אילו היה מישהו בא… – ברל כצנלסון

"אילו היה מישהו בא לפני עשרים וחמששנים לאחר היאוש הגדול… אילו בא זה ואמר כי עוד כמחצית ימי דור אנוש ולא עוד יחידים תהיו ובעקבותיכם יצאו… בחורים ובחורות אשר ילבו את הגחלת העוממת ויפוחו מחדש את מדורת הגאולה; מי מבני דורנו, מי מן הכופרים וּמלעיגים, ומי מן האבלים העומדים על עברי פי היאוש היה מאמין לו?

או אילו בא זה אלינו, לאלה שראו בהתרוקן משכנותיה של הספרות העברית, לאלה שראו את עצמם כקוראים עברים אחרונים, ואמר לנו, כי לא רחוקים הימים אשר אחרונים אלה יהיו ראשונים לדור קוראים חדש, לספרות בת חיים, לספרות דלה וזעומה, אולם מגייס-חילות אשר קוראה אינו קורא-סתם, וסופרה אינו סופר-סתם, אלאשניהם כאחד חיים בצוותא חיי מפעל וכיבוש – האם לא כלועג למשבּתנו היינו רואים את המבשר? והפלא הזה קם ונהיה, לעיננו. לא יד חרוצים, יד אומנים ומדריכים גידלה וטיפחה אותו. ספיח עלה. אין העין, עינה של התנועה ומנהיגיה, חסה עליו. מותר להכאיב ולפצוע, לעקור, לתלוש, להשמיד. אין דבר, עשב בר האם יחסר? אחרי מה ומי לא רדפה התנועה הציונית, אחרי מי לא היתה מחזרת, לתביעות ולדרישות של מי לא הרכינה אוזן – רק התנועה החלוצית "הגדלה מאליה" – בה בטחו, כי לא תחסר, כי לא תחדל. על היעדרו של החלוץ ועל פחיתתו לא קוננו. אדרבא, יש חוששים לריבויו, חלילה, לתקפו, להשפעתו, ל"פריבלגיות" שהוא זוכה בהן. חוששים לפעמים לעצם מציאותו, שאינה נותנת מנוחה, הגורמת לתביעות ולחובות חדשים. ואין איש מעלה על הדעת כי חזיון זה, היוצא דופן בציונות הרשמית, שלא עליו היא עושה את חשבונותיה ולא לפי צרכיו היא מכוונת את פעולותיה – הוא הוא "חנניא בני" המסתפק בקב חרובים, ואשר בשבילו, כלומר עליו העולם הארץ ישראלי קיים. טול כיום מן המפעל הארץ ישראלי את החלוץ, ונוכחת מה החלל הריק אשר יישאר.

אולם ה'ספיח' הזה שרוח העבודה הארץ-ישראלית נשאתו ותזרעהו בשדות הגולה – לא הסתפק ביבול שהחזיר לאמו-הורתו, הוא היה לגורם של ממש בחיי הגולה היהודית. הוא שעשה את ארץ-ישראל החיה קבע בחיים היהודיים: לא ציונות מדינית, לא זייאניזם, לא רביזיוניזם, אלא ארץ-ישראל החיה, הקיימת, העובדת. מה שעשה הרצל לרעיון הציונות המדינית, שהוציא מרשות המעטים לרשות הרבים – עשה החלוץ במאמצים קולקטיביים לרעיון ההגשמה האישית הארץ-ישראלית.

זכה החלוץ שבו ובגללו תתקיים ההבטחה: עתידהארץ ישראלשתתפשט בכל הארצות…

… והמקוננים עוצמים במתכוון עין מראות, מהארץ ישראלשל היום, הקטנה והדלה והרעבה, נותנת כיום לגולה: אמונה. אידיאה המזיזה סלעים.

ולא מבחינה שלנו בלבד היא הנתינה, מבחינת שמירת אש-התמיד לבל-תכבה, מבחינת הגיוס וההפעלה של כוחות הגאולה החבויים במעמקי האומה.

האם לא החיזיון האנושי של החלוץ, כשהוא לעצמו, זוקף את הקומה הישראלית בגולה? האם הוויתו המוסרית בימים של הרס כלכלי והתנוונות חברתית – לא היתה לעמוד אש לגולה עצמה? האם לא בימי "ולוּטה" וספקולציה עולמית יצר "החלוץ" פינות עמל וחיי-רעיון ובריחה מן הבצע, ומן הסוחר, ומן התלישות? האם לא הביא "החלוץ" עולם של מושגים חדשים לרחוב היהודי, מושגים אשר המפלגות הבעלי-בתיות וגם מפלגות הפועלים לא ידעום?

ה"בונד" הרים מאשפות את הפועל, את המשרת. אולם את היחס לעבודה עצמה לא שינה…

…ובצדק נפתחת שנת-החג עם התקדש יום תל-חי. זה היום ההיסטורי הצעיר בלוחו של ישראל. לא יום הצהרה ולא יום מנדט, לא יום "שניתן" לישראל מסמל את התנועה החלוצית, כי אם יום שישראל נתן לעצמו. יום אשר בו חידש וקידש ישראל הצעיר את הצו הקדום: "אחרונים נישאר על החומה". והאחרונים היו לראשונים."

ברל כצנלסון, "כתבים", כרך ג'

להורדת קובץ להדפסה – אילו היה מישהו בא – ברל כצנלסון

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s