יחידה 5-מדינת רווחה

יחידה מספר 5 מדינת רווחה
מטרות-
החניכים יבינו את מושג מדינת הרווחה החניכים יכירו את היסטורית מדינת הרווחה בישראל החניכים יבינו שמדינת הרווחה היא הפשרה בין שתי תפיסות העולם החניכים יבינו שהפתרון בישראל הוא מדינת רווחה אוניברסלית

 מהלך – 1. משחק פתיחה – משיכות שוודיות, מחלקים את הקבוצה ל2 עושים גבול בין שניהם וכל קבוצה צריכה למשוך את הקבוצה השניה לשטח שלה אז אמרנו שיש קונפליקט בין שתי תפיסות עולם, איך פותרים אותו? מי המנצח? איפה מוצאים פשרה? 2.  הרוח נושבת- אומרים משפט ומי שמסכים צועד צעד קדימה ומי שלא מסכים נשאר במקום – כל מי שחושב שהמדינה צריכה להיות אחראית לזכויות החברתיות (דיור, חינוך, תחבורה) ולא רק לזכויות הפוליטיות (בחירות וכאלה) – כל מי שחושב שהמדינה צריכה להיות אחראית ומחוייבת לכלל אזרחיה – כל מי שחושב שכל אזרחי ישראל צריכים להיות שווים מבחינה חברתית כלכלית – כל מי ששואף לצמצום פערים חברתיים וכלכליים -כל מי שחושב שהמדינה צריכה לדאוג רק לחלשים ולנזקקים – כל מי שחושב שהמדינה לא צריכה להיות אחראית לצמצום הפערים בחברה -כל מי שאוהב את אמריקה

–         מה היא מדינת הרווחה? מה מטרתה? למי היא מיועדת? האם רק לעניים ולחלשים או לכולם? האם מדינת הרווחה היא הפתרון לקונפליקט? איך היא פותרת? האם היא עונה לשני הצדדים על השאיפות?

–         כל המדינות המפותחות היום שדוגלות בקפיטליזם הם מדינות רווחה (גם ארה"ב) רק ברמות שונות אחת מהשניה וגם בדרך, ישנה מדינת רווחה סלקטיבית ויש מדינת רווחה אוניברסלית

–         מסבירים על מדינת רווחה סלקטיבית לעומת מדינת רווחה אוניברסאלית (סלקטיבית דואגת לסקטורים ספציפים {חרדים, עניים, מזרחים}, אוניברסאלית דואגת לכולם באופן שווה)

חוק גיל פרישה, התשס"ד – 2004

פורסם חוק גיל פרישה המעמיד את גיל הפרישה הסופי לגבר על 67 ואת גיל הפרישה לאישה על 62 (כפוף לשינויים)  בתאריך 18.01.04 פורסם ברשומות "חוק גיל פרישה, התשס"ד ? 2004 (להלן: "חוק גיל פרישה" ו/או "החוק"). מטרת החוק הינה לקבוע כללים אחידים לעניין גיל פרישה מעבודה, ובכלל זה העלאתו באופן מדורג והכל תוך החלת הכללים האמורים הן לעניין זכאות להטבה הניתנת למי שהגיע לגיל האמור והן לעניין זכאות להטבה הניתנת למי שטרם הגיע לגיל האמור, עד הגיעו לאותו גיל.

נספחים- חיים כץ מקדם הצעת חוק נגד העלאת גיל הפרישה לנשים

ההצעה נועדה לטרפד את תוכנית שר האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64; רוב חברי הקואליציה מתנגדים למהלך של שטייניץ

גיל הפרישה לנשים בישראל יישאר 62 ולא יעלה ל-64 – כך עולה מהצעת חוק שאותה יקדם מחר יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ חיים כץ (הליכוד).

כץ זימן ישיבה מיוחדת של הוועדה, שתתבקש לאשר את העלאתה של הצעת החוק שהגיש להצבעה בקריאה ראשונה בכנסת. כץ הודיע שיפעל להשלמת הליכי החקיקה בקריאות שנייה ושלישית בתוך כמה שבועות, לפני שיועלה בינואר 2012 גיל הפרישה לנשים ל-64.

באחרונה החליט שר האוצר יובל שטייניץ להעלות את גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64. עמדת האוצר היא שלפי החוק להעלאת גיל הפרישה שהתקבל בעבר, החלטת שר האוצר שתוצג בוועדת הכספים של הכנסת אינה טעונה את אישור הוועדה או מליאת הכנסת.

כץ מתכוון לפעול בזריזות לטרפוד המהלך של שטייניץ. לדבריו, "אין שום סיבה להעלות את גיל הפרישה לנשים. אחת הסיבות האמיתיות להצעה היא דחיית תשלום קצבת הזקנה מגיל 62 ל-64. אם יש בעיה בביטוח הלאומי לממן את קצבאות הזקנה לנשים, שיואילו לפתור אותה בדרכים אחרות. אני הולך עד הסוף בעניין הזה".

בכנסת מעריכים כי קיים רוב בעד הצעת החוק של כץ בוועדת העבודה והרווחה. גם במליאת הכנסת תתקשה הממשלה לגייס רוב לדחות את ההצעה לאי העלאת גיל הפרישה, לנוכח התמיכה בה וההתנגדויות להעלאת גיל הפרישה המובעות בקרב ח"כים מסיעות הקואליציה – הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה, עצמאות והבית היהודי.

רוב החברים בוועדת הכספים, בהם היו"ר ח"כ משה גפני (יהדות התורה), מתנגדים להעלאת גיל הפרישה לנשים, ולא מן הנמנע שהנושא יועלה מחר בדיון שתקיים הוועדה על מצב המשק, בהשתתפותו של שטייניץ.

יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה, ח"כ ציפי חוטובלי (הליכוד), תכנס מחרתיים את הוועדה לדיון בהעלאת גיל הפרישה לנשים. חוטובלי אמרה אמש כי "הניסיון לבצע מחטף בנושא כל כך חשוב לא יעבור. כללי המשחק בישראל השתנו – הציבור, ובכללו הנשים, הפסיק לשבת בצד והוא יאבק נגד ההצעה להעלות את גיל הפרישה לנשים".

שרת החקלאות אורית נוקד שיגרה באחרונה אל שטייניץ מכתב שבו הביעה את התנגדותה להעלאת גיל הפרישה לנשים, ותבעה להחריג נשים המתקרבות לגיל הפרישה מהחוק. לדבריה, "העלאת גיל הפרישה בצורה גורפת, ללא התייחסות ומתן מענה פרטני לקבוצות הגיל השונות, תביא עמה השלכות קשות במיוחד בקרב נשים בנות 50 פלוס, וזאת מעבר לקשיים הרבים שאתם הן צריכות להתמודד ביומיום".

הקיצוץ בקצבאות הילדים 2003 "ביוני 2003, בקואליציה בראשות אריאל שרון, שכללה את מפלגת "שינוי" ואת בנימין נתניהו כשר האוצר, בוטלו ההטבות שהעניק "חוק הלפרט", במסגרת תיקוני החקיקה שבחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל, ויותר מכך – קצבת הילדים קוצצה לרמה נמוכה במידה ניכרת מזו שהייתה לפני אישור "חוק הלפרט". נקבע שקצבת הילדים בגין כל ילד שנולד מיום 1 ביוני 2003 ואילך, היא בסכום אחיד. בגין ילדים שנולדו קודם לכן גובה הקצבה לילד הולך ועולה ככל שגדל מספר הילדים. עוד נקבע כי החל משנת 2009 קצבת ילדים תינתן בסכום אחיד בגין כל ילד, בלי תלות בתאריך לידתו. בתמורה להצטרפות ש"ס לממשלה בראשות אהוד אולמרט ב-2006 נקבע כי קצבאות שניתנות בגין ילדים שנולדו לפני 2003 יישארו ברמתן הגבוהה יותר, כלומר בגובה 1.1 נקודת קצבה בגין הילד השלישי, ובגובה 1.72 נקודת קצבה בגין כל ילד מהילד הרביעי ואילך "

 הרפורמה במס – מי באמת משלם פחות?

מאת: דוד אשכנזי

אין ספק, כי ברפורמה במס, שהונהגה בינואר 2003 לפי המלצות ועדת רבינוביץ', כוללת מספר שינויים משמעותיים, שבמרכזם הטלת מס על רווחי הון בבורסה והורדת המס על העבודה. צעד זה חיובי ביסודו, ואנו תמיד תמכנו בצעדים כאלו – כפי שהדבר נהוג ברוב מדינות העולם. לכאורה זו התקדמות משמעותית – אך האומנם כך הם פני הדברים?

מי באמת מרוויח ומי מפסיד מהרפורמה במס?

אין ספק, כי במיוחד בשנים האחרונות גדל היקף ההון הפרטי בישראל במידה חסרת תקדים, בין השאר עקב מדיניות ההפרטה הנרחבת שננקטה על ידי ממשלות ישראל בשנים האחרונות וכתוצאה מגורמים נוספים כגון הגידול בפעילות הבורסה, הגידול בשכר ובתוספי השכר (בעיקר במשרות הבכירות במגזר הציבורי והפרטי), ופעילותם של משקיעים ישראלים מעבר לים (חלק מתוצאות הגלובליזציה). הגידול בהון הפרטי החריף מאוד את אי השוויון בחברה, ומיסוי נכון של מקורות ההכנסה אכן היה יכול לסייע בידי הממשלה לבצע פעולות שיטיבו עם כלל האוכלוסיה וכן יקטינו במידת מה את אי השוויון.

עם זאת, בהמלצות ועדת רבינוביץ', שהיוו את הבסיס לרפורמה במס, ניתן לראות גם ללא בדיקה מעמיקה לאן נושבת הרוח: ועדת רבינוביץ' המליצה על מיסוי רווחים בתוכניות חיסכון ובהפקדות בגובה של 10-15 אחוז בלבד, לעומת ועדת בן-בסט שקדמה לה והמליצה על מיסוי בגובה של 25 אחוז. ללא ספק זהו שיעור נמוך מן הנדרש כדי להפוך את מיסוי ההון למקור משמעותי לתקציב.

השינוי המשמעותי השני שהנהיגה הרפורמה במס היא ההורדה במס ההכנסה, כך ששיעור המס לא יעלה על 49 אחוז מהשכר. צעד זה נועד למנוע את "בריחת השכבה המקצועית והניהולית של המשק לחו"ל", כפי שאמר יאיר רבינוביץ', יו"ר הוועדה ("הארץ", 13.6.2002)

הנהנים העיקריים מצעדים אלה של הורדת המס על העבודה יהיו בעיקר בעלי השכר הגבוה, מסכום של 15,000 שקל ומעלה ובעיקר בעלי שכר של 25,000 שקל ומעלה, אשר יזכו לתוספת של כ-2,000 שקל נטו לחודש לכשתושלם הרפורמה במס (בשנת 2008). חשוב לזכור שבשנת 2000 כ-85 אחוז מציבור השכירים בישראל השתכר מתחת ל-15,000 שקל ובסיום הרפורמה (בשנת 2008) הם ייהנו מהטבה של מאות שקלים בלבד.

אם כן, ניתן לראות בבירור שלעומת המס הנמוך שהוטל על הרווחים ההורדה של המס על השכר היא בשיעור גבוה. צעד זה, אם כן, לא נועד באמת לסייע לשכבות החלשות כפי שהצהירו ראשי האוצר – ובראשם שר האוצר, סילבן שלום – אלא שבמסווה של רפורמה להטלת מס על ההון – למעשה זוהי רפורמה שעיקרה הורדת שיעורי המס בישראל, דבר שמסייע כמובן בראש ובראשונה לבעלי השכר הגבוה.

                                                   כמה זה עולה לנו

תקציב 2003 כולל סכום של כמיליארד שקל (!) למימון הרפורמה במס. מיליארד שקל אלה נועדו לסגור את הפער שבין הירידה בהכנסות כתוצאה מהורדת המיסוי על עבודה ובין התוספת בהכנסות הצפויה מהמיסוי על ההון.

ומי ישלם את המחיר? כמובן, ציבור השכירים בעלי ההכנסות הנמוכות. יש לזכור שהורדת המס כרוכה בהגדלת הגירעון הממשלתי, אותו גירעון מפניו מזהירים כל ראשי האוצר והמשק. הגירעון הנ"ל כבר הביא את האוצר להציע באחרונה תוכניות שונות שיביאו שוב לקיצוץ חד בתקציבי משרדי הממשלה ולפיטורי עובדים רבים מהשירות הציבורי (בעת כתיבת שורות אלו מדובר על פיטוריהם של כ-30,000 עובדים) ומועלות שוב תוכניות ההפרטה. מכאן יוצא, שרוב הציבור לא ירוויח מהרפורמה כלום. למעשה רוב הציבור יפסיד, שכן לאור שחיקת המימון הממשלתי של השירותים הציבוריים הוא יידרש לשלם עוד ועוד עבור שירותים כדוגמת חינוך ובריאות. אלה המשתכרים בין 3,300 ל-10,000 שקל יזכו לתוספת זעירה לשכרם נטו; מצד שני, אלה מתוכם שמצליחים לחסוך בתוכניות חיסכון ישלמו מעתה מס, כך שבסופו של דבר תישאר בידם תוספת קטנה ביותר, אם בכלל. אלה המשתכרים פחות מסכום של 3,300 שקל לא יקבלו דבר, כמובן, שכן הם מתחת לסף המס; יחד עם זה כבר היום הם נאלצים לשלם יותר כתוצאה מהשחיקה הגוברת של השירותים הציבוריים עליהם הם נשענים. כמו כן, גם אם המצב הכלכלי ישתפר, תמנע הרפורמה שיפור השירותים החברתיים. זאת משום שכפי שהצהיר כבר שר האוצר מספר פעמים, רווחי הצמיחה בשש השנים הבאות לא יספיקו אלא למימון הורדת המס על העבודה.

לכן ברור לכל, כי הנהנים מן הרפורמה המוצעת הם בעלי ההכנסות הגבוהות, ויתר על כן – הממשלה כבר התחייבה לשעבד לטובתם גם את פירות הצמיחה בעתיד. לכן בסיכומו של דבר לא מדובר בצעד אמיתי וכן של הטלת מס על ההון, אלא להפך: הקלה נוספת שמצטרפת לרבות אחרות הניתנות מזה שנים לבעלי ההון והמעסיקים. אכן נחוצה רפורמה אמיתית במס ההכנסה – רפורמה שתביא לביטול כל סוגי ההטבות השונות מהם נהנים המעסיקים מזה שנים והגברת נטל המס על בעלי השכר הגבוה – כל זאת תוך הפניית התקציבים שיווצרו מכך לשיפור משמעותי במצבם של בעלי ההכנסות הנמוכות והגדלה משמעותית של תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה.

מס הכנסה – חידושים עם תחילת שנת 2003

מדרגות מס הכנסה – שילוב של שני שינויים

דוד שי, ראש מוקד פיתוח יישומים

בחודש ינואר 2003 באו לידי ביטוי, באופן משולב, שני שינויים במדרגות מס הכנסה:

  • העדכון השנתי השגרתי (בהתאם לאמור בסעיף 120ב לפקודת מס הכנסה) של הצמדה למדד המחירים לצרכן, שעלה בשנה האחרונה ב-6.69%.
  • שינוי שיעורי המס בהתאם לרפורמה במס הכנסה שנערכה בעקבות המלצותיה של ועדת רבינוביץ (תיקון מס' 132 לפקודה).

מדרגות המס החודשיות לשנת 2003, בעקבות שני שינויים אלה, מוצגות להלן בטבלה הימנית. לשם השוואה מוצגות בטבלה השמאלית מדרגות המס לשנת 2002.

מדרגות המס החודשיות לשנת 2002

מדרגות המס החודשיות לשנת 2003

תקרת שכר

שיעור המס

תקרת שכר

שיעור המס

  2,367.50 ש"ח

10%

  2,100 ש"ח

10%

  3,552.50 ש"ח

20%

  4,210 ש"ח

19%

  10,400.00 ש"ח

30%

  5,220 ש"ח

26%

  18,840.00 ש"ח

45%

  11,300 ש"ח

28%

  לכל שקל נוסף

50%

  20,100 ש"ח

45%

  לכל שקל נוסף

50%

ערך נקודת זיכוי: 170 ש"ח

ערך נקודת זיכוי: 181 ש"ח

סף המס לרווק בשנת 2002 היה 3,096 ש"ח. בשנת 2003, לאחר השינויים האמורים לעיל, יעלה סף המס לרווק לסך 3,138 ש"ח. זו עלייה זעירה, שאינה משקפת את עליית המדד בשנת 2002. קל להבין את הגורם לכך: התקרה למדרגת המס של 10% ירדה בשנת 2003 לסך של 2,100 ש"ח (לעומת 2,367.50 ש"ח בשנת 2002). ירידה זו נובעת מכך שבשנת 2002 נערך שינוי חריג בגובהן של שתי מדרגות המס הראשונות, כדי לפצות בעלי שכר נמוך על הקפאת שכר המינימום בשנת 2002. הקפאה זו נמשכת גם בשנת 2003, אך הפעם ללא פיצוי לבעלי השכר הנמוך.

 חמש השנים של ממשלת שרון האנטי-חברתית

הגיעה העת לערוך את הסיכומים למדיניות האנטי-חברתית שננקטה בעת שתי ממשלות שרון (2001-2005). בוועידת ישראל לעסקים שנערכה בחודש שעבר ביוזמת העיתון "גלובס" הופיע שר האוצר לשעבר בממשלת שרון, בנימין נתניהו, בנאום כלכלי שכל כולו "אני ואפסי עוד". אין ספק כי מדיניותו הכלכלית של נתניהו, אשר הצטיינה בגסות לב ודירדרה מאות אלפי אנשים לתהום החברתי, התאפשרה תודות לתמיכה הפוליטית שהוא קיבל מחברי מפלגתו בליכוד ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון ומסיעת שינוי, אשר הביאו להרס מדינת הרווחה ולשינוי חלוקת ההכנסות במשק לטובת העשירים.

כל מי שהעז לעמוד מול ברית הבריונים הניאו-ליברלית והתריע כנגד מדיניות האדמה החרוכה החברתית הותקף כעוכר המשק. מלחכי הפנכה והנהנים המיידיים מרפורמות המס שביצעה ממשלת שרון, כמו גם חלק נכבד מהכתבים הכלכליים אשר רקדו סביב עגל הזהב שהיא בנתה, העדיפו להיות חלק ממקהלת הבון טון האנטי חברתית.

חוץ מההסתדרות אשר ביקרה קשות את תכוניתה הכלכלית הבלתי מאוזנת של ממשלת שרון – אף אחד לא קם.

אף אחד לא קם כאשר נתניהו קיצץ וחתך בבשר החי של קצבאות הביטוח הלאומי אשר היקפם המצטבר הגיע לכ-9 מיליארד שקל.

אף אחד לא קם כאשר הפחתות המס המצטברות עקב הרפורמה במס, בהיקף של 10 מיליארד שקל (שהם כ-2% תוצר) זרמו בחלקם הגדול לשני העשירונים העליונים ובעיקר למאיון העליון.

אך אחד לא קם ומחה כנגד השיסוע המאורגן של משרד האוצר בעובדי המדינה (משל "השמן והרזה") ויישום תוכנית כלכלית על גבם של העובדים בשירות הציבורי בהיקף של 4 מיליארד שקל.

נתניהו זוקף את ההתאוששות במשק לרפורמות שהנהיג ונמנע ביודעין מלציין את עומק הפגיעה החברתית, את הערבויות האמריקאיות, את השיפור שחל בתנאי סחר העולמי ואת הרגיעה היחסית בחזית העימות עם הפלסטינים. כל אלה אפשרו למשק הישראלי להיחלץ מן המשבר.

קריאות הקרב של נתניהו לשבור את ההסתדרות (מנכ"ל האוצר לשעבר אורי יוגב אף הצהיר כי משימתו באוצר היתה "לשבור את העבודה המאורגנת בישראל"), היו חלק ממדיניות ממשלת שרון ונועדו לשבור הן את חוט השדרה של החברה ולדכא ולהשפיל את אוכלוסיית הנזקקים כדי שלא יעלה כלל על דעתם לקבל סיוע מן המדינה, וכן את ארגוני העובדים כדי שלא יהיה מי שיוכל להיות להם לפה. כל הדרכים היו כשרות בידי נתניהו כדי לבצע את מהלכיו.

ברור מעל לכל ספק כי לא היה צורך במימוש מדיניות אנטי חברתית כה ברוטאלית וחסרת רחמים, והובלת מתקפה נגד החברה בישראל ושבירת בסיס ההידברות עם גורמי המשק. ניתן היה לטפל בבעיות היסוד של המשק תוך הפעלת פתרונות כלכליים אחראיים, ארוכי טווח, פחות חריפים ופחות כואבים ולא רק חד צדדיים. היתה גם אפשרות אחרת. פירות הבאושים של המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת שרון לא איחרו לבוא. ממדי העוני והאי שוויון התרחבו באופן מעורר דאגה והפכו לאיום אסטרטגי ארוך טווח על יכולתה של החברה הישראלית להתמודד עם אתגרי הטכנולוגיה והגלובליזציה. חלקם של העניים באוכלוסייה טפח למיליון וחצי נפש. שיעורם של העובדים העניים גדל כי העבודה ברמות שכר נמוכות אינה מאפשרת לקיים משפחה בכבוד אנושי הולם. ואלה אשר הצטרפו למעגל העבודה נקלטו ברובם הגדול במשרות חלקיות ובשכר נמוך. השוק הכלכלי מייצר כשלים ואי שוויון, וממשלת שרון במדיניותה האנטי חברתית עוד הוסיפה משלה בהפחתות מיסים – בעיקר לבעלי ההכנסות הגבוהות ובקיצוץ ההוצאות החברתיות.

התצריף השלם של העובדות והנתונים מלמד אפוא כי ממשלת שרון נכשלה. האי שוויון המכרסם ביסודות המשטר הדמוקרטי ובעמודי הכלכלה עלול לקרוס מעוצמת הפערים החברתיים וגם המשק לא יוכל לצמוח לאורך זמן אם לא תנקט מדיניות אחרת. הממשלה החדשה שתבחר בחודש מארס תצטרך לקבוע סדרי עדיפות חדשים שיאפשרו תיקון העוול החברתי והשגת צדק חברתי לכולם. הפערים החברתיים שנפערו בחברה הישראלית היוו גורם מניע חשוב בשינוי המפה הפוליטית ויצרו אקלים אשר דחף את הנושאים החברתיים לקדמת הבימה הציבורית והשיח הציבורי. נושאים כמו העלאת שכר המינימום, מאבק בעוני, פנסיה ובריאות אשר טואטאו מתחת לשטיח צפים ועולים מחדש ותובעים את פתרונם הצודק. לפתע כולם נהיו "חברתיים" ופחות כוחניים, לפתע יש גם תקציבים יעודיים כדי להבטיח לנדכאים ולחלכאים חלק בפירות הצמיחה. נקווה שאין מדובר בעוד הבטחת בחירות.

ישראל 2006 חייבת לשנות כיוון, "לשבור" 180 מעלות ולהחזיר לאזרחי ישראל את הכבוד שאבד להם בעת ממשלת שרון, בחמש השנים האחרונות. לו יהי.

חקיקה חברתית – קרבות נסיגה והשהיה

חקיקה חברתית (בימינו, בישראל) – הינה עיסוק ראוי ופופוליסטי.

 ראוי – מפני שיש לו, לעתים, הישגים ממשיים וחיוביים בהיבט החברתי.

 פופוליסטי – משום שתמיד יש קהל או תקשורת שימחאו כפיים, והמאמץ בחקיקה עצמה איננו גדול במיוחד (אין בחקיקה שום אחריות מעשית על "יוזם החוק" לביצועו, וגם אינו אחראי להשיג את המשאבים לכך).

 אי לכך, הפכו גופים רבים וחברי-כנסת את החקיקה החברתית לנדבך עיקרי בעיסוקם. הנושאים לחקיקה עולים וצפים באופן אקראי מן התקשורת או מארגונים חברתיים ייחודיים: פעם זו זכות הישיבה של קופאיות בסופרמרקט, ופעם זו הגדלת קצבאות לניצולי שואה.

 וזה טוב. כל עוד –

 כל עוד ברור לכולם, שחקיקה חברתית איננה תחליף למאבק כולל ומר על מדיניות כלכלית-חברתית המובילה במדינת ישראל.

 ואין זו אמירה טריוויאלית.

 הגופים העוסקים בחקיקה חברתית נשבים לעתים ב"עשייה", ולאור הצלחות שהם נוחלים מדי פעם מקבלים את התחושה ש"הענינים מתקדמים", ו"יש הישגים בעשייה החברתית".

 זוהי טעות קשה. הם חייבים להבחין שאלו הן הצלחות בודדות בקרבות מאסף אקראיים, בקנה מידה קטן.

 התמונה הכוללת היא של  נסיגה ותבוסה לאורך כל החזית.

 המפסידה הגדולה היא החברה בישראל, שהופכת יותר ויותר מקוטבת, עוינת, עניה, מרירה, אלימה, מנוכרת משלטון מרכזי, מאבדת את השירותים להם היא זקוקה, ומאבדת את נכסיה הלאומיים.

 מי המנצח במערכה? קל ופשוט לזהות: הללו שאצלם הולכים ומתרכזים ההון והשלטון, כמה שזה נישמע שחוק ובנאלי.

 ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, מקדמות אג'נדה חברתית-כלכלית מקיפה, שתוצאותיה ניכרות בכל אספקט של תחומי חיינו. כל הצעת תקציב, כל "חוק הסדרים", כל החלטה של "וועדת השרים לעניניי הפרטה" – הינם מהלכים מכריעים שלעומתם "החקיקה החברתית" הקיימת הינה בטלה בשישים.

 פקידי האוצר, המונחים על-ידי דוקטרינה שלטת, על-ידי הגמוניה מחשבתית, מטרפדים כמיטב יכולתם ומעקרים כל הישג של "חקיקה חברתית": אין קל מזה – כאשר הם נאלצים להגדיל קצבאות  לכל מיגזר שהוא, עקב "חקיקה חברתית פופוליסטית",

 או "הסכם קואליציוני מושחת" – לוקחים את הכסף מן הצד השני על-ידי העלאת התשלומים עבור המים, או הגדלת מס-ערך- מוסף.

  חוסר ה"אכיפה" של חוקים סוציאליים – גם הוא אינו מקרי. זוהי הדוקטרינה, זוהי האג'נדה. עוד אחד מן האמצעים במערכה הגדולה לתת ל"שוק החופשי" לפרוח, "להשתחרר מן הכבלים", לצמצם את המגבלות, לצמצם את עלויות הפיקוח.

 אל נלין על רק על פקידי האוצר. הבכירים שבהם – אלו יצירי כפיה של האקדמיה בישראל. שם עוצבה השקפת עולמם. הפוליטיקאים שלנו – גם הם מקבלים את הגיבוי מן האליטה האקדמית. מה יותר נוח לפוליטיקאי הסמוך על שולחנם של גבירים, מלקבל גיבוי הילכתי-אקדמי למהלכים המשרתים את אילי ההון? כך קמה לה ההגמוניה המחשבתית שמשרתת כל-כך טוב את האליטה הכלכלית במדינת ישראל , ופועלת לצמצום מדינת הרווחה.

 אין כל רע בשאיפה לעודד את המיגזר הפרטי, או בקידום שוק חופשי, כל עוד ברור לכל מה קודם למה:

 האדם או הכסף, האחריות ההדדית או תאוות הבצע, הלאום או הטייקון, הממשלה או "היד הנעלמה".

 הארגונים החברתיים, הלובי החברתי בכנסת ובציבור,  צריכים להפנים, שעד שהמנגינה השלטת לא תשתנה, החקיקה החברתית במתכונתה הנוכחית  הינה קרב מאסף בלבד. עליהם לתכנן היטב כיצד להיערך ולהפוך את כיוון המערכה כולה, מתבוסה לניצחון.

ולמען הגילוי הנאות: הכותב הוא יו"ר עמותת 'ידיד', וסגן יו"ר תנועת עמ"י.

החקיקה הלא חברתית בישראל

חוק ההסדרים הראשון נחקק כבר בשנת 1985 על ידי ממשלת אחדות לאומית בראשות שמעון פרס ממפלגת העבודה ושר האוצר יצחק מודעי, ממפלגת הליכוד. עפ"י מבקר המדינה, "מצבו הכלכלי של המשק באותה עת (אינפלציה בשיעור מאות אחוזים בשנה, גירעון בתקציב, וגירעון במאזן התשלומים) חייב תוכנית חירום כלכלית. לאחר שהתוכנית והחקיקה הנלווית אליה אושרו בממשלה, הועברו מהלכי החקיקה המתחייבים לאישור הכנסת כמקשה אחת, תחת הכותרת 'חוק הסדרים לשעת חירום במשק המדינה, תשמ"ו-1985'"[1].

בשם אידיאולוגיית ביטחון ותחושת חירום הצדיקה הממשלה את צמצום מעורבותה במשק, בתוכנית שהתקבלה על ידי הממשלה ובהסכמת ההסתדרות. על כך העירו מספר חוקרים:"שנת 1985, השנה בה הונהגה מדיניות החרום לייצוב המשק, שסימנה תפנית משמעותית במדיניות המקרו-כלכלית של ממשלות ישראל- ממדיניות של פיתוח המובל על ידי המדינה (developmental state) למדיניות של צמיחה המובלת על ידי המגזר העסקי הפרטי"[2].

הצלחת התוכנית, עצירת האינפלציה והקטנת הגרעון התקציבי, חיזקה את מעמדו של אגף התקציבים במשרד האוצר מאז ועד היום. מבקר המדינה מעיר כי "בהליכי החקיקה במסגרת חוק ההסדרים, שינויי החקיקה המוצעים מורכבים ממכלול של נושאים, הדיון בממשלה נעשה על מכלול הנושאים כמקשה אחת, לוח הזמנים הקצר מקשה על משרדי הממשלה להגיב"[3].

בהמשך, החל משנת 1987, נעשו הפחתות בשיעור דמי הביטוח הסוציאלי[4] ואלו נמשכו גם בשנים 1990 ו-1992. משיעור של 15.35% בשנת 1987, ירד שיעור דמי הביטוח הסוציאלי ל-4.93% בשנת 1997, ובשנת 2004 ל-5.93% [5] .

בשנת 1996 בוטל המס המקביל, ששילמו המעסיקים. עם השנים נוצרה שחיקה בשיפוי לביטוח הלאומי, ששחקה את בסיס המשאבים ופגעה לטווח ארוך בקצבאות. זהו שינוי במבנה המוסדי של מערכת הביטחון הסוציאלי, מדגם של מימון מבוטחים ומעסיקים, בלתי תלוי וקבוע (מס מקביל הועבר ישירות למימון הוצאות בריאות), לדגם של מימון ממשלתי תלוי תקציב.

בשנים 2003-1990 התקבלו בממשלות הליכוד והמערך (ראה למטה רשימת הממשלות עפ"י שנים) עשרות החלטות והחמרות בנוגע לקבלת דמי אבטלה: הקטנת הזכאות, הגדלת ימי אכשרה, הקטנת תקרת הקצבה, קיצור התקופה המקסימאלית ועוד[6]. החל משנת 1998 עושה הממשלה שימוש נרחב בחוק ההסדרים לשם מימוש מדיניותה הכלכלית. שימוש זה בא לידי ביטוי בתחומים שונים של רווחה ובריאות, כגון: הגדלת ההשתתפות הפרטית לבריאות, הקטנת מספר המרפאות לנפש, פגיעה ברשת הביטחון הסוציאלי ואי-תשלום תוספת היוקר[7]. לאורך השנים נעשו קיצוצים שרירותיים נרחבים בתקציב, כולל בתקציבי רווחה ובריאות.

בשנת 2002 הולאמו קרנות הפנסיה ונמכרו לחברות פרטיות, דבר שגרם להרעת התנאים למבוטחים, כמו למשל הכפלת דמי הניהול. במסגרת התוכנית העלתה הממשלה גם את גיל הפנסיה לגברים ל-67[8].

הרפורמה הליברלית-כלכלית של שנת 2002 נועדה לשנות את מדינת הרווחה ממערכת סוציאל-דמוקרטית למערכת ליברלית-שיורית. רפורמה זו מעוגנת בחוקים, במקום בהסכמים, כפי שהיה בעבר, וזה מצביע על תפיסה של "הכול או לא כלום"[9]. חיזוק לכך ניתן לראות גם בשנת 2003, כשבמסגרת חוק ההסדרים הופחתה גמלת הבטחת הכנסה לרוב הזכאים בשיעור של 23%-20%.

בשנות ה-2000 ממשיכה המגמה: שש תוכניות כלכליות וקיצוץ בתקציבי המדינה בסך של 50 מיליארד ₪, והקפאת השכר הממוצע במשק, שגרר גם הקפאת קצבאות, שהיו צמודות אז לשכר הממוצע[10]. פגיעה נוספת בקצבאות הייתה כשהוחלט להצמיד אותן למדד המחירים לצרכן, דבר שגרר שחיקה מתמשכת של 6%[11].

האגודה לזכויות האזרח בישראל, שעתרה בבג"צ כנגד ביטול חוק "המדיניות הכלכלית" לשנת 2004, טענה כי החוק נתקבל באופן חפוז, "ללא השקילה הראויה ובהעדר שקיפות וביקורת, למרות היותו מקיף ועוסק בתחומי חברה וכלכלה (בג"צ 3106/04, 31/5/2004).

חוק ההסדרים של שנת 2008 גרם להקטנה נוספת של ההכנסה הפנויה, עת נקבע כי עקרת בית תשלם דמי ביטוח לאומי, ושכיר ישלם דמי ביטוח לאומי גם על ההכנסה הפסיבית שלו, כמו הכנסה משכר דירה. נראה, כי התשלומים הנגבים מהציבור, דמי הביטוח הלאומי, הפכו בידי הממשלות בעשור האחרון למס לכל דבר[12].

חוקי ההסדרים הפכו למכשיר ממשלתי, שבכוחו לקצץ בתקציבי הרווחה החברתית ללא אפשרות לעמוד לביקורת הציבור, או אפילו לביקורת נבחריו בכנסת. מצב זה יצר עיוות בו חוקים המתקבלים בהליך תקין, עלולים להפוך לכלי ריק על ידי "חקיקה" מזורזת של חוקי הסדרים.

עשרות החלטות ממשלה שנתקבלו מאז 1985 יחד עם חוקי ההסדרים מראים לנו כי היקף החקיקה הלא חברתית נמצא במגמת עליה, בפרט בעשור האחרון.

חוק ההסדרים

(הופנה מהדף חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל)

בישראלחוק ההסדרים הוא כינוי לחוק שיוזמת הממשלה מדי שנה מאז 1985, העוסק במגוון רחב של נושאים שהממשלה מעוניינת לקדם, באמצעות תיקוני חקיקה נרחבים. חלק מהסעיפים הכלולים בו נועדו להקטין את ההוצאה התקציבית לשנה אליה הוא מתייחס, אך חלקם נועדו לקדם רפורמות במשק, כמו הפרטות וצעדים נאו ליברלים אחרים שיש להם משמעויות ארוכות טווח, לעתים תוך ביטול חוקים שונים שהכנסת חוקקה. על השימוש בחוק ההסדרים למטרות ארוכות טווח נמתחה ביקורת רבה לאורך השנים.

הדיונים בחוק ההסדרים נערכים בדרך כלל במקביל לדיונים בחוק התקציב, וזאת משני טעמים עיקריים: ברמה ההצהרתית, טוענת הממשלה כי החוק נועד לאפשר את יישום מדיניותה הכלכלית, כפי שהיא מתבטאת בתקציב. באופן פרקטי, מאחר שלפי סעיף 36א לחוק יסוד: הכנסת, אי אישורו של תקציב המדינה פירושו פיזור הכנסת והקדמת הבחירות, הבאתו של חוק ההסדרים לאישור הכנסת ביחד עם חוק התקציב מבטיחה את אכיפתה של המשמעת הקואליציונית גם לגבי חוק זה.

התפתחות חוק ההסדרים לאורך השנים

חוק ההסדרים הראשון אושר בכנסת ה-11 בקיץ 1985, לאחר שהוגש ביוזמת ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי, במסגרת תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 בתחילה, אישרה הממשלה את סעיפי החוק כתקנות שעת חירום, לאחר שאף היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר קבע כי "הממשלה צריכה להיות משוכנעת שאנחנו בשעת חירום כלכלית ושעת חירום כלכלית מצדיקה תקנות שעת חירום. ואם הממשלה כך משוכנעת, הסמכות נתונה לה… אני באופן אישי סבור שהמשק נמצא לפני אסון כלכלי"[1].

בעוד שחוק ההסדרים הראשון עסק כולו בנושאים הקשורים בתקציב המדינה לשנת 1986, בהמשך, ובמיוחד לאחר נפילת ממשלת האחדות ב-1990, החלה הממשלה להכניס במסגרת הצעת החוק יוזמות שונות הקשורות בקידום מדיניותה – הכלכלית ושאינה כלכלית.

בשלהי 1994 משכה הממשלה את חוק ההסדרים במהלכה של הקריאה השנייה, שמא לא יעבור ללא הסתייגותם של חברי הכנסת אלי דיין ורפאל אדרי בקשר ליום לימודים ארוך, והתקציב לאותה שנה אושר ללא חוק זה.

בשנים 2002 ו-2003 יזמה הממשלה הצעות חוק הדומות במהותן לחוק ההסדרים, בנוסף לו (חוק תוכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003) וחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004)). הצעות אלה נדונו במהלך השנה ובמנותק מתקציב המדינה.

בשנים 2006 ו-2009 חוקק חוק ההסדרים באמצע השנה, לאחר הקמת הממשלות בעקבות הבחירות לכנסת ה-17[2] וה-18, בהתאמה.

 הליך חקיקתו של חוק ההסדרים

הליך החקיקה של חוק ההסדרים שונה מהליכי החקיקה הרגילים במספר פרמטרים, כמפורט להלן

חוק רגיל

חוק ההסדרים

יוזם החוק

הצעת חוק ממשלתית), המשרד הממשלתי הממונה על יישום החוק.

משרד האוצר

ההליך בממשלה

המשרד שיזם את החוק מגיש תזכיר לעיון יתר משרדי הממשלה. אלה מעבירים את הערותיהם ואת השגותיהם, ולבסוף ועדת השרים לענייני חקיקהמאשרת את הנוסח שמונח על שולחן הכנסת לקריאה הראשונה.

הממשלה מאשרת עקרונות כלליים של מדיניותה לשנת הכספים הבאה, ומשרד האוצר מגבש על פיהם את הצעת החוק, ומביא אותה לאישורה של ועדת שרים מיוחדת בראשות שר המשפטים.

הנושאים בהצעת החוק

נושא אחד או מספר נושאים הקשורים זה בזה.

מספר רב של נושאים.

הוועדה הדנה בחוק

הוועדה שהנושא מצוי בתחום אחריותה לפי תקנון הכנסת.

עד 1998 נדון רק בוועדת הכספים. מאותה שנה, ועדת הכנסת מחלקת את הצעת החוק בין הוועדות השונות. מרבית הסעיפים עדיין מועברים לוועדת הכספים, אף אם הם אינם בתחומי אחריותה.

משך הדיונים בוועדות הכנסת

ככל שנדרש, בהתאם לסמכותו של יושב ראש הוועדה לקבוע את סדר יומה ואת משך הדיונים.

מוגבל למועד אישורו של תקציב המדינה. בדרך כלל מונחת הצעת חוק ההסדרים במהלך חודש אוקטובר, ועל הכנסת לאשרה עד ה-31 בדצמבר. לפי חוק יסוד: הכנסת, ניתן לאשר את תקציב המדינה עד ה-31 במרץ, בטרם הדבר יחייב את פיזור הכנסת.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על יחידה 5-מדינת רווחה

  1. פינגבאק: חברתי כלכלי-ממחאה למאבק בין שתי גישות עולם | פתיליה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s