אני-אתה \ מרטין בובר

"השתכללותה של הפונקציה הקונה דעת והעושה שימוש בדברים – לרוב מיעוטו של כוח-הזיקה כנגדה.
אותו אדם גופו, שהכשיר והלך את רוחו ועשאה כלי שימוש ונהנין, מה מנהג הוא נוהג עם היצורים אשר מסביבו, עם שהוא שרוי ועומד באב-הדיבר של הפירוד, המפריד בין האני והבין הלז, עמד וחילק את חייו עם עמיתיו בשני תחומים מופרשים יפה זה מזה: מוסדות והרגשות. תחום-של-לז ותחום של-אני.
מוסדות – 'חוץ' הם, ששרויים בו בשביל כמה וכמה צרכים, בו עובדים, נושאים ונותנים, משפיעים, יוזמים, מתחרים, מארגנים, עוסקים בענייני משק, מהכנים בכהונות שונות, מטיפים; הוא הבניין המוסדר לשיעורין והמותאם איך שהוא, שבו מתרחש מהלך העניינים בעזרתם השונה והמרובה של מוחות אנושיים ואברים אנושיים.
הרגשות הם ה'פנים' שבו חיים וניפושים מן המוסדות. כאן נעה-מונפה לעין המעורב בדבר כל המערכת הקשת של הרגשות; כאן אדם שותה מכוס אהבתו ושנאתו, מכוס הנאתו, ואף מכוס צערו, אם אין היא רוויה דווקא. כאן שרוי אדם בביתו וחולץ עצמותיו בערסלו.
המוסדות – זירה מסובכת ומורכבת, ההרגשות הם מכל מקום קיטון מופרש עתיר-חליפות.
אמנם התיחום שבניהם – סכנה של טשטוש צפויה לו לעולם, הואיל וההרגשות השובבניות הקונדסיות פורצות תכופות לתוך המוסדות הענייניים ביותר, אבל אם קיים רצון כלשהו – הרי אפשר להחזיר תיחום זה ליושנו.
הקשה ביותר הוא תיחום תחום מובהק ומדוקדק ברשת המכונה 'חיים אישיים'. בנישואים, למשל, אין אתה יכול לפעמים לתחום אותו תיחום של ודאי, אבל שערי התקווה לא ננעלו. למהדרין ניתן תיחום זה ברשויות המכונות 'חיי הציבור'. יתבונן אדם, למשל, היאך יוצאים ונכנסים ומתחלפים ללא תקלה כל שהיא במועדיהן של המפלגות, ואף בתוך חבורות המכוונות להיות על-מפלגתיות וב'תנועותיהן' הועידות המרעישות עולם, ועסקי יומיום זחלניים, אחד מוכנים-שווים אלה לאלה ואחד מרושלים ברישול מלידה.
אולם, הלז המופרש גולם הוא, והאני המופרש על ההרגשות נשמה פורחת. שניהם אינם יודעים את האדם: בשביל זה אין אלא פרט ובשביל זה – 'עצם', שניהם אינם יודעים לא את האיש ולא את השותפות. זה וזה אינם מכירים את הנוכחות; זה, אף החדיש ביותר, אינו יודע אלא את העבר הקפוא, את המוכן והעומד, וזה ואף המתמיה ביותר, אינו יועד לעולם אלא את הרף-העין הנגוז, את שאינו עדיין. שניהם – נעול בפניהם פתחם של חי אמת. אין מוסדות עושים חיי ציבור ואין הרגשות עושות חיי יחיד.
כי אין בידי מוסדות להעלות חיי פרהסיה מרגישים בני-אדם, ומספר הולך ורב, מרגישים את זה בצער גדל והולך; כאן המקום, ממנו יוצאים מצוקת-הדור וגישושיו. כי אין הרגשות מעלות חיים אישים – על כך עמדו רק מועטים; הרי כאן דומה מקנן ושוכן האישי ביותר, ומשלמדו הבריות, כדרך שלמד האדם בן דורנו, לטפל בהרגשותיהם של עצמם טיפול רב, ספק אם אף ההתאכזבות והייאוש בהעדר-המציאות שלהן יפקחו את עיניהם, משום שאף ייאוש זה הרגשה הוא ומעניין הוא.
בני-אדם שמתייסרים בכך, שאין בידי המוסדות לעשות חיי ציבור, נתפסו לאמצעי מסוים: גורסים הם שמצווה לרופף את המוסדות בכוח הרגשות או להמס או לפרק אותם, מצווה לחדש אותם את המוסדות בכוחן של ההרגשות דווקא, עם שמכניסים בהם את 'חירות ההרגשה'. אם המדינה שנהייתה לאוטומאטון, למשל כופתת ברצועה אחת אזרחים זרים זה לזה במהותם, בלי לכונן או לעודד חיי יחדיו – מצווה היא להעמיד במקומה עדה-שבאחווה; וכך אומרים: אין עדה-שבאחווה קמה אלא אם כן מתחברים הבריות אלה לאלה לחיי-יחדיו מתוך הרגש החופשי, העולה והגואה. אלא שלא כך הדבר; אין עדת בני-אדם כתיקונה קמה לעולם על ידי שבני-אדם רוחשים אלה לאלה רגשות (אם כי גם בלעדיהם לא תיכון זו) אלא על ידי שני דברים אלה: שכולם שרויים בזיקת גומלים למרכז חי וכן שעומדים בזיקה חיה, זיקת גומלים, אלה לאלה. השני בא מכוחו של הראשון, אבל עם מציאותו של הראשון בלבד עדיין לא נתת את השני. מוצא אתה בזיקת גומלים חיה רגשות, אבל אין מוצאה של זו ברגשות. העדה נבנית וקמה מתוך זיקת הגומלים החיה, ברם הבנאי הוא המרכז החי והפועל.
אם מוסדותיהם של החיים הקרואים 'חיים אישיים' אינם עשויים להתחדש מתוך הרגש החפשי (ואמנם גם לא בלעדיו). לעולם אין הנישואים עתידים להתחדש אלא ממה שנישואי-אמת עומדים עליו בכל הדורות: ששתי נפשות מגלות זו לזו את האתה. מכאן בונה האתה, שאיננו האני לא של זה ולא של זה, את המשפחה, והיא העובדה המיטאפיזית והמיטאפסיכית של האהבה, העובדה שהרגשות האהבה אינן אלא בנות-לוויה לה. מי שאומר לחדש את חיי-האישות ממקום אחר, אינו שונה שינוי מהות ממי שאומר לעקרם: שניהם מעידים על עצמם שאבדה מהם דעת העובדה. ולמעשה אם נחסר מאותה האירוטיות, שבה משיחים פיותיהם של כל בני הדור הזה, את כל המתייחס על האני, היינו את היחס, שבו אין האחד נוכֵח השני כלל ואינו עולה לפניו כנוכח, אלא כל אחד נהנה מעצמו בחברו, מה ישאר?
חיי ציבור אמיתיים וחיי יחוד אישיים אמיתיים הם שני פרצופין של ההתקשרות. כדי שיבואו הללו לעולם ויתקיימו בעולם יש צורך ברגשות, הוא התוכן המתחלף, יש צורך במוסדות, היא הצורה המתמדת; ברם, אפילו שניהם כאחד עדיין אינם יוצרים את חיי האדם; החיים נוצרים על ידי השלישי, היא הנוכחות המרכזית של האתה, ומוטב שאומר: האתה המרכזי הנקרה בנוכח.
אין באב-הדיבר אני-לז משום רע, כשם שאין החומר מיסוד הרע. רע בו – כמותו של החומר המתיימר להיות הישות עצמה. מוסר אדם עצמו לשלטונו של זה, משתרג עליו ללא הפסק עולם-הלז, ואני של עצמו מציאותו מתנדפת, עד שביעותי-חלום מבחוץ ורוח רפאים מבפנים מלחשים ומודים זה לזה על חוסר גאולתם."

מתוך: בסוד שיח, אני אתה – מרדכי מרטין בובר

להורדת הקובץ – אני אתה – מרטין בובר

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s