יחידה 4-למה לי פוליטיקה

יחידה מספר 4 למה לי פוליטיקה?

אז למה לי פוליטיקה תמיד
מתווה לפוליטיקה-אוטופית
אודי מנור

פוליטיקה. כמעט מילה נרדפת לגועל נפש: כסאות, כוחנות, תת רמה, בינוניות. הכל, דרך אגב, נכון. ובכל זאת, נוע תנוע. הפוליטיקה. מטרת מאמר זה היא לתהות על קנקנה העקרוני, לברר את הסיבות למצבה העלוב, ולהציע פתרונות – אוטופיים כמובן. במרכזם של הפתרונות האוטופיים שאני מציע עומדת האמירה הישנה שדמוקרטיה היא הפחות גרועה שבשיטות. לאמירה זו יש להוסיף שאת קלקלותיה של הדמוקרטיה צריך וכדאי לתקן בכליה, ושלמרות המצב הלא מעודד בו אנו נמצאים גם במימד הפוליטי, ניסיון של פוליטיקה-אוטופית הולך ונצבר וחבל לוותר עליו. וכמובן: מן הסתם, רק נכדינו יזכו לראות פוליטיקה-אוטופית ממומשת. לנו נותר לתרום את שלנו במאמץ לבנייתו של עולם מוצלח יותר. "לא עלינו המלאכה"…

פרק ראשון: מה היא 'פוליטיקה'?

אמר מקס וובר, "פוליטיקה עוסקת בניהול" (בחיבורו המבריק והאופטימי: 'הפוליטיקה בתורת מקצוע'). זה הכל. אנשים חיים, נתקלים בבעיות או רוצים להשיג משהו. ההתמודדות עם הבעיות של כמה אנשים או עם מה שנגזר מהשאיפות שלהם מחייבת ניהול. לניהול הזה קוראים 'פוליטיקה'. לכן, כל עוד יהיו אנשים תהיה פוליטיקה.

פרק שני: מה מייחד את 'הפוליטיקה המודרנית'?

ההבדל בין הפוליטיקה של פעם לזו של הדורות האחרונים הוא בכמות ובאיכות.

כמות, כלומר כמות הדברים הנופלים תחת הגדרת 'הבעיות' ומספר הדברים הנופלים תחת הגדרת 'השאיפות'; שתיהן גדלה בהרבה בדורות האחרונים. דוגמאות יש למכביר: אם עד למאה ה-19 אפילו, רוב המחלות נתפסו כ"עונש משמיים", כלומר כעניין שאין טעם או יכולת "לנהל" אותו באופן אנושי, כלומר להפעיל עליו "פוליטיקה", הנה היום גם בעלובות שבמדינות, בריאות-ציבורית היא חלק מרכזי בפוליטיקה. כך גם לגבי תחומים "טריוויאליים" לא פחות, כגון חינוך ובטחון פנים. תחומים אלו, כמו רבים אחרים, כפופים היום לדיון פוליטי ומופעלים בהקשרה של פוליטיקת המונים מאורגנת.

איכות, כלומר כיצד כל זה מתנהל. בדורות האחרונים הניהול, כלומר הפוליטיקה, מתרחשת במרחב ציבורי פתוח, דינמי, סוער, מטושטש לעתים ותמיד – מורכב מאד. כל זה קרה מאז היות פרויקט-חירות; ומאז המצאת האינדיבידואליזם; מאז היות שוק; ומאז הורדת הרוח, התרבות, האמנות, האמונות, הדעות, "הדת" מהשמיים לארץ. ובכן, מאז היות 'מודרנה'. עד אז, רובו של הניהול התרחש בחדרים סגורים, בלחישות מעודנות ובלא שרוב המנוהלים מיודעים על הנעשה. תוסיפו על כך הבחנה נוספת בין "פוליטיקה ריאקציונרית" (או שמרנית) לבין "פוליטיקה פרוגרסיבית" (כלומר מתקדמת) ותקבלו מאבק איתנים בלתי פוסק. כך, לא רק שכמות הדברים אותם יש לנהל עולה; ולא רק שהבעיות האובייקטיביות נעשות מורכבות יותר (למשל: מה חשוב יותר בתחום החינוך? מצוינות או שוויוניות? מה חשוב יותר בתחום ההשקעות? פיתוח בר-קיימא או עידוד צמיחה בטווח הקרוב?), אלא שבעלי אינטרסים 'שמרניים' מנהלים מאבק נגד 'פרוגרסיבים' באותם כלים ובאותן מסגרות פוליטיות.

אין פלא, אם כן, שאת הפוליטיקה המודרנית כבשה זה מכבר ממלכת הדימויים, הבאה לא פעם על חשבון אחותה הקטנה והצנועה, הלא היא ממלכת המעשים. דימויים עשויים אמנם להיות מנוע חשוב במעשה פוליטי-פרוגריסיבי (למשל, כשההסתדרות מזמינה אנשים להצטרף אליה באמצעות פרסומת ברדיו שבה מדברת עולה חדשה במפטא-דרון-אנריקני חריף. הדימוי ברור: המבטא הכבד מייצג סוג של אוכלוסיה מוחלשת, גם אם במציאות רבים מהעולים מארגנטינה נקלטו בארץ היטב), אך תחת דימויים אפשר לנקוט פוליטיקה ריאקציונית מובהקת (ע"ע: "מי בעד חיסול הטרור?"). כיבוש הפוליטיקה המודרנית על-ידי ממלכת הדימויים מביא לעתים לתיאוריות 'כאוס' או 'פוסט-מודרניזם', כלומר – למסקנה שאין לאדם הרציונאלי כל השפעה על הפוליטיקה, אם להיזכר במה שאפילו איש שמאל מובהק כגדי יציב טען בבואו לייאש אותנו לא מזמן (ראו מאמרו ב'חברה' 6).

פרק שלישי: ניסיונות לא מוסריים לצאת מהסבך המהותי של הפוליטיקה המודרנית

הסבך הזה – כמות העניינים, המורכבות של הבעיות, כמו גם השתלטות של ממלכת הדימויים –מזמין ממש הפניית גב מאורגנת לפוליטיקה. ישנן דרכים רבות ומגוונות להפניית גב זו. כאן נעמוד רק על הדרכים ההגונות, שהן כאלו רק בשל כך שהן מצהירות במפורש על הפניית הגב הזו. מדובר בניסיונות. בעיקר בשני סוגים של ניסיונות: הניהיליסטים והאסקפיסטים.

מה פירוש פרשנות 'ניהיליסטית' לפוליטיקה? פשוטו כמשמעו: הכל "אפס" (שזה פרוש המלה "ניהיל" ביוונית). "מה זה משנה?", יתהה הניהיליסט תוך מציצה הגונה בסיגר המשובח, "בייגה, ביבי, הכל כסף, הכל כוח, ממילא אי אפשר להשפיע וממילא מחר נתפוצץ במדרחוב". את הפניית הגב הזו לפוליטיקה תאר בכשרון רב גדי טאוב במאמרו ב'הארץ' (מוסף, 30.5.03), שעסק בקשר בין תורות ההתחברות העצמית של שרי אריסון, רב המכר 'באדולינה' לגבי ניצן, ותורות הניו-אייג' למיניהן מאז 'הסיקסטיז'.

מה שמוביל אותנו לפרקטיקה הניהיליסטית המוכרת והמשומשת ביותר, כולל על החתום מטה, החוטא גם הוא כמו רובנו באסקפיזם, כלומר בבריחה מהמציאות. לבריחה זו פנים רבות: משיטוט אינסופי בלילות חורף ארוכים בין ערוצי ספורט לערוצי בידור אחרים; הימנעות מקריאת עיתון או שמיעת חדשות; משיכת כתפיים אל עבר כל מפגין, שלט או מדבקה ומתן אישור לייאוש. אין הבדל מעשי בין האסקפיזם לניהיליזם, ותחת המטריה הפוסט-מודרניסטית הייתה לשני אלו עדנה: מרלטיביזם של "הכל הולך" כפי שהסביר לא מזמן ארנסט גלנר (ראו מאמרו בכרך 'הציונות – פולמוס בן זמננו' שראה אור ב-1996), מהרעיון שהכל יחסי והכל אידיאולוגיה ולכן אין דרך לומר שום דבר חתום וברור, ואפילו לו משוער ומסודר, על שום עניין ציבורי כלומר פוליטי, ועד לניהיליזם לפיו הכל "אפס", לבריחה שיטתית ומודעת מהמציאות, המרחק קצר וברור. גם אם אין ספק שבכל אחד מאיתנו מקנן הסובייקטיביסט צר האופק, הרי שמכאן ועד לטענה ש"הכל הולך", ארוכה מאד הדרך, ומסוכנת כמובן. ההכרזה ש"הכל הולך" פירושה המעשי והאמיתי הוא הפקרת רשות הרבים לבעלי הכוח למיניהם.

ומדוע סבורני שמדובר בניסיונות לא-מוסריים?! לא רק משום הפקרת רשות הרבים לבעלי הכוח. אלא מכיוון שבדרך כלל, אם לא תמיד, כל הניהיליסטים, האסקפיסטים ובעיקר הפוסט-מודרניסטים שוטחים את טענותיהם ומציעים את מרכולתם האנטי-פוליטית בעיבורה של הציויליזציה המודרנית בתפקודה, זאת אומרת – המנוהלת בצורה פוליטית. הפוליטיקה הזו מספקת להם לא רק את הסיגרים, הג'יפים והקתדראות, אלא את ההגנה המשפטית, האזרחית, הבטחונית וכיו"ב, כולל כמובן שרותי תחבורה, אנרגיה וביוב.

פרק רביעי: ניסיונות מוסריים אך לא אוטופיים להתמודד עם הפוליטיקה המודרנית

הניסיון הנדיר והמושמץ ביותר להתמודד עם הפוליטיקה המודרנית, הוא הקפיצה למים הקרים של הזירה הפוליטית. נודה ונבוש: רובנו – אם לא כולנו – מדברים על חשיבות העניין, מעטים מאתנו – אם בכלל – מסיקים מסקנות. מן הבחינה הזו, כל שנותר הוא לומר מלה חמה לחברת הכנסת גמליאל, למשל.

הסוגים האחרים הם עיוניים-תודעתיים. אין לנו ברירה אלא לחשוב שגם הם חשובים… הרי, אנו משוכנעים בכך מהטעם המובן מאליו, שחברת הכנסת הנזכרת, היא ועמיתיה, מצוידים לא רק בזמזם ההצבעה אלא בתודעה המנחה אותם לזמזם כך או אחרת.

ניסיון כזה מייצג במידה מרובה כתב העת 'חברה' – אך לא רק הוא כמובן. כשענת חולתא כותבת על תפקידם החיובי של עובדי המדינה; כאשר דניאל רובינסון כותב על מערכות התחבורה באנגליה, ארה"ב, צרפת ותל אביב; כאשר ניר מיכאלי כותב על מערכת החינוך; כאשר אבנר כהן כותב על עיראק; כאשר אבנר כהן כותב על כדורגל; וכאשר שמשון ביכלר כותב על הגלובליזציה, מתקיים ניסיון לדיון שיטתי וענייני על ניהול הציויליזציה שלנו, כלומר יש כאן דיון פוליטי-מודרני. אפשר למצוא הרבה ניסיונות בסוג זה ברשת האינטרנט.

באיזה מובן כל האפשרויות שתוארו לעיל במסגרת פרק זה ראויים לכינוי 'מוסריים'? במובן המהופך לזה שהוגדר בסוף הפרק הקודם: הם 'מוסריים' במובן זה שנושאיהם לוקחים חלק במציאות אותה הם מבקרים. אבל ניסיונות אלה מגבילים את התייחסויותיהם ופעולתם למסגרת המוכרת, הקיימת, של המציאות הפוליטית, ובכך – הם מציבים את עצמם כלא-אוטופיים.

 

פרק חמישי ואחרון: פוליטיקה-אוטופית

בלב הסבך של הפוליטיקה המודרנית עומד הפרדוקס שבין עקרון ההשתתפות הכללית ("דמוקרטיה") לבין עקרון הניהול התבוני של המציאות האנושית. הפרדוקס הוא בכך שנכון לרגע זה – ולהערכתי מדובר בעוד רגע ארוך מאד – רוב האנשים אינם מפעילים את תבונתם לפני שהם ניגשים להכריע הכרעה פוליטית. לא רק שרבות מהסוגיות העומדות להכרעה נושאות אופי מדומיין (סמלים, רבותי, סמלים) אלא שהמעש הדמוקרטי עצמו – ההליכה לקלפי פעם בכמה שנים – הוא כמעט כל כולו סמל אחד גדול, חלק מטקס השתייכות שבטי-משפחתי.

על מנת לשבור את הפרדוקס הזה, שבירה שמטרתה אינה ביטול הפוליטיקה, יש לנקוט מספר צעדים – שחלקם פורמליים יחסית ואף מתקיימים, במידה זו או אחרת, כבר במציאות הקיימת, בעוד שאחרים – נוגעים בדמותו החמקמקה של עולם חדש, שונה מהמוכר לנו, ויחד עם זאת – אותו עולם עצמו. כפי שאראה בהמשך ולקראת סוף פרק זה, כדי לאפשר את הופעתו של אותו עולם חדש, יש להכריע הכרעה מוסרית.

הצעד הראשון של פוליטיקה אוטופית הוא מהלך מרחיב, שיטתי ובלתי פוסק של חינוך פוליטי רב-גילאי. כל מפגש, בכל גיל, שבמרכזו הדיון הפוליטי המלומד, השיטתי, המכבד את האנשים עצמם ואת הנושאים העומדים על הפרק הוא חלק מתהליך זה. דוגמא טובה, ממלכתית, כוללת, היא חלק משידורי הרדיו – כמו השידורים האקדמיים (אוניברסיטה משודרת); חלק משידורי ערוצי המדע בכבלים; חלק מהמאמרים שבמוספי העיתונים למיניהם (תחקירים, מאמרי דעות, הצצה לעולם הקרוב והרחוק). הנחת היסוד לכל אלה היא כי אין "לשחרר" את האדם מעיון בתחום המשפיע על חייו אולי יותר מכל תחום אחר: הפוליטיקה. במלים אחרות, האיסור על "שחרורו" (מעיון בפוליטיקה) הוא תנאי לשחרורו (הפוליטי).

במקביל, כדאי לבנות ולפתח מערכות חברתיות-פוליטיות שמהותן וסדר יומן הם רפלקסיה מתמדת, כמו זה של הטרמוסטט במקרר (קר מדי, המקרר מפסיק, חם מדי, המקרר שב לפעולה). (למרות ההבדל הקטן-גדול, שמערכות אנושיות הן לא מכונות, ושלכן "הטרמוסטט" שבנמשל תפקידו "רק" להצביע על התפתחויות, לאו דווקא לכוונן במישרין.) מערכות כאלו קיימות כבר בימינו: מרכז 'אדווה' הוא מערכת כזו, האקדמיה במיטבה היא כזו, גופים חוץ-פרלמנטריים נוספים מנסים להיות כאלו. המשותף להם הוא בחינה שיטתית של המציאות הפוליטית המורכבת מזוויות לא שגרתיות. עצמתם של גורמים כאלו היא גם חולשתם: היותם חוץ-שלטוניים מותירה את מרכולתם בחזקת "ירצו-יאכלו, לא ירצו-לא יאכלו". הדרך לפוליטיקה אוטופית חייבת לעבור בחצרם של גורמים וולונטריים וביקורתיים. על מנת שיהפכו לגופים בלתי תלויים, עליהם להיות ממומנים ישירות בכספי ציבור, ולא על ידי גורמי הון למיניהם, יהיו כוונותיהם החיוביות אשר יהיו.

אבל, גם רפלקסיה עיונית-תודעתית-ביקורתית מתמידה ומעמיקה, לא תספיק ללא התגבשותן של חברות-אדם ('קהילות' בז'ארגון המקובל והבעייתי בהקשרים השמרניים שלו), המנהלות במשותף את ענייניהן הציבוריים (וראו שוב את מאמריו של יפתח גולדמן בגליונות 4 ו-11, אך שימו דגש על התרגול של פוליטיקת-אמת הגלומה ביום-יום של קהילות אלו).

לבסוף, ה'גלוקליזציה': מהכלל לפרט, ומהפרט לכלל, מהמקומי לאזורי ללאומי לבינלאומי לעולמי וגם כל הדרך חזרה. הוגי דעות פוליטיים, מותירים בדרך כלל את המימד הכלל-עולמי ואף האזורי לציניות של המומחים ליחסים בינלאומיים. בפוליטיקה-האוטופית יהיה זה בבחינת מובן מאליו שסדנא-דארעא-חד-הוא – כולנו עולם אחד ומה שטוב לי צריך להתאים גם לך, שמה שאני עושה משפיע עליך וההפך, גם אם אנחנו חיים בשני צדדים הפוכים של הכדור הכחול. כדי שעניין זה יהפוך להיות מובן מאליו, יש לוותר על התפישה המתייחסת לכל אדם, קבוצות-אדם ו"תרבויות", כאל "איים" נבדלים ובלתי חדירים או שבלתי מוסרי לחדור אליהם. יש לוותר על הפן הרלטיביסטי של הרב-תרבותיות. במקום זאת, יש להניח שהאדם הוא אדם, על אף שוני תרבותי ואף פיזיונומי ברור ובולט בין שוודית לבושמני. כאן או שם, בבושמניה, בשוודיה ובישראל, יש מה ללמוד מהשכנים. הבעיות האקולוגיות הן משותפות; בעיות התחבורה וזיהום האוויר כמעט זהות; את המתח בין חינוך למצוינות לבין חינוך שוויוני אפשר לתרגם בקלות מקרואטית לפורטוגזית ואפילו ליידיש.

ה'גלוקליזציה' אינה עוד גירסא שמרנית ל'גלובליזציה'. להפך. לגלובליזציה אין דרך אחת, אלא דרכים רבות ומגוונות. במסגרת מגוון זה, בפני האנושות ניצבות היום שתי דרכים ראשיות – הדרך לשמרנות המבוססת על מעמדיות חדשה-ישנה, לעומת הדרך של שוויון ערך האדם. הכרעת היסוד, אם כן, היא בדיוק בנקודה זו: בין שמרנות מעמדית לבין שוויון-ערך-האדם. זוהי, כמובן, הכרעה מוסרית, שבלעדיה פוליטיקה אוטופית לא תתכן כלל.

במקום סיום: כיצד נהיה אנו ללא-אנו?

על שאלתו המוכרת ההיא של י.ח. ברנר – איך נברא עולם חדש כשאנחנו נטועים לחלוטין בתוך הממשי, הערכי והרציונלי של העולם הזה – יש להציע את תשובתו של לינקולן: "את קלקלותיה של הדמוקרטיה יש לפתור בעוד דמוקרטיה". רוצה לומר, שבמסגרת הפוליטיקה המודרנית המאוד-מוגבלת שלא-לומר-טוטאל-לוסט בה אנו חיים בייאוש הולך וגדל, יש למצוא כל דרך וכל נתיב לבניית כלים שיצילו את הפוליטיקה המודרנית לא רק "ממחריביה שממנה יצאו", אלא קודם כל מעצמה, לטובת אנושות הגונה יותר, כמובן.

ד"ר אודי מנור הוא חבר ביסו"ד, ממיסדי קיבוץ תמוז, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר האורנים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על יחידה 4-למה לי פוליטיקה

  1. פינגבאק: חברתי כלכלי-ממחאה למאבק בין שתי גישות עולם | פתיליה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s