על קברט ועל החיים

   על קברט ועל החיים

מטרות הפעולה: *ליצור שיחה והעמקה בצורות השונות שאמורות לשמור ולהגן על המבנה הדמוקרטי

*החניכים יתמודדו עם סוגיות בדמוקרטיה של היום

*החניכים יבינו וירגישו את החשיבות העצומה של להבין מה הולך מסביב

מהלך הפעולה:

1. לחלק את הקבוצה ל3 קבוצות קטנות (או יותר- תלוי בכמות)

כל קבוצה מקבלת את אותו הטקסט וכרטיסיית שאלות נפרדת בהתמקדות מסויימת (אזרחים, מוסדות, תקשורת). המטרה היא ליצור שיחה זורמת ומעניינת לפי מה שנוגע בהם אז לא חייבים להצמד לטקסט ולשאלות המסויימות, וכן גם לגעת בהתמקדות שהקבוצה קיבלה.

2. כשחוזרים לקבוצה הגדולה, מי שרוצה מדבר מתוך דברים שעלו בקבוצה, ונוצרת התמונה הרחבה של כל שלוש הנקודות הממוקדות השונות שקיבלו, ובנוסף עוד כל מה שיגידו…

"את הצרות שלכם תשאירו בחוץ. כאן החיים יפהפיים"
פרויקט מיוחד – רפובליקת ויימאר || המחזמר קברט הוא תמרור אזהרה לכולנו

בפעם הקודמת ש"קברט" הציג בקאמרי, זה היה רק מחזמר על ברלין ערב עליית היטלר. לנוכח האיומים על הדמוקרטיה הישראלית, הוא הרבה יותר מזה

  • אורי אבנרי

במחזמר "קברט", המוצג כעת בתיאטרון הקאמרי בתל אביב בבימוי עמרי ניצן, זה קורה בחגיגת האירוסין של היהודי שולץ (שאותו מגלם גדי יגיל), עם בעלת הבית הנוצרייה שלו, פרוליין שניידר (מיקי קם). אורח נאצי מתחיל לשיר וכל האורחים מצטרפים, עד שהחגיגה נהפכת להפגנה נאצית נלהבת.

השיר: "עולם המחר שלי", מה מיוחד בשיר הזה? הוא מתמצת את המחזמר כולו. העלילה מתחילה בברלין של 1930, באווירה העליזה והמושחתת של רפובליקת ויימאר, ומסתיימת כאשר ניצחון הנאצים כבר מסתמן באופק. השיר התמים מעורר בנו צמרמורת, מפני שאנחנו יודעים את ההמשך. ידע זה, הידע על ההמשך הנורא, מלווה אותנו לאורך כל המחזה.

הרפובליקה של ויימאר נקראה כך מפני שהחוקה שלה נכתבה בוויימאר, עירם של גתה ושילר, גדולי המשוררים הגרמנים. ואכן, במדינה הדמוקרטית הזאת פרחה התרבות כפי שלא פרחה בשום תקופה אחרת בגרמניה, ובכל התחומים – קולנוע, ספרות, שירה, ציור, מוסיקה ועוד.

אחד התחומים הבולטים ביותר היה עולם הקברטים, מועדונים של מופעים סאטיריים. הייתי צעיר מדי מכדי לבקר בהם, אבל ידעתי שאמני הקברט היו גיבורי תרבות, כמו זמרי האופרה, ועל הבדיחות שלהם חזרו בכל מקום. זה נמשך גם אחרי עליית הנאצים לשלטון, לזמן מה.

לדוגמה, בדיחה מפי אחד מהגדולים שבאמני הקברט, כמה שבועות אחרי עליית הנאצים: "אני מכיר מקום המוקף בחומה גבוהה, ומסביבה גדר תיל מחושמלת ועוד חומה ועוד גדר. כל כמה מטרים יש עמדה של מכונת ירייה. ואתם יודעים מה? אם אני רוצה, אני בכל זאת אצליח להיכנס לשם!" כשסיפר לי אבי את הבדיחה הזאת, הוא הוסיף ביובש: "והוא באמת הצליח!"

בכל הסיפור הארוך והנורא של הרייך השלישי, השאלה שהטרידה אותי כל חיי היתה: איך הם הגיעו בכלל לשלטון? איך זה יכול היה לקרות? איך אחד העמים התרבותיים ביותר בעולם, שקרא לעצמו "עם המשוררים והפילוסופים", בחר באופן דמוקרטי במשטר מפלצתי שכזה? איך נפלה הרפובליקה המפוארת?

יש הרבה תיאוריות, ואני מכיר את כולן: ההיסטוריה הגרמנית, האופי הגרמני, המשבר הכלכלי הנורא, מיליוני המובטלים, העלבון על מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הזעם על חוזה השלום המשפיל שנכפה על גרמניה אחרי המלחמה. רוב התיאוריות האלה נכונות, ובכל זאת – אין בהן תשובה שלמה, סופית. ייתכן שהמחזמר "קברט" מסביר הרבה.

אחרי שקרסה הרפובליקה, ההמשך היה כמעט אוטומטי: מלחמת העולם השנייה על עשרות מיליוני הרוגיה, השואה עם ששת המיליונים, חורבן גרמניה עד היסוד. נותרה השאלה: איך זה התחיל?
וממילא: האם זה יכול לקרות בארץ אחרת? האם זה יכול לקרות אצלנו?

כשהעליתי את השאלה הזאת לראשונה בספר שכתבתי בימי משפט אייכמן, לפני 50 שנה, זה עורר כעס. מה? אצלנו? במדינת היהודים? זה בכלל לא עולה על הדעת! אבסורד!
לא עוד.

לרפובליקה הוויימארית לא חסרו מגינים. גם כאשר הנאצים עשו חיל בבחירות ונהפכו למפלגה חשובה – זו התקופה שהמחזמר מתרחש בה – היו בגרמניה כוחות אדירים, שאמורים היו לחסום את עלייתם לשלטון.

ב-1920 ניסה אדם ששמו וולפגנג קאפ לבצע הפיכה ולמוטט את הרפובליקה. האגודות המקצועיות האדירות הכריזו על שביתה כללית. זה הספיק. המדינה עמדה מלכת ומחוללי הפוטש ברחו על נפשם.

בראשית שנות ה-30, כאשר גבר האיום הנאצי, האמינו רבים שזה יקרה גם הפעם. האגודות המקצועיות היו עדיין בשיא כוחן ואם הן רק יכריזו על שביתה כללית, אז היטלר ייעלם. אבל בשעת המבחן, שום שביתה לא הוכרזה, ומנהיגי האגודות היו אחוזי שיתוק. הם פחדו, ורבים מחברי האגודות כבר נהפכו בעצמם לנאצים.

זאת ועוד: בריוני פלוגות הסער בחולצות החומות לא היו לובשי המדים היחידים. לכל מפלגה גרמנית גדולה – הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, השמרנים – היה צבא פרטי, שלבש מדים והיה בעל מחסני נשק נסתרים. אך בבוא היום, אף אחד מהם לא נקף אצבע כדי להציל את הדמוקרטיה.

והיה גם הצבא. צבא מיוחד במינו, ממושמע ומאומן להפליא. אך כאשר ראשי הצבא חשבו על האפשרות לעצור את הנאצים ברגע האחרון, התברר שרבים מהחיילים והקצינים הזוטרים כבר היו לנאצים מושבעים.

ביום הדין, לא היה במדינה כמעט איש שהיה מוכן לקום ולהגן על הדמוקרטיה. כמעט אף אחד לא אהב אותה. כמעט אף אחד לא כיבד אותה. כמעט אף אחד לא הבין שהדמוקרטיה שומרת ומגינה עליו. כעבור כמה שנים, כאשר כבר קרה מה שקרה- היה זמן להרהר ולהתחרט, אבל זה כבר לא עזר להם.

גם ליהודים שנשארו בגרמניה היה זמן לחשוב ולהתחרט. כאשר אבי החליט שעלינו לברוח, הוא היה בין המעטים שחשבו כך.

צופי "קברט" מזדעזעים כאשר שולץ, סוחר הירקות היהודי, מסרב לברוח גם אחרי שכבר ספג מכות רצח מידי אנשי פלוגות הסער. "אבל אני גרמני כמוהם!" הוא זועק, "לא יכול לקרות פה שום דבר!"

הנאצים לא הרגו רק את היהודים. הם רצחו גם את הצוענים, את ההומוסקסואלים, את הקומוניסטים והרבה-הרבה גרמנים טובים. אחרי נפילת הדמוקרטיה, לא היה מי שיגן על הקורבנות. השופטים כבר היו נאצים. המשטרה היתה נאצית. ועל עמותות להגנה על זכויות האדם לא היה אפשר אפילו לחלום.

כאשר הציג התיאטרון הקאמרי את "קברט" בפעם הראשונה, לפני הרבה שנים, זה היה סתם מחזמר היסטורי מבדר. כאשר הוא מציג אותו עכשיו, זה הרבה יותר: זו אמירה. אזהרה.

אי אפשר עוד להתעלם מהסכנה החמורה המאיימת על הרפובליקה הישראלית. הדמוקרטיה שלנו מתנדנדת מעוצמת המהלומות של הימין, הכולל יסודות שאי אפשר שלא לקרוא להם ניאו-פאשיסטיים. בית המשפט העצמאי, התקשורת, העמותות לזכויות האדם, ארגוני השלום, המיעוט הערבי – כולם עומדים מול התקפה יומיומית, זדונית ונחושה. ובחוץ כבר משתוללות באין מפריע פלוגות "תג מחיר" – בחסותם הסלחנית של מוסדות אכיפת החוק.

מי יגן על הדמוקרטיה שלנו? ברפובליקה הגרמנית היתה לפחות אשליה של כוחות נגדיים: הסתדרויות עובדים, המשטרה, הצבא. בארץ אין כלום – ההסתדרות אינה מתעניינת בדמוקרטיה, המחאה החברתית סירבה אף לחשוב על בעיות "פוליטיות" (ישמור האל!). בגרמניה היו מפלגות גדולות – סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים, דתיים. וכאן? אפס.

אם תקרוס הרפובליקה שלנו, שהקמנו בדם ובעמל כה רבים, מה יבוא אחריה? איש אינו מעז להעלות על דעתו משהו כמו הזוועה הנאצית. אך ישנן גם הדוגמאות של הפאשיזם האיטלקי והמשטר של פרנקו בספרד. כאשר שר אחד שלנו מחבק את העריצים של בלארוס ורוסיה, וכאשר חבר כנסת אחד מעלה על נס את ג'וזף מקארתי המתועב, וכאשר יש המשבחים את אוגוסטו פינושה, שידיו מגואלות בדם, ואף יש המתגעגעים לסטאלין – המבחר גדול ומחריד.

המסר החשוב ביותר של "קברט" הוא שבשנים המכריעות היה רוב הציבור הגרמני אדיש. הלכו למועדונים, נהנו, עסקו בעניינים האישיים.

האזרחית הטיפוסית במחזה היא פרוליין שניידר, בעלת הבית. לא אכפת לה מה קורה מסביב, היא רוצה רק לשרוד. היא מוכנה להתחתן עם יהודי, אך כשאומרים לה שזה מסוכן, היא מפנה לו גב. העיקר לא להתערב. לא לעסוק בפוליטיקה. מה לה ולמה שקורה ליהודים?

פרוליין שניידר לא הבינה שמי שבורח מהפוליטיקה, הפוליטיקה רודפת אחריו. כי הפוליטיקה היא החיים עצמם. רק מי שחי במשטר של דיכוי מבין זאת. כאשר אין דמוקרטיה, כאשר אין בית משפט בלתי תלוי, כאשר אין תקשורת חופשית, כאשר אין ארגונים אזרחיים – החיים אינם חיים.

בכל סוף שבוע מלאים אצלנו מועדוני הלילה עד אפס מקום, כמו הקברט המוצג במחזמר. שותים, רוקדים, צועקים, מתקוטטים, נהנים. כמו שם. "קברט" מזכיר לנו מה קרה שם – ואיך זה נגמר.

אם אנחנו רוצים שעולם המחר יהיה "שלנו", שדורות הבנים, הנכדים והנינים יוכלו "להיות עם חופשי בארצנו" – מוטב לדאוג לכך היום.

אם תקרוס הרפובליקה שלנו, שהקמנו בדם ובעמל כה רבים, מה יבוא אחריה? איש אינו מעז להעלות על דעתו משהו כמו הזוועה הנאצית. אך ישנן גם הדוגמאות של הפאשיזם האיטלקי והמשטר של פרנקו בספרד. כאשר שר אחד שלנו מחבק את העריצים של בלארוס ורוסיה, וכאשר חבר כנסת אחד מעלה על נס את ג'וזף מקארתי המתועב, וכאשר יש המשבחים את אוגוסטו פינושה, שידיו מגואלות בדם, ואף יש המתגעגעים לסטאלין – המבחר גדול ומחריד.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/literature/critiques/1.1602842

כשאתם קוראים את הקטע, תחשבו על התפקיד של האזרחים בשמירה על     שלטון דמוקרטי
של העם למען העם
אתם מוזמנים לחשוב, לשתף ולדבר     גם מתוך הכתוב, וגם מתוך שלל האסוציאציות וההקשרים מהחיים מסביב

*אילו אמצעים יש לאזרחים כדי     להיות שותפים בשלטון, ולשמור עליו?

*למה האזרחים "אדישים לפוליטיקה"     ומתנתקים ממנה?

*מהם ההשלכות של "אזרחים אדישים? ומי     מרוויח מזה?

*מהי מעורבות ועשייה פוליטית של אזרחים,     (חוץ מלהיות בבית הנבחרים)?

אתם גם מוזמנים לכתוב את הנקודות המעניינות     שעולות לכם, כדי שתוכלו אחר כך לשתף את כולם בהן (:

כשאתם קוראים את הקטע, תחשבו על התפקיד של מוסדות המדינה השונים     (בית המחוקקים: קואליציה (המפלגות שבשלטון) ואופוזיציה (המפלגות שלא בשלטון),     בית המשפט, המשטרה, הצבא..) בשמירה על שלטון דמוקרטי של העם למען העם.

אתם מוזמנים לחשוב, לשתף ולדבר גם מתוך     הכתוב, וגם מתוך שלל האסוציאציות וההקשרים מהחיים מסביב

*כיצד נראה המיפוי של הרשויות? "מי     שולט על מי"? מהם יחסי הכוחות ביניהם?

*לאיזו רשות יש הכי הרבה כוח?

*למה קיימת הפרדה ועצמאות יחסית בין הרשויות     השונות?

*מי אמור לשמור על ההפרדה?

-ממה צריך "לחשוש"? הרי הממשלה     השולטת נבחרה בדרך דמוקרטית- בידי העם, למען העם (?)

אתם גם מוזמנים לכתוב את הנקודות המעניינות     שעולות לכם, כדי שתוכלו אחר כך לשתף את כולם בהן (:

כשאתם קוראים את הקטע, תחשבו על התפקיד של התקשורת בשמירה על     שלטון דמוקרטי
של העם למען העם

אתם מוזמנים לחשוב, לשתף ולדבר גם מתוך     הכתוב, וגם מתוך שלל האסוציאציות וההקשרים מהחיים מסביב

*למי נועדה התקשורת? לאזרחים או לשלטון?
*איך נראה ההבדל בין תקשורת שמשרתת את האזרחים, ותקשורת שמשרתת את השלטון?

*מהי ההשפעה של התקשורת?

*האם תקשורת יכולה להיות אובייקטיבית? האם     היא צריכה להיות?

*איך האזרח הפשוט יכול לצרוך תקשורת באופן     ביקורתי, להבין מה "באמת" קורה? ולפתח את העמדות שלו?

אתם גם מוזמנים לכתוב את הנקודות המעניינות     שעולות לכם, כדי שתוכלו אחר כך לשתף את כולם בהן (:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s