההכרה העצמית העמוקה באה סוף סוף מבפנים ולא מבחוץ.

וכך, כשאתה נמצא בתוך החוג הצר של העבודה העלובה, שקוראים לה עבודת התחייה, אינך יכול להסתלק מן הרעיון הקשה, כי אחרי כל הביאורים, שביארנו את רעיון התחייה, אחר כל המחשבות הגדולות, שחשבנו עליו, אחרי כל החלומות הגדולים, שחלמנו עליו, עדיין לא נגענו בעיקר; קרובים אנחנו לכאורה לנקודתנו המרכזית, אבל עד עצם הנקודה לא הגענו עוד וכאילו יראים אנחנו להגיע.  כאילו נרתעים אנחנו לאחורינו מפני האור הגדול שבה, שיש מקום לחשוש שמא הוא כולו שלנו, כאילו אף בחלום אין אנחנו מעיזים לקחת לעצמנו גדולה כזאת, שעדיין לא חלמו עליה האחרים, האדונים; כאילו יראים אנחנו אנו מתביישים אנחנו בפני עצמנו, יראים או מתביישים להיות בהחלט מה שהננו, להיות אותם בעלי החלומות, שאבותינו הקדמונים, למשל, לא התביישו כלל להיות.מבינים אנחנו לכאורה, כי תחייתנו היא מהפכה, אבל עדיין קרובה לנו המחשבה, כי היא מהפכה ביהדות של היהודי, ואין אנחנו מרשים לעצמנו לחשוב, כי היא מהפכה באדם שביהודי; כי לא יהוד חדש בצורת אדם אירופי אנחנו מבקשים, כי אם אדם חדש בצורת יהודי אנחנו מבקשים; כי לא מהפכה בצלוחית של מים היא זו, כי מהפכה היא, שיש לה ערך אנושי כללי.  לא רק האידיאלים של היהדוּת, – כל האידיאלים של האנושיות צריכים להיצרף ברוחנו ולקבל צביון חדש, יותר עמוק ויותר רחב.  ואולי יותר נכון לאמור במובן ידוע, עולם אצילות חדש בהחלט צריך להיברא ברוחנו, כל

זמן שיש מקום ליהודי חושב ומרגיש לאמור: בתור אדם הריני סוציאלאי, ניצשיאני וכדומה, אלא שבתור יהודי חובה עלי או מוכרח אני מתוך עומק נפשי להיות לאומי, – לא רק שאין תחייתנו שלמה, אלא שאין כאן תחייה כלל.  אם אנחנו נותנים כל כך הרבה על היהדות, צריך שיהיה ברור לנו, כי היהדות היא אחד מיסודות האדם שבנו, איחד מיסודות ה'אני' של כל אחד מאתנו (כשם שבכלל לאומיותו של אדם היא אחד מיסודות ה'אני' שלו, אלא שבן אומה חיה אינו מרגיש בזה), וכי כל אחד מאתנו, בבקשו תחייה לאומית, דואג קודם כל לשלמות האדם שבו, דואג עוד יותר מאשר לשלמות האומה.  אחד הוא ה'אני', וכל המחלקו –ממיתו, ממית את העצמיות שבו.  ומי שהיהודי שבו סותר את האדם שבו, תמה אני, אם מותר לו להישאר יהודי: את האדם אסור להקריב אפילו על מזבח האומה.  צריך שיהיה ברור לנו, כי התחייה היא לא צמצום עצמיותנו בתוך השקפת עולם קבועה, כי אם שחרור עצמיותנו, נתינת אפשרות לעצמיותנו להתפשט בכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות; צריך שיהיה ברור לנו, כי עצמיותנו הלאומית בכלל היא בעיקר לא השקפת עולם מיוחדת, – עצמיותנו היא בעיקר יחס מיוחד, יחס מיוחד לאשר לא-עצמיותנו וגם לעצמיותנו, יחס מיוחד, המוליד מתוכו ממילא השקפת עולם מיוחדת.  'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם' הוא לא השקפת עולם חדשה (ביחס לזמן שהדברים נאמרו בו),  כי אם יחס חדש מצד האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו.  וכן היא גם תחייתנו, שואפים אנחנו לצאת במידה שאפשר מן הגלות, לשוב לתחייה ולתקומה, – זאת אומרת, אנחנו באים לבקש יחס חדש אל הטבע, אל האדם, אל עצמנו, – יחס חדש לא רק בהשוואה ליחס אחרים לכל אלה, כי אם גם בהשוואה ליחסם של אבותינו הקדמונים.  אנחנו באים לבקש את יחסנו אנו.  אנחנו באים להוסיף על נחלת העבר.  אנחנו באים להוציא מבית גנזינו את כל אותה האש, את כל אותו האור, את כל אותו הכוח, שנאצר שם בתוך כור הברזל ולהשקיעם ביצירה נוסף על מה ששמור לנו שם מאבותינו.  ארבע מאות שנה של גלות מצרים נתנו לנו יחס של 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם', ואלפיים שנה של גלות ושל פיזור בכל קצווי ארץ ייתנו לנו, נקווה, יחס לא פחות יפה ולא פחות נעלה.

והיחס הזה הולך ונברא פה, בארץ-ישראל, יותר נכון, עלול להיברא פה מתוך העבודה בתוך הטבע.

קודם כל זהו יחס ישר, נפשי, טבעי, אל הטבע; האדם שואף, כמדומה לך, בכל כוחות נפשו להכיר את הטבע והנהו הולך ומכיר את הטבע; רק דבר אחד, כנראה, אינו שואף להכיר.  הוא אינו שואף להכיר, כי חייו הפנימיים, חיי רוחו, תלויים ביחסו הפנימי, הנפשי, אל הטבע, וכי התחדשות חייו ברוח המחשבה העליונה או בכלל בצורה, שכל בעל נפש שואף אליה על פי דרכו, לא תבוא אלא מתוך יחס חדש אל הטבע.

מבקשי תיקון החברה, מצד אחד, ומבקשי תיקון היחיד, מצד שני, רואים את כל הקלקלה שבסדר החברתי של היום בסתירה שבין תביעות חייו של הכלל ובין תביעות חייו של הפרט, אלה מזה שואפים לשחרר את הכלל מידי הפרטים התקיפים, העריצים, בעלי הכסף, ובעלי השלטון, ואלה מזה שואפים לשחרר את הפרט, את היחיד, מן הכבלים החברתיים, שאינם נותנים לו להזדקף בכל מלוא שיעור קומתו ולחיות בכל מלוא רוחב נשמתו ועמקה.  ואלה ואלה אינם שמים לב, כי שורש הרעה מונח לא בצורך חיי החברה ובכלל לא בחיי החברה, כי אם בצמצום חיי האדם בן-התרבות בכלל, כי הסתירה היא בעצם בחיי הכלל והפרט גם יחד.

האדם הולך ומכיר את הטבע, המדע הולך ומגלה תעלומות מני חושך, מחשבת האדם הולכת וחודרת לתוך עולמות אין קץ, הרגשת החיים הולכת גם היא ומתחדדת ומתעמקת ומזדככת.

הכרת האדם רואה אפוא חיים של אין-סוף, שנשמת האדם רואה את עצמה שותפת להם, – והחיים, מה שהאדם קורא היום 'חיים', כלומר החיים החברתיים והפרטיים של האדם – של כל אדם, אף של 'היחיד' ושל 'המורד' במשמע, – מצומצמים בגבול סכום ידוע של יחסים חברתיים, אשר, אף אם הם משתנים בפרטיותם, פושטים צורה ולובשים צורה, או גם מסתעפים, מתפצלים, מתפוררים, אבל בכלליותם לא ישתנו, כלומר סכומם הכולל לא יתרבה וגבולם לא יתרחב, באופן כי החיים בין של הכלל בין של היחיד, אף כי הם ניזונים מאוצרות המחשבה והיצירה, שההכרה מביאה לידי גילוי מזמן לזמן, אף כי הם לכאורה מתקדמים, מתרחבים ומתעמקים, אבל ממעגל הקסם שלהם הם אינם יוצאים; הם רק מסתובבים במעגל, עולם ויורדים, מתעקלים ומתפתלים ומסתבכים עד למחנק נפש.  וכך אתה רואה את חיי האדם, ודומים הם חיי האדם כאילו הם מוקפים חומה בצורה, המבדילה אותם מתוך ים החיים של הטבע, באופן כי במקום להיות חלק של ים גדול, שוטף לאין סוף, הם נהפכים לביצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה רפש וצחנה.

תאוות הכבוד, הנצחון, השלטון

עד כמה יחסי החברה האנושית עניים, מצומצמים, צרים, עד כמה אין בהם מקום לחיים, שיש בהם מן הרוחב והעומק העולמיים, מעידה תורת החברה של זמננו, המעמידה את כל יחסי החברה על יחסים כלכליים (או יחסים של תעשייה, אשר לענייננו אין בזה נפקותה).  העיקר הם יחסי התעשייה, והשאר תלוי בהם וצומח מתוכם.  התורה נתקבלה, ולא הרבה תמצא נפשות, שנפגעו בתעודת העניות, שנתן מוח מלומד או מוחות מלומדים לנשמת האדם.העלובה.

לכאורה הרי יש כוח יותר תקיף מצרכי הכלכלה, המושל בחיי החברה ומוליד בתוכם את הקלקלה היותר קשה והיותר נוראה, הן לא צרכי האכילה והשתייה ולא השאיפה למלא יתר התאוות הגופניות מביאים את האדם לרדוף אחרי עושר אין קץ, למוץ דמי עמלים לאין שיעור, לשעבד את כל מי שהוא יכול לשעבד, ולהכניס באופן כזה צרות נוראות, סכסוכים ומבוכות ומהומות וכל מיני פורעניות לתוך חיי החברה.  הצרכים ההכרחיים אינם בכלל דורשים הרבה כסף בשביל מילואם, ואפילו יתר התאוות הגופניות סוף סוף יש להן שיעור, ואפילו בעל התאווה היותר תקיף במילוי תאוותו לא יביא לידי עוני וייסורים אין קץ כל כך הרבה אנשים, כמו שעושה זאת כל עשיר מצליח, שאין גבול לתאוות הממון שלו.  כי העיקר בעיני מבקש העושר הוא לא מילוי צרכי החיים אף לא ההרחבה שבחיים; לא הדירה הנאה, הכלים הנאים, ואפילו לא האשה הנאה עיקר, – העיקר הוא, כי כל אלה יהיו יותר נאים או עולים ביותר כסף משל אחרים.  העיקר הוא ההתהדרות, ההצטיינות, ההתעלות על אחרים בכוח ובמעלה; העיקר הוא הכוח להטיל כבודו על אחרים, להטיל אימה על אחרים, להטיל רצונו על אחרים, – למשול באחרים.  תאוות הכבוד, הנצחון, השלטון – הנה מקור הצרות היותר נוראות בחיי החברה.

אולם אם תשאל: במה גדול כוח התאוות האלה להשיג את מבוקשן ביותר משאר התאוות? במה גדול כוח העשיר, למרות מה שכל בעל-נפש כל שהיא מרגיש לכאורה את ריח הניצול הנודף מן העושר, – במה גדול כוחו להשיג לא רק מילוי צרכיו ותאוותיו, כי אם גם כבוד והשפעה ושלטון? הן לולא אלה, לוּ קיבלה החברה האנושית על עצמה למנוע מן העשיר רק את הכבוד, את ההשפעה, את השלטון, בכלל את הסיפּוּק הרוחני, מבלי לגרוע כלום ממה שהכסף קונה בדברים גשמיים, – כי עתה בלי ספק לא היה לכסף אותו כוח המושך שיש לו עתה, ואם לא היתה הרדיפה אחרי העושר פוסקת לגמרי, אבל בכל אופן לא היתה לא יותר תקיפה ולא יותר מזיקה מיתר התאוות.  מה אפוא נותן לכסף את הכוח לקנות מה שאין לכסף קניין בו? במה הוא קונה לא רק את הידיים, כי אם גם את הלבבות, את הלבבות ואת המוחות? על זה בעל כרחך תענה, כי שלטון בעל הכסף – ככל שלטון – עומד על חולשתם של אחרים.  יש אפוא צד אמת בתורה, המעמידה את חיי החברה על היחסים הכלכליים, באותו המובן שבחיי החברה מושלת החולשה ולא הגבורה.

אולם החולשה הזאת באה לא מסיבות חיצוניות, התלויות בסדרי החברה, היא אינה תלויה בצרכי הגוף, הטעונים כלכלה וסיפוק מבחוץ, כי יש לה שורש לעצמה בנפש האדם, באופן כי היא משפיעה על יחסי הכלכלה ועל סדרי החברה בכלל, ולא יחסי הכלכלה או סדרי החברה משפיעים עליה.  כי לא רק חולשה מתוך הכרח היא, כי אם גם, אם נכון לאמור כן, חולשה מרצון, כי לא רק אלה התלויים ברצונם של העשירים ובדעתם של העשירים, כי אם גם אלה שאינם תלויים בדעת מי שהוא, כמו האינטליגנציה וכדומה, גם הם נותנים כבוד לעשירים ומושפעים מן העשירים, – והם הלא הגורמים בעיקר לכוח השפעתם ושלטונם של העשירים.  יותר מזה: מכבדים את העושר בלבם, אולי שלא מדעת אפילו אלה, שמדעת הם מבזים אותו וקוראים עליו תגר כל זמן שהוא בידי אחרים.  החולשה הזאת היא תולדת תאוות השלטון, אשר, בצורה זו או אחרת, ישנה בלב כל אדם.  כל אדם חומד בלבו את השלטון, את כוח ההשפעה על אחרים, וממילא ועל הרוב שלא מדעת, הוא מרגיש רגש של כבוד, המגיע לעתים עד להתבטלות, למי שהשיג את השלטון, את כוח ההשפעה בצורה זו או אחרת.  והתאווה הזאת היא כל כך חיה, כל כך מעוררת את הדמיון, עד שהאדם נכון לראות בשלטון גבורה, כלומר הוא נכון לראות גבורה בבבואת חולשתו, כפי שהיא משתקפת מתוך ריכוזה, ביחד עם חולשתם של אחרים, בידי האחד (על הרוב באופן חיצוני מאוד, כמו, למשל, בצורת העושר).

תאוות השלטון, אף על פי שמוצאה עוד מן הימים, שהאדם היה במצב הפראות, אף על פי ששרשה היא התאווה להיות אינו עושה ואוכל מפרי עמל אחרים או – באותו מצב הפראות – אוכל את אחרים ממש, אבל במשך אלפיים דורות היא קיבלה צורה יותר אנושית, עתה אתה מוצא בעיר שני יסודות, אם כי, כמובן, לא בטל עוד לגמרי גם היסוד הפרימיטיבי ההוא.  היסוד האחד הוא יתמוּתוֹ של האדם, הרגשת בדידותו.  האדם מרגיש את עצמו בודד, יתום בעולם, הוא מרגיש צורך, שאחרים, שרבים אחרים, יאהבוהו או, לפחות, יכבדוהו או, ייראו מפניו, בכל אופן שירגישו במציאותו.  הוא מרגיש את עצמו חלש לעמוד בעצמו בתוך התהומיות הנוראה של החיים, בתוך הצער הנורא של המציאות, אם לא יתמכו בו אחרים.  והיסוד השני, שבמובן ידוע אינו אלא הצד השני של היסוד הראשון, הוא הצורך הנטוע באדם להביא לידי גילוי את עצמיותו במידה היותר רחבה.  מובן, כי שני היסודות האלה מצורפים בכל נפש לא בערך שווה.

בצורה זו אתה מוצא את תאוות השלטון גם בקרב אנשים מן הספירות העליונות, העסקן בעסקנותו, החכם בחכמתו, היוצר ביצירתו, ואפילו הצדיק בצדקתו, מבקשים את זאת, מבקשים להביא לידי גילוי את עצמיותם, מבקשים להשפיע, ולפעמים לא רחוקות מבקשים את השלטון ממש.  וכמה פעמים ראינו, כי אפילו הצדיק, זה הטיפוס הרחוק כל כך לכאורה מתאוות השלטון, במידה שהשפעתו מתגברת, מגיע סוף סוף לשלטון, לשלטון לא-רשמי אמנם, אבל לעתים לא רחוקות לא פחות תקיף מן השלטון הרשמי.  סימן של שלטון אתה רואה גם בזה, שכל הגדול מחברו מחיצתו יותר מרוחקה ויותר בצורה של חברו.  כבוד מצד מי שקוראים לו קטן ביחס למי שקוראים לו גדול אינו יחס של שוויון גמור ושל אמת ערומה, שיש עמו רגש של כבוד פנימי ושאין עמו נימוסיות תפלה, כי אם הכנעה ידועה, שגדלה נערך בערך גדולתו של הגדול, – זו שקוראים לה יראת הכבוד או יראת הרוממות, והאם לא ממין זה היא השאיפה, שכל בעל דעה שואף להשפיע על אחרים את השקפת עולמו, את דעותיו?

הדבר הזה מביא לידי כך, כי כל אדם מבקש לתפוס בקרב היחסים החברתיים את המקום היותר גדול, שהרי מקום אחר להביא לידי גילוי את עצמיותו אין לו.  מתוך כך מתחוללת מלחמה בשל השלטון בצורה זו או אחרת.  ממילא מתגברת בקרב הרוב הרדיפה אחר השלטון בצורתו היותר זולה, היותר גלויה והיותר מזיקה, – למשל, בצורת העושר בסדר החברתי של היום, – משום שיותר קל להשיגו, משום שהוא אינו דורש מבעליו שום כוחות נפשיים מיוחדים ומשום שהוא יותר ממשי.  ממילא נופל השלטון גם בצורתו הגבוהה ביותר (למשל, בצורת שלטון הדת) בידי קשי הלב וקטני הנפש, הקופצים בראש, הנוכלים והחמסנים, משום שתאוותם לשלטון ממשי יותר חזקה ומשום שכל האמצעים כשרים בעיניהם.  ממילא הולכים היחסים החברתיים ומסתבכים באופן נורא ולוחצים עד מחנק נפש את כל מי שאינו יכול ללחוץ את אחרים ונותנים מקום בקרבם לעושק ולמרוצה, לשקר ולצביעות, לכל מיני כיעור ולכל תועבה.

ומסבך היחסים האלה לא תצא על ידי תיקון הסדר, את זה לא תתקן על ידי הסדר היותר משוכלל והיותר מתאים לדרישות הצדק והאמת.  שורש הרע הוא לא בצורת הסדר החברתי אף לא בצורת ההנהגה המדינית, כי אם בשלטון, כלומר, בתאוות השלטון, שיש לה שרשים בנפש כל אדם ושבתוך יחסי החיים הקיימים של החברה היא מביאה לידי הגברת היסודות היותר נפסדים והיותר מזיקים שבחברה.  כל זמן שהאדם ישלוט באדם, תמיד יהיה לרע לו, וכל זמן שהאדם יראה אושר בשלטונו באדם, תמיד יימצא מקום לשחוט באדם.  היו ימים, שהשלטון היה בידי האגרוף ממש; היו ימים, שהיה בידי הדת; היום הוא בידי הכסף; מחר, אולי יהיה בידי המדע, – ותמיד יביא השלטון למה שהוא מביא תמיד.  אין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, כי בסדר החברתי, המבוקש היום, אם יתגשם בעתיד, תמצא לה תאוות השלטון דרך להגיע למבוקשה.  שהרי לא בשלטון רשמי מדובר כאן, כי אם בשלטון פנימי, נפשי, בשלטון של השפעה, הצומח מתוך עצם החיים, מתוך תאוות השלטון, המבקשת ומוצאה לה מוצא: ואם יהיה זה, למשל, שלטון המדע, לא יהיה השלטון הזה טוב מכל שלטון אחר, כי לא החכמים, הממיתים עצמם באהלה של תורה, יהיו השליטים, כי אם אנשי המדע הרשמיים, עזי הנפש, הקופצים בראש, כמו שבעת שלטון הדת לא היו השליטים האנשים בעלי הנפש הגדולה והעמוקה, הדורשים את אלהים מתוך צורך נפשי עמוק.  וכן יהיה תמיד, אפילו אם בזמן מן הזמנים יעבור השלטון לידי האדם העליון.  ואני שונה, כי לא בשלטון הכללי הרשמי מדובר כאן, שאם יבוטל לגמרי השלטון הרשמי, בכל צורה שהיא, ישוב השלטון לכוח האגרוף, אולי לא בצורה פראית, אולי בצורה מודרנית, אולי בצורה יותר יפה, אבל לא פחות מזיקה.

אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

בכלל בתוך יחסים כאלה, שהאדם קשור בהם כשור אל אבוסו, אין מקום לאדם להזדקף בכל מלוא שיעור קומתו.  בתוך גלגל נשימה צר ולחוץ ואטום כזה אין מרחב לרוח עליון להתפשט, לנשוב בחזקה ולהיות לרוח חיים בלב האדם ובמעשיו, ולא רק לרוח ממללא.

הנה אלה באים ומדברים בשם האהבה.  אומרים לאדם: 'אהב! באהבה הישועה'.  אמרה יפה, ככל האמרות היפות, שקוראים להן 'אידיאלים' בלע"ז.  אבל האהבה אינה לא מצווה ולא חובה, – האהבה היא שכר טוב מי ששמר את לבו בטהרה, למי שלבו מקור שאינו פוסק, מעיין מתגבר של חיים טהורים, של חיים עליונים.  'קדושים תהיו' קודם ל'ואהבת לרעך כמוך'.  כי היש לך אושר יותר גדול ויותר נעלה לנפש האדם מן האהבה, מן האהבה הטהורה, שאינה תלויה בדבר? נפש האדם מבקשת אהבה, צמאה לאהבה, ואפילו מה שהיא מבקשת להיאהב אינו אלא בשביל לאהוב.  שהרי אדם מרגיש בעיקר אהבתו לאחרים, ולא אהבת אחרים אליו.  האהבה העליונה אינה צמצום ה'אני' של האוהב לטובת האהובים, כי אם, להפך, התפשטות חייו של ה'אני' לתוך נפש כל אדם וגם לתוך נפש כל חי ועוד להלאה מזה עד לאין-סוף (כי האהבה העליונה אינה מצומצמת בגבול האנושיות בלבד), כמו שהאם האוהבת, למשל, חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה.  האהבה היא גילוי עצמיותו היותר עליון של האדם, שאין עמו לא שלטון ולא השפעה, אם לא מעין ההשפעה ההדדית של גרמי השמים.  אבל כך חי הטבע על פי דרכו, וכך יחיה האדם על פי דרכו הוא בתוך חיי הטבע, כך יחיה את הטבע.  אולם מי שמטיף לבני-אדם אהבה בתוך החיים החברתיים של היום, הרי הוא דומה לאותו הרופא, האומר לחולים עניים, מחוסרי לחם וחיים באורווה: 'אתם צריכים לכלכה מן המובחר ולחדרים מרוּוחים ומוארים היטב'.

ואלה באים ומדברים בשם הצדק.  הסדר החברתי של היום עומד על הכסף, על שלטון כוח הזרוע, על העושק והמרוצה.  צריך לשנות את הסדר, לתקן סדר חדש, ישר וטוב; אז ימלוך הצדק בעולם, אז יהיה הכל טוב בעולם שכולו טוב.  יפה מאוד.  עד כמה יש ממש בכל השאיפה הזאת לתקן מבחוץ מה שאין לו תקנה אלא מבפנים, שפוט אתה, אחי, על פי האמור למעלה, אם כי שאיפה כזאת טבעית מאוד במקום, שהכל עומד על החיצוניות.  פה אני חפץ רק להראות, כי גם עצם השאיפה אינה מעיזה, בתוך החיים החברתיים האלה, להיות נאמנה לעצמה עד הקצה האחרון, כאילו הצדק בעצמו – כמו האהבה וכדומה – מתבייש להיגלות כולו כמו שהוא, ואפילו לראות את בבואתו בכל שלמותה בתוך החיים האלה.  הן האנשים האלה, כלומר כל דורשי הצדק, היוצאים יד חובתם ב'עבודה' לטובת הרעיון, באים לתבוע את דינם של העמלים מיד עושקיהם, מנצליהם.  כמדומה לך, כי האמת הפשוטה, זו, שאינה יודעת לא להתחכם, לא להתקשט ולא להתלבש, היתה צריכה לאמור להם בפשיטות: קודם כל רדו נא אתם, אדונים נכבדים, מעל כתפי העמלים, חדלו אתם מנצל אותם, – לכו אתם ועבדו! הן יודעים אתם את התורה, הן ברור לכם, כי מנצל את העמל לא רק העושק שכר שכיר מבלי אמצעי, כי אתת גם האוכל יותר ממה שהוא עושה.  וכמה עשירים היו וישנם בקרב דורשי הצדק, מטיפיו ונביאיו? תאמרו: אנחנו מביאים יותר תועלת בעבודתנו הרוחנית, אבל מלבד שהעבודה הגופנית אינה שוללת את העבודה הרוחנית, הנה מי כמוכם יודע את כל ערך הטענה על דבר 'הבאת תועלת?' ומי התיר להם לכל מביאי תועלת בכלל להיות חיים יותר מרווחים מחיי פועל חרוץ משתכר יפה.  כל זמן שיש בעולם מאות מיליונים אנשים, שאינם בני-חורין לאכול לשובע מפרי עמלם? אולם לא זה העיקר.  העיקר הוא: הלא בדרך זו צריך היה להתחיל את העבודה להגשמת הרעיון בפועל ממש על דבר החובה הכללית לעבוד ועל דבר האיסור הכללי לאכול פרי עבודתם של אחרים, מלבד מה שדרך כזו היתה משפיעה על דעת הקהל ועל חינוך העם והדורות הבאים יותר מכל הטפות ותעמולות, ואפילו מכל שביתות ומלחמות…   סוף סוף גדול כוח האמת.  אינני בא להראות לכל האנשים האלה כי לא נכונה דרכם.  מי יודע? אולי על בעלי החומר, למשל, אוסרת החמריות ללכת בדרך זו של האידיאליות, ובכלל מי יתכן דרך אנשים, שהמדע הוא ממש נר לרגלם.

אני, כאומר, רק הראיתי, כי בתוך בניין החיים של היום, בתוך בניין כזה, שכל תמונה פועלת על הבמה נראית בו כל כך יפה, וכל חרוז מדוקלם מצלצל כל כך נעים, אין האמת מעיזה להיגלות ערומה ואין קולה נשמע אלא כאוב מארץ אפילו לאלה, שהם לכאורה גואליה היותר קרובים.  ומה יענו אַבּתריהם אחרים? – מביאים תועלת!..   אולם בתוך הטבע קול האמת נשמע יפה, והקול אומר: אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

זהו רעיון העבודה בתוך הטבע באותו הצביון, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו.

'אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן-נמלים, שכל עולמו מוגבל בתוכו.  העיר – שם אתה מוצא את הכל: כל תענוגות בני-האדם, כל יצירות רוחו של האדם, כל הספירות, כל העולמות.  מה שמחוץ לעיר לא נברא אלא לשמש לעיר: האדמה להביא מזון גשמי לעיר, והטבע להביא מזון רוחני – חומר למדע, לשירה, לאמנות וכו', אף לשמש מקום לטיולים, לתיורים, לסיפוק רגש היופי של בני העיר.  מי שחי מחוץ לעולם, כלומר מחוץ לעיר, הרי הוא מין ברייה שפלה, שאינה מסוגלת ואינה צריכה לקבל  הרבה ממה שאינו אלא חלקם של בני העלייה, בני העיר –מן המדע, השירה, האמנות וכו'.  הדבר הזה הביא לידי כך, כי כל כשרון וכל כוח רוחני שואף מן הטבע אל העיר, ומחוץ לעיר, בתוך הטבע, לא נשאר אלא מי שהוא 'עבד האדמה' וכדומה.  וכך זכינו לראות, כי במידה שרוח האדם הולכת וגדלה, בה במידה היא הולכת ונחנקת בתוך העיר.  והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן הנמלים שלו ולהכניסו  לתוך עולם של אין-סוף ולתוך חיי עולם.  ולא עוד אלא הוא אומר לשחרר גם את יצירות רוחו של האדם – את המדע, השירה, האמנות וכו' – מבית כלאן ולהכניסן לתוך חיי עולם')[1].(

אנחנו שבים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים, אף לא בתור תיירים וחוקרים, מסתכלים מרום ידענותם במה למעלה ובמה למטה, כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחרים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה.  יותר נכון, אנחנו באים להתאחד עם הטבע בייחוד שלם, בבחינת: האדם והטבע – חד הוא.  כל החומות, הגדרים והסייגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע ייהרסו, – ים אחד גדול לאין-סוף של חיים, ים של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים! הן מעתה יש לנו יחס – יחס ישר, נפשי, עמוק, לכל רגב אדמה, לכל אבן ולכל סלע, לכל עשב ולכל עץ, לכל חי ולכל רמש, כמו לכל בשמים, לכל העולמות אשר במרחבי אין קץ ולכל אשר בהם, – כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם, בצער עולם, בשירת עולם, ביצירת עולם, במחשבת עולם, באמת עולם.  פה יכול כל אחד להביא לידי גילוי את עצמיותו בכל שלמותה מבלי לנגוע אף כמלוא נימה בשל אחרים.  פה במרחב האין-סופי הזה ימצא לו כל אחד מסלול רחב כרוחב מסלול השמש והכוכבים.  פה יהיו בני-אדם קשורים איש באחיו במעדנות כסיל וכימה.

התיקון הראשון, שהחיים האלה, כלומר חיי העבודה בתוך הטבע, מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות, האחדות השלמה, – השתתפותם השלמה ואיחודם השלם של כל כוחות נפשו בכל מומנט של חיים בת-אחת ובערך מתאים.  ההכרה, ההרגשה, האינסטינקטים, הכוחות הפיזיולוגיים וגם הכוחות הפיסיים של הגוף, – כולם משתתפים בבת-אחת ובאחדות גמורה ובהתאמה גמורה בכל אותה התנועה העמוקה, שקוראים לה חיים, בכל אותו הצירוף העמוק שקוראים לו 'אני חי'.

 [1] ציטטה מדברי עצמו ב'מכתב גלוי לי. ח. ברנר', שבספר זה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s