נספחים הקלפים הנכונים-משמעות 2012

קטעים על משמעות (שימו לב, לא כל הקטעים מדברים באופן מובהק על המושג "משמעות" או על הקשר המשמעות לתפקיד הצבאי, אך הם קטעים שונים ומגוונים שמטרתם לפתוח את הראש ולחשוב לבד על משמעות המושג.) יש לי עוד קטעים שלא נמצאים במחשב, אשמח להביא לכם אותם מצולמים אם תרצו.

"אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול .
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב, אבל בודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.
הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים, אלא לפי ערכם.
הייתי ישן מעט , חולם יותר .אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים , אנו מפסידים שישים שניות של אור . הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו, הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.
אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.
הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע  שמפסיקים להתאהב!
לילד הייתי נותן כנפיים, אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזיקנה אלא עם השכחה.
כל-כך הרבה דברים למדתי ממכם, האנשים? למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.
למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.
כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד ממכם , אבל באמת – הם לא יעזרו לי , משום שכשישימו אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים .
אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה בה אראה אותך ישן , הייתי מחבק אותך בחוזקה ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.
אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך " מבלי להניח , בטיפשות , שזה כבר ידוע לך .
תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב , אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו , הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך , ושלעולם לא אשכחך .
המחר לא מובטח לאף אחד , צעיר או זקן . היום יכולה  להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך . בגלל זה אל תחכה יותר , עשה היום , כי אם המחר לעולם לא יגיע , בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך , לחיבוק , לנשיקה והיית עסוק  מכדי להגשים להם בקשה אחרונה .
שמור את אהוביך קרוב , תלחש באזנם עד כמה אתה זקוק להם , תאהב ותתייחס טוב אליהם , תקדיש זמן להגיד להם  "אני מצטער " , " תסלח לי " , "בבקשה " , "תודה " , וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר .
אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות . בקש מאלוהים את הכוח והחוכמה לבטא אותם . תראה לחבריך ולאהוביך עד כמה הם חשובים לך              "

(גבריאל גרסיה מרקס)

א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.  ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.  ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם:  בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.  ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ–שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.  ו הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.  ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים–שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת.  ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.  ט מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.  יא אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן–עִם שֶׁיִּהְיוּ, לָאַחֲרֹנָה.  {פ}

יב אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל–בִּירוּשָׁלִָם.  יג וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי, לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, תַּחַת הַשָּׁמָיִם; הוּא עִנְיַן רָע, נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם–לַעֲנוֹת בּוֹ.  יד רָאִיתִי, אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים, שֶׁנַּעֲשׂוּ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.  טו מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן; וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת. טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי, לֵאמֹר–אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר-הָיָה לְפָנַי עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה, חָכְמָה וָדָעַת.  יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה, וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת:  יָדַעְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ.  יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב.

"הלוגותרפיה גורסת שהשאיפה למצוא משמעות לחיים היא הכוח, המניע הראשוני של האדם… דאגתו של אדם, ואף ייאושו, על מידת כדאיותם של החיים, הם מצוקה רוחנית, אך בשום פנים ואופן אינה מחלה נפשית… אמת, חיפושי האדם אחד פשר וערכים עלולים לשרור מתיחות פנימית… אולם מתיחות זו עצמה היא התנאי המקדים לבריאות הנפש… הריני מעז לומר, כי אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר על הגרוע מכל, כמו הידיעה כי יש פשר לחייו. הרבה חכמה גנוזה במשפט: מי שיש לו למה שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת בכל איך…" (ויקטור פרנקל/ האדם מחפש משמעות)

"… מרכז החיים הוא לא שם ולא פה, כי אם בך, ב'אני' שלך. על הלכה זו צריכה את לעמוד, את מבקשת חיים של פעולה ושל מחשבה כאחד, ואין צריך לומר – אם חיים של יצירה. זאת היא טעותם וזאת חולשתם של רבים, שאין מרז לנפשם, לחיי רוחם. יש להם כוחות, ולעתים כוחות גדולים, אבל הכוחות מתפזרים לכל מרחבי החיים, לכל מעמקי הנפש, מתמזמזים וכלים כענן, כי אין להם מרכז, אשר יאחדם בנקודת שריפה אחת, אשר יצרפם לכוח אחד של חיים ויצירה; ואין הם יודעים לבקש את מרכז חייהם, כי הם מבקשים אותו מחוץ לנפשם, באידיאלים, בשאיפות, במעשים שבחיי החברה, האומה, האנושות~ הם מבקשים מרכז אובייקטיבי, בעוד שהמרכז הוא עצם הסובייקטיביות, עצם ה'אני'. לפיכך יש להם כל כך הרבה מרכזים סותרים זה את זה: אנושיות, לאומיות, חברתיות, אינדבידואליות, אידיאליות, מעשיות, ארץ ישראל וכל העולם, וכך הלאה…

אין מרכז אלא אחד, כי אין עולם אלא אחד – הוא עולמו של האדם, ה'אני' שלו. אולם ה'אני' הוא כעין נקודה הנדסית, שצריך להגדירה בדיוק. ולהגדיר את נקודת עצמו יכול האדם רק בעצמו. רק כלל אחד גדול יש כאן: ככל שהנקודה יותר דקה, יותר זכה, יותר היא מסוגלת לחבק עולם ומלואו. רק הנקודה ההנדסית שאין בה תפיסה כלל, יוצרת בתנועתה את כל הצורות שבעולם ואת צורת כלך העולם. אין סוף לעומק מוליד אין-סוף בהתפשטות. נקודה קצת יותר גסה אינה ראויה להיות נקודה הנדסית, אינה ראויה להיות מומו של עולם.

בקשי את מרכז החיים בנפשך. כאשר תמצאי – כל העולם לפניך וכל החיים חייך, כי אל כל אשר תבואי, שם יהיה מרכז החיים, כי שם יהיה ה'אני' שלך. וזה יהיה באמת מרכז, כלומר נקודה המרכזת את כל אשר סביבה. כל משא נפשך וכל התביעות העליונות עם כל השאיפות העליונות של נפש האדם – כולם יהיו כעין פריפריות לאותו המרכז, כולם יהיו כעין גוף לאותה הנקודה, המחייה אותם.

… כללו של דבר: הכול תלוי בך, בנפשך, ב'מרכז החיים' שבך. את יכולה להביא הנה מאירופה נפש עשירה, עמוקה, אמיצה ממה שהיא עתה."

(א"ד גורדון, מתוך מכתב לרחל)

"ברצוני  לשתף אתכם בשיחה שהיתה לי עם עמנואל ביום שישי מספר דקות לפני שעלינו למסוק. עמנואל שאל אותי שאלה- "מה אתה עושה במידה וחס וחלילה המסוק שלנו חוטף טיל ונשארות לך חמש דקות לחיות עד ההתרסקות?"

עניתי לו- "לא יודע. אני משער שאהיה מאוד עצוב ומפוחד, אעצום עיניים ואחכה שזה יגמר כמה שיותר מהר ובלי הרבה כאב."

עמנואל חשב לרגע ואמר- "מה שאני אעשה, וזה מה שצריך לעשות, זה להגיד שמע ישראל."

הסתכלתי עליו ואמרתי לו- "בסדר, אז תגיד שמע ישראל, אבל מה זה יתן לך? הרי בכל זאת שנייה אחרי כן המסוק יתרסק וכולנו נמות."

אז הוא ענה לי משפט שעד עכשו מלווה אותי, ואני מאמין שהוא ימשיך ללוות אותי כל חיי- "אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש בשניות האלה משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, משמע, לכל החיים שלו יש משמעות. אך לעומת זאת, אם לאדם נשארו חמש שניות לחיות, ואיננו מבין את חשיבות השניות הללו, אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו…"
(סתיו- חבר ליחידה של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה)

למי שאינו מאמין
קשה לחיות השנה.
השדות מבקשים ברכה
הים מבקש אמונה
ואתה אינך מבקש דבר.

ליבי ישן את שנתו
ואני ישנה.
חלומי כבד שתיקה
ומתי מהלכים בשנתי
כבתוך מצודה עתיקה.

איך אתעורר משנתי
ואין בליבי אמונה?
ואתה אינך מבקש דבר.

 לאה גולדברג

העיסוק הצבאי הוא, לאמיתו של דבר, התפקיד התפל, המסוכן והמיותר ביותר שהמציא המין האנושי. בין אם המדובר הוא במחקר מדעי להמצאת נשק ובין אם בהכשרת אנשים ללחימה. ואף על פי כן, מן הדין הוא, שהחברה הישראלית תתייחס אל צה"ל ואל הפעולות הביטחוניות כאל שליחות לאומית וחברתית ממדרגה ראשונה.

התרופה החברתית כנגד סכנת התערות של הצבא בישראל איננה בפסילתו המוסרית של השירות הצבאי, אלא ביציקת תוכן חיובי בשירות הצבאי, מבחינה רעיונית ומעשית כאחת.

בראש וראשונה יש לחנך את הלוחמים עצמם, את הנוער ואת הציבור כולו להבחין בין עיקר וטפל בשירות הצבאי. לראות בצבא את אחד האמצעים הראשוניים להגנת עצמית, ולא כמטרה בפני עצמה. להתייחס אל ההתעסקות בצבאיות כאל הכרח ולא כאל מקום עבודה או כאל מקור להתייהרות. לאמיתו של דבר, ראוי שהנוער הישראלי,- והצבא בכלל זה- יתחנך  לשנוא את המלחמה ויחד עם זאת ישיש לקרב משהיא פורצת. "

מתוך ספרו של יגאל אלון "מסך  החול"

“We are visitors on this planet. We are here for ninety, a hundred years at the very most. During that period we must try to do something good, something useful with our lives. Try to be at peace with yourself and help others share that peace. If you contribute to other people’s happiness, you will find the true goal, the true meaning of life.”

The Dalai Lama

אין זמן הכנה לחיים, יש זמן של חיים

י"ד בסיון אתתמ"דב, כפר אוריה

רחל,

אני עובר לסדר היום. אני לא העלבתי אותך ולא חשבתי להעליב, ולא כתבתי דברים העלולים להעליב בלי ביאורים. צר לי מאד שיש בינינו איזו אי-הבנה, אבל בביאורים, בדברים, כפי שאני רואה, אין לתקן את זה – די! סוף סוף אנחנו שנינו, חושב אני, עומדים למעלה מכל זה.

כתבי לי יותר מכל אשר אתך. הן יש לך עתה כל כך הרבה עניינים, ועניינים כל כך חשובים.

"נשרפו הגשרים" – את כותבת, למה? האם אין גשר בין ארץ-ישראל ובין כל העולם, בין היהודי ובין כל האדם? האם אין לאדם חלק בכל העולם ובכל החיים? האם אין אירופה שלך, בעת שאתה חי בה, כמו ארץ-ישראל, או האם אין ארץ-ישראל של בן אירופה, בעת שהוא חי בה, כמו ארץ מולדתו? יש גבולים לאומיים, יש גבולים חברותיים, אבל רק ביחס לצורת החיים, לא ביחס לחיים עצמם, לא ביחס לחיי עולם. את צורת החיים שלך לא ייקחו ממך בכל מקום שתחיי, בכל מקום יהיו חייך – חייך, ולמה לא תחיי באירופה כמו שאת חיה בארץ-ישראל? למה זה את מבטת על הזמן שתשהי באירופה כעל זמן של מעבר, כעל זמן של הכנה לחיים ולא כעל זמן של חיים? בכלל, רגילה השקפה כזאת על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר לחיות וכן הלאה. אבל השקפה זו לא נכונה היא. כבר דיברנו בזה במקצת ביפו. עוד אז אמרתי לך, כי לפי דעתי, הכלל ביחס לחיים צריך להיות בדומה לכלל ביחס לדת: 'בכל דרכיך דעהו'ג! בכל מה שהאדם עושה, בכל מקום ובכל זמן – הכל הוא צריך לבקש בחיים, חיי עולם. הנה את עכשיו באירופה – האם רק ללמוד את צריכה שם? הלא גם לחיות את צריכה שם! סוף סוף אירופה הלא היא עולם מלא, סוף סוף האדם באירופה הלא הוא אדם. האם אין בכל זה בכדי חיים, בכדי חיים עשירים? או היש מקום בעולם שאין שם בכדי חיים, בכדי חיים עשירים למי שיש לו נפש חיה ועשירה? מלבד זאת הלא יש לך שם או יהיו לך שם חברים וחברות – האם צריכה את לעמוד רחוק מהם, אפילו אם, למשל, אין דעותיהם כדעותיך או אין רגשותיהם כרגשותיך? האם אין את צריכה למצוא את חייך את בתוך חייהם הם? האם חייך את לא ימצאו די יניקה בתוך החיים ההם ולא יסולו להם דרך בתוך החיים ההם? שתי שנים ומחצה, שתלמדי באירופה, אם תאבדנה מתוך חייך, הרי זו אבידה שאינה חוזרת לא רק ביחס לחיי שעה, כי אם גם ביחס לחיי עולם. תקופות החיים של האדם הרי הן דומות לשכבות הגיאולוגיות: כל שכבה היא שכבה לבסיס שלמעלה ממנה. ואם, למשל, בשכבת השחם (גרניט) אין לכאורה סימני חיים, אבל כמה אש יש בו וכמה כוח צפון בו בשביל הארץ כולה!

כן, רחל, חיי באירופה, חיי בכל כוח נשמתך! אל תיראי פן יחולל על ידי זה משא נפשך, פן יצא מזה הפסד לאשר את מבקשת בארץ-ישראל. להיפך, את תביאי לארץ-ישראל, בשובך, לא רק מה שלמדת במשך שתי שנים ומחצה, כי אם דבר הרבה יותר חשוב – מה שחיית באירופה במשך שתי שנים ומחצה, שתי שנים ומחצה של חיים!

שאלה אחת קטנה לי אליך – כי תכתבי לי רק מכתבים סגורים. ראי עד כמה נכון מה שכתבתי במכתבי הקודם, כי נפשות, שיש לכל אחת דבר מה משלה הן גדלים בלתי נמדדים אהדדי. הן את, בחייך הפנימיים, מתרחקת מעיני אחרים יותר ממני. את, למשל, אינך סובלת, כי אחרים, ואפילו אנשים קרובים לך, ידעו את צרת נפשך וכדומה, ואני, כידוע לך, אינני כל כך מקפיד על דברים כאלה. לפי זה היית את, לכאורה, צריכה לשנוא מכתבים גלוייםד ואני לא. ובמציאות הדבר ממש להיפך: את, כפי שנראה, אוהבת מכתבים גלויים – ואני אינני סובלם! אינני אוהב לא לכתוב ולא לקרוא מכתבים גלויים. אני אמרתי לך, כי אני חי במכתבים. וכשאני כותב מכתב גלוי לא מענייני עסק, נדמה לי, שאני חי ברחוב. וצריכה את לדעת, כי אני חי לא רק בכתיבת מכתבי אני, כי אם גם בקריאת מכתביהם של אחרים אלי. אקווה, כי תעשי לי את ההנחה הקטנה הזאת.
אבקש לבלי לחכות לתשובה למכתביך, כי אם לכתוב בכל עת על שיהיה לך צורך בזה. הלא יודעת את את הפוסטה של כפר אוריה, ואם נחכה עד שנקבל תשובה על מכתבינו, נוכל לקבל מכתב, למשל, אחת לשני חודשים.   ושלום לך, רחל.
א.ד. גורדון.

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות, שמזדמן לה וחוזר ומזדמן מחדש וזאת מאבדת אותו וחוזרת ומאבדת. שוב מופיע וחוזר ומופיע על הבמה דור בני העשרים, להט הכיסופים אל המוחלט בליבו, בעל מסירות נפש לאידיאל, והרי הוא מוכן לפרוץ שערי גן עדן חסומים ואין עומד בין דור זה ובין מילוי חובתו אלא מעשה שברצונו לעשות"

 [ בובר ]

על הצבא:

"לא   עשיתי צבא בגלל שאני בן יחיד וגם בגלל מה שקרה לאבא שלי. הגעתי לצו גיוס עם גיטרה ואמרתי שאני רוצה לשרת אבל אני לא מוכן להחזיק נשק בחיים. לא נוגע בזה, זה דבר נוראי. כשאני מחזיק סכין ביד זה מפחיד אותי, אז רובה? אני פשוט מת מפחד. בצבא עשו אחד ועוד אחד, וכל טוב לך חביבי. דווקא היה לי פרופיל 97 והכל פיקס."

-"והגעת גם לקב"ן?"

"זה לא הגיע לרמות האלה. היה כזה קל לצאת. בכלל תכננתי להתגייס, נשבע לך. אני לא מצטער שלא הייתי שם, אני רק מצטער שזה מעקם פרצופים לאנשים. הרבה חושבים שאם לא הייתי בצבא אז אתה פשוט לא פטריוט ולא מעניינת אותך המדינה."

-"אפשר להבין אותם."

"תראי, אני אוהב את הארץ הזאת, אבל קשה לי עם המדינה, הבנת? יש הבדל מהותי בין ארץ ישראל למדינת ישראל, ויש לי הרבה נגד מדינת ישראל."

-"כמו מה?"

"מקומם של כל המערכות במדינה דפוקות לגמרי. זה מתחיל מהתשתיות ומהכבישים ומגיע למס הכנסה וביטוח לאומי. אין שום הסתכלות קדימה, יש הרבה רדיפת בצע וכסף. ואני, אני שונא כסף. בגלל זה גם אין לי. האנשים שיושבים למעלה חושבים שאנחנו בובות על חוטים. הם עושים מה שהם רוצים ואנחנו אוכלים את החרא."

(מתוך ראיון עם ג'קו אייזנברג)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על נספחים הקלפים הנכונים-משמעות 2012

  1. פינגבאק: סמינר משמעות "עליסה" 2012 | פתיליה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s