דף לימוד על המעשה הקבוצתי כמעשה תיקון/ עפ"י חבורתא בעידן ההפרטה של יפתח גולדמן

הוכן ע"י יובל ומיכל לגרעין צור להורדת קובץ ערוך לחץ כאן: דף למידה על המעשה הקבוצתי כתיקון

 חברים יקרים על מנת לקרוא את הקטעים הבאים בחרו לכם חברי גרעין קרובים ורחוקים. שבו ולמדו עמם ושתפו אתם במחשבות ורגשות… מצפים לפגוש ולשמוע הגיגים ומחשבות

אוהבים… מיכל ויובל

האנתרופולוגיה(תורת האדם) הפילוסופית של בובר

על-פי בובר, מתהווה ה"אני" (ה"ego") של כל אדם, מתוך שני סוגי יחסים עקרוניים שהאדם מצוי בהם: היחס "אני-אתה" והיחס "אני-לז". אין ה"אני" קיים בפני עצמו ואין הוא קודם ליחסים שבהם הוא נתון. ה"אני" נוצר ומתהווה מתוך היחסים הללו: מתוך היחס אל הזולת (הנתפס כ"אתה" או כ"לז") מתהווה ה"אני". כאשר נכנס האדם ביחסים עם זולת, שהם יחסי "אני-אתה", ה"אני" שלו הוא "אני" של היחס "אני-אתה". כאשר הוא נכנס ביחסי "אני-לז" הוא מתהווה כ"אני" בעל אופי אחר, "אני" של היחס "אני-לז".

בביטוי "יחס אני-לז" מציין בובר את יחסו של האדם אל העולם שסביבו, ואל בני האדם האחרים, כאל אובייקטים-גרידא. המושגים המאפיינים ביותר את היחס "אני-לז" הם הידיעה (בבחינת הכרה "מדעית" של האובייקט), השימוש והשליטה: כשאני מבין דבר מסוים או אדם מסוים, אני מחיל עליו סדר וחוקיות, שם לו גבולות (ובכך שם גבולות להשפעתו עלי).

כשאני משתמש באדם אחר לצרכי (כמו, למשל, ביחסי מוכר-קונה), אני מכונן עמו יחסים של "אני-לז", ובכך מתכונן גם ה"אני" שלי כחלק מן היחס "אני-לז". לעומת זאת, היחס "אני-אתה" הוא היחס שבו ה"אני" אינו ניצב מול אובייקט גרידא, אלא מול סובייקט אחר, הנתפס (או נחווה) ככזה. בובר קורא ליחס זה "זיקה". כאן אין שליטה, שימוש או הצבת גבולות. הזולת הנחווה כ"אתה" אינו חפץ אלא חיים, תנועה, התהוות. ועוד: זיקת ה"אני-אתה" לעולם היא זיקת גומלין. היא מתקיימת משני צידי היחס…

מה המאפיינים של יחס אני-אתה? מה המאפיינים של יחס אני- לז? כיצד משפיע כל סוג של יחס כזה על הפרט?

שתפו בדוגמאות ליחסי "אני-אתה" בחייכם ובדוגמאות ליחסי "אני-לז" בחייכם.

בתוך היחס האותנטי אל הזולת, בתוך היחס "אני-אתה", מכונן האדם את ה"אני" שלו כאני-אותנטי. רק בתוך היחס הזה יכול האדם להגיע אל מימוש הפוטנציאל האנושי, אל הגשמת מהותו, אל דרגה של שלמות אנושית שבה הוא תופס עצמו ונתפס על-ידי זולתו כשלמות ולא כ"פונקציה" חלקית בלבד ("פונקציה חלקית" כגון: "מוכר", "קונה", "מלצר", "מורה", "תלמיד", "גבר", "אשה"…). אולם, מדגיש בובר, גם היחס האינסטרומנטלי של האדם אל הזולת ואל עצמו, יחס ה"אני-לז", הוא מאפיין הכרחי של הקיום האנושי. "בלי הלז אין האדם יכול להתקיים", אומר בובר, "אולם מי שחי רק עמו בלבד, הוא אינו האדם". היחס "אני-לז" אינו רע כשלעצמו. לאדם יש צרכים שעליו לספקם על מנת להתקיים, ואין הוא יכול לספק אותם בלי מידה של התייחסות מכשירנית אל עצמו ואל זולתו (כאשר אני קונה כיכר לחם במאפיה, אני מתייחס אל האופה כאל מעין "מכשיר" לסיפוק צרכי).

אולם הסכנה שביחס "אני-לז" היא ההתיימרות שלו למלא ללא שיור את עולם היחסים של האדם, ולהשתלט עליו. אין האדם יכול למלט עצמו מ"עולם-הלז", אומר בובר. מעל "עולם הלז" מרחפת נוכחותו של ה"אתה" כרוח המרחפת על פני המים. אי אפשר לחיות כל הזמן ב"עולם האתה". את החיים הראויים תיאר בובר כחיים של תנועה מתמדת בין ה"אתה" לבין ה"לז"…

מארקס הבחין בארבעה היבטים של תופעת העבודה המנוכרת:
1. יחסו המנוכר של הפועל אל תהליך הייצור.
2. יחסו המנוכר של הפועל אל מוצר עבודתו.
3. יחסו המנוכר של הפועל לעצמו.
4. יחסו המנוכר של הפועל אל בני האדם זולתו.

מתוך: פועלים בצה"ל של אלעד הראל

כיצד תראה חברה המאופיינת ביחסים של "אני-אתה"? כיצד תראה חברה המאופיינת ביחסים של "אני-לז"?

מה האיזון הנכון בעינכם שצריך להיות בקבוצה בין יחסי "אני-אתה" לבין יחסי "אני-לז"?

איה מין היחסים מגדיל או מקטין ניכור בחברה?

חברותא וסוציאליזם

מן האנתרופולוגיה הפילוסופית של בובר נעבור אל תפיסת החברה שלו, ואל השקפתו הסוציאליסטית, שבמרכזה מושג ה"חברותא". כבר במבט שטחי ניכר, כי יש קרבה מהותית בין ה"חברותא" ובין היחס "אני-אתה". אולם, בובר מעולם לא סיפק הגדרה ל"חברותא". יתר על כן, נראה שהמושג משמש אצלו בכמה אופנים שונים: במקומות מסוימים נדמה, שיש זהות בין החברותא לבין יחס "אני-אתה". אולם דבר זה אינו מתיישב עם מכלול הדיון של בובר בחברותא בכתביו השונים. היחס "אני-אתה", לדברי בובר, הוא תמיד רגעי; על ה"אתה", הפרט, נגזר שישוב ויהיה ל"לז" בחלוף רגע הזיקה. לעומת זאת, על החברותא דיבר בובר בדרך-כלל לא כעל "רגע" אלא כעל צורת חיים, על פני רצף של זמן, המלכדת ציבור אנשים לכלל קבוצה או עדה בעלת "משטר פנימי של חיים משותפים" (כלשונו)…החברותא אינה, כשלעצמה, היחס האותנטי "אני-אתה", אלא היא המצע החברתי, המאפשר לזיקות "אני-אתה" לבוא לכדי מימוש. זיקות אלה הן מטבען רגעיות וספונטניות. הן יכולות להופיע בכל זמן ומקום, אפילו במפגש של שני זרים ברכבת. מפגש כזה יכול להיות רגע של אותנטיות, אבל עדיין אינו חברותא. החברותא מופיעה כאשר בני אדם מארגנים את חייהם באופן שיבטא, בתוך עולם ה"לז" (שאין מנוס ממנו), משהו מטעמו של ה"אתה", באופן שיחליש את תוקפו של עולם ה"לז" ויצור בתוכו הזדמנויות רבות יותר להופעתו של היחס "אני-אתה".

יצירת חברותות, שלא כמו מפגשי "אני-אתה" גרידא, כבר אינה בגדר "אירוע נצחי": היא בבחינת פרויקט חברתי-היסטורי. היא המשימה הראשונה במעלה של הסוציאליזם.

הסוציאליזם, לפי בובר, פירושו מאמץ מתמיד לחידוש מבנה החברה, כלומר, צמצום תחומם של היחסים האינסטרומנטליים המנוכרים (יחסי "אני-לז"). לשיטתו, הבעיה המרכזית שהסוציאליזם צריך לפתור אינה הניצול הכלכלי באופן הייצור הקפיטליסטי, ואף לא הדיכוי הפוליטי באמצעות המדינה. שני אלה הם אכן בעיות חמורות שיש להתמודד עמן; אולם בעיית היסוד של החברה המודרנית היא דלדול היחסים החברתיים, פירוק המסגרות החברתיות הקונקרטיות, והחלפתן ב"חברת המונים" אטומיסטית.

שגשוגו של הקפיטליזם, כמו גם שגשוגה של פוליטיקת-ההמונים, קשורים בקשרי גומלין עם התפרקות החברה. הדרך לשחרור מהפוליטיקה המנוכרת ומהקפיטליזם היא ריפוי רקמת התאים החברתית ושיקומה. בובר גרס, כי אם לא תהיה החברותא – הקבוצה השיתופית הקונקרטית – יסוד מרכזי בסוציאליזם, לא יוכל הסוציאליזם למלא את ייעודו כמשחרר האנושות, אפילו אם ינצח את הבורגנות בזירות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות. השתלטות על אמצעי הייצור, למשל, והעברת הבעלות עליהם לידי הכלל, אינה מספיקה, אינה כשלעצמה סוציאליזם. כך מסביר בובר ב"נתיבות באוטופיה":

"אומרים למשל: הסוציאליזם הוא העברת השליטה על אמצעי הייצור מידי בעליהם לידי הכלל; אבל עיקר העיקרים הוא מה פירושו של הכלל הזה. […] שותפות שאינה עשויה מחיי-חברותא אמיתיים של קבוצות קטנות וגדולות, השוכנות יחד ועובדות יחד ומיחסי-גומלין של קבוצות אלה, לא תהיה אלא כאחיזת עיניים, כהעמדת-פנים, כשקר גדול מני ים. ובכן, הכל תלוי בכך, אם הקולקטיביות, אשר לידיה תעבור רשות-השליטה על אמצעי-הייצור, תאפשר ותקדם, לפי מִבנָה ומוסדותיה, חיי-חברותא, חיי-שותפות אמתיים של הקבוצות השונות, עד שהן עצמן ייעשו אפילו לנושאיו ממש של תהליך הייצור".

לפי בובר מה מטרת הסוציאליזם?

לפי הקטעים איזו אפשרות לשינוי חברתי טמונה בקבוצה אינטימית-שיתופית?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הציר החברתי, פרק צבאי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s