מהי ציונות \ גדי טאוב (הוצאת ידיעות אחרונות)

להורדת הקובץ המלא וערוך להדפסה לחץ כאן: מהי ציונות- גדי טאוב

מהי הציונות?
היהודים חלמו על חזרה לארץ מולדתם כל ימי הגלות; אבל הציונות כתנועה פוליטית היא דבר חדש, החורג מחיבת ציון המסורתית. יחידים וקבוצות תמיד עלו לארץ;
אבל הציונות חרגה גם מזה. היא תנועה פוליטית מאורגנת שמטרותיה לאומיות ומדיניות. גם האנטישמיות התקיימה בכל הדורות; אבל הציונות היתה מלכתחילה יותר מאשר חיפוש מקלט בטוח.
1 הציונות היא תופעה מודרנית, והחידוש שהביאה עמה הוא פרי מובהק של המודרניות עצמה: ההבטחה שבני אדם, ובכלל זה היהודים, יהיו חופשיים וריבונים על גורלם.
זה עמוד התווך של הרעיון הציוני: זכותם של היהודים להיות אנשים "עומדים ברשות עצמם" – כניסוחו של דוד בן-גוריון – מבלי שיצטרכו לוותר על יהדותם.
אמנם נכון שתחת שם הגג "ציונות" התרכזו תפישות שונות, ובכל זאת אפשר להצביע על מסגרת משותפת זו לזרם המרכזי של הציונות הפוליטית שהתרכזה סביב הרצל ואחר כך סביב מי שניצחו על הוצאת חזונו לפועל, לרבות ראש הממשלה הראשון של ישראל, שגם הכריז על הקמתה – דוד בן-גוריון. הציונות מבית מדרשם
ביקשה לשים קץ למצב התלות של היהודים בחסדי אחרים על ידי כך שתחיל על היהודים עיקרון אוניברסלי: זכותם של כל העמים להגדרה עצמית פוליטית.
הניסוחים היו לעתים תכופות אחרים, אבל התוכן חזר שוב ושוב אל אותה נקודה: "זו זכותו הטבעית של העם היהודי," אומרת מגילת העצמאות של ישראל, "להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".
השאיפה להגדרה עצמית פוליטית הובילה לקיבוץ גלויות בארץ ישראל. חיבת ציון, שזמזמה ברקע תנועתו של הרצל מראשיתה, היתה גם למסקנתו הבלתי-נמנעת של ההיגיון הפוליטי הציוני: רק בארץ ישראל יוכלו היהודים להשיג עצמאות פוליטית כיהודים.

עד כמה היתה המסקנה הארץ ישראלית בלתי-נמנעת, דבר זה התברר לרבים מן הציונים (לרבות הרצל עצמו) רק בהדרגה. אבל משהתברר הדבר, שוב לא היתה תקומה לרעיונות שבמשך זמן מה ליוו את התנועה ולעתים התחרו בה, כאילו אפשר יהיה לבסס עצמאות יהודית לאומית במקומות אחרים, באמצעות מדינה במקום שאינו ארץ ישראל, או בדמות אוטונומיה ליהודים כמיעוט במסגרת מדינות קיימות שכבר ישבו בהן. הרעיון הציוני המודרני, שאיפת היהודים לחירות ולשחרור מן התלות בחסדי אחרים, פגש את כיסופי היהודים בני אלפיים השנים למולדתם הישנה, ומן המפגש הזה יצא כוח חזק דיו כדי להזיז מיליונים, להקים מפעל התיישבות גדול, לבסס חברה וכלכלה, להילחם על העצמאות, ולייסד, לבסוף, מדינה יהודית ודמוקרטית.
כדי לראות איך הוליכה השאיפה לגאולתם של היהודים מן התלות בחסדי אחרים אל מפעל קיבוץ הגלויות בארץ ישראל, ננסה לתמצת את עיקרי ההיגיון הפנימי של התנועה מתוך שפע גווניה. תמצית כזאת מחמיצה הרבה מן העושר הרעיוני של הציונות לגווניה, אבל היא עשויה להבהיר את שרשרת הרעיונות שהפכו לעמוד השדרה של התנועה.
אפשר לדבר באופן גס על ארבע חוליות בשרשרת זו, ארבעה שלבים שאותם נסדר לאו דווקא לפי סדר הופעתם במחשבתו של הוגה זה או אחר, אלא לפי סדר נביעתם זה מזה, כלומר על פי ההיגיון הפוליטי הפנימי של התנועה:
א. חירות
ב. דמוקרטיה
ג. לאומיות
ד. ארץ ישראל
ראשית נשרטט, אם כן, את קשר הנביעה בין ארבעת אלה, ואחר כך נפנה להתבונן בהם ביתר פירוט.

(א) השאיפה לשוויון וחירות של פרטים מובטחת רק כאשר היא מעוגנת ב:

(ב) זכויות פוליטיות אפקטיביות, ובסופו של דבר בריבונות מלאה של האזרחים, כלומר בדמוקרטיה. אבל –

(ג) הדמוקרטיה, התברר, אינה יציר חוזי בלבד. היא יציר לאומי, הנשען על רגשות הזדהות של האזרחים עם הקולקטיב.
הניסיון המר של האמנציפציה הדגים שבמסגרת הלאומים האירופיים יישאר היהודי זר. במקום לקחת חלק במצעד קדמת החירות, הוא יישאר כפוף לאחרים ותלוי בחסדיהם. האמנציפציה באירופה העמידה את היהודים בפני הבחירה בין שתי אפשרויות רעות: האחת היא שותפות מלאה ושווה בלאומיות ובריבונות הפוליטית במחיר היטמעות מלאה באותם לאומים וויתור על הזהות היהודית הייחודית; השנייה היא שמירה על הזהות היהודית במחיר הדרה מן הלאום ומן החירויות החדשות. הפתרון הציוני לדילמה זו יישם את הגיון הקשר בין דמוקרטיה ללאומיות במקרה היהודי: יהודים יוכלו להיות "עומדים ברשות עצמם" מבלי לוותר על זהותם, רק במסגרת קולקטיב לאומי משל עצמם. וכדי לממש עצמאות לאומית דרושה טריטוריה שבה יוכלו היהודים להיות רוב ולהקים לעצמם ישות פוליטית עצמאית.

(ד) הצעות רבות לטריטוריות כאלה ברחבי העולם עלו ונפלו. התברר שארץ ישראל לבדה תוכל להיות משכנה של מדינת לאום יהודית. כל פיסת אדמה אחרת לא תצלח משום שהיהודים בהמוניהם לא יבואו אליה. אבל אין זה עניין פרקטי בלבד. יש טעם עמוק שבגללו לא יהיה ניתן להניע אותם לשם. אם שאיפת התנועה היא להפוך את היהודים לאנשים חופשיים, עומדים ברשות עצמם, וכל זאת מבלי לוותר על זהותם היהודית, הרי שארץ ישראל היא המקום היחיד שיצלח לכך משום שהיא אלמנט עמוק כל כך בזהותם, עד שוויתור עליה פירושו
בעצם ויתור על זהותם. כשם שאנגליה היא חלק מרכזי בזהות האנגלית, כך ישראל היא חלק בזהות היהודית. אנגלים שמבקשים לעצמם עצמאות פוליטית מחוץ לאנגליה, סופם, כפי שקרה לאנשי המושבות באמריקה, שהם חדלים לראות את עצמם כאנגלים.

מאחר שבסיס המחשבה הציונית יוצא מן החירות, צורת השלטון הדמוקרטית היתה בעצם נתונה בבסיס הגיונה הפוליטי של התנועה. היהודים לא יהיו חופשיים – ריבונים על גורלם – אם יהיו נתונים תחת מלוכה או תחת דיקטטורה יהודית, אלא רק אם יהיו אזרחים ריבונים. מדינה "יהודית ודמוקרטית" לא רק שאיננה סתירה
פנימית לשיטת הציונות, אלא שהיהדות והדמוקרטיה הן שני צדדים של אותו מטבע:
המדינה שאזרחיה (או לפחות רובם המכריע) יהודים, תהיה יהודית משום שבהיותם חופשיים, יגדירו את הספֵרה הציבורית שלהם, כפי שעושים עמים אחרים, על פי תרבותם ומסורתם: עברית תהיה שפת המדינה, חגי ישראל ישמשו מועדים, יום השבת יהיה יום המנוחה, ותרבותה של המדינה תתבסס על המסורת היהודית. במילים

אחרות, כל עוד יש בישראל רוב יהודי וציוני, היא תפסיק להיות יהודית רק אם ייאסר על אזרחיה לבחור את דרכם בעצמם. ביטול האופי היהודי של המדינה תלוי, אם כן, בביטול אופייה הדמוקרטי.
"יהודית ודמוקרטית" אינה, כפי שנראה, נוסחה נטולת בעיות. אבל היא לא עומדת בניגוד להגיונה הדמוקרטי של התנועה הציונית, אלא יוצאת מתוכו. מאחר שהיגיון זה אינו בלעדי לציונות, מאחר שהוא עומד בתשתיתן של רוב מדינות הלאום הדמוקרטיות, מן הראוי שנבחן ראשית את עלייתן של השקפות אלה בהקשרן הכללי
ואחר כך נראה את הלבטים שצמחו סביב הניסיון להחיל אותן על היהודים. לבטים אלה עתידים היו להוביל רבים אל המסקנה הציונית ולהוליד כוח חזק עד כדי כך, שרבים ידחפו לנסות ולהגשים דבר שמעולם לא נוסה – לא קודם, וגם לא מאז – ולהצליח בכך בסופו של דבר.

חירות, דמוקרטיה ולאומיות
התשובה שביקשה הציונות לתת למצוקת היהודים בעידן המודרני יצאה מלבה של המודרניות עצמה. את המודרניות נהוג לזהות עם כל מיני תופעות: "עידן הנאורות", רציונליות, המהפכה המדעית, המהפכה הצרפתית, החילון, התיעוש, העיוּר, החלפתה של חברה "אורגנית" בחברה פונקציונלית, ועוד ועוד. אבל הליבה הפועמת של המודרניות – שיצאה מתוך מחשבתו של העידן שאנחנו מכנים "הנאורות" – סבבה סביב רעיון ריבונות האדם על גורלו. 2 זה לא רעיון פשוט, זה לא רעיון אחיד, ואין לו מקור יחיד (חלק חשוב ממקורותיו הם דווקא תיאולוגיים). יש בו מרכיבים שונים המצויים במתח זה עם זה, כך שלא ניתן ליישם את הרעיון במלואו אפילו בתיאוריה, שלא לומר בפועל.
אחת הבעיות המרכזיות שרעיון זה מעורר נוגעת לקשר בין הממד הפרטי של הקיום האנושי לממד החברתי. אם "האדם" בביטוי "ריבונות האדם על גורלו" הוא היחיד, איך אפשר ליישב בין ריבונותו על עצמו לבין קיומה של החברה? האם ריבונות האדם על עצמו אין פירושה הכחשת הלגיטימיות של סמכות הכלל? ואם "האדם" ביטוי
"ריבונות האדם על גורלו" הוא הקולקטיב האנושי (או הלאומי), אותה דילמה עולה מן הצד השני: איך ייתכן שהקולקטיב יהיה ריבוני, ולשלטון תהיה סמכות, מבלי שזו תבטל מיניה וביה את ריבונותם וחירותם של הפרטים הכפופים לשלטון זה?

אבל בין שני הקטבים – ריבונות היחיד וריבונות הכלל – יש לא רק מתח אלא גם תלות הדדית, ומתוך הבנת התלות הזאת צמחה המחשבה הפרוגרסיבית בעידן המודרני. ריבונות היחיד מוגבלת על ידי ריבונות הכלל – היחיד לא יכול לעולם לנהוג לגמרי ככל העולה על רוחו – אבל מצד שני, ריבונות היחיד וחירותו גם מתאפשרת בזכות ריבונות הכלל, ומשני טעמים עיקריים: בלי התארגנות פוליטית בני אדם מאבדים את שליטתם על הממד הציבורי של קיומם, ובלי סמכות שתטיל חוק וסדר, חירותו של כל יחיד תהיה מאוימת תמיד על ידי זולתו.
זוהי אכן אחת מהנחות היסוד של רעיון האמנה החברתית בגלגוליו הראשונים:
החברה מתאגדת כדי לשמור על ביטחונם ורכושם של הפרטים, להגן עליהם קודם כול זה מזה, לטובת כולם. בהדרגה נוסחה מחדש תכליתו של השלטון והתרחבה מהגנה על ביטחונם של האזרחים להגנה על חירותם. 3 על תפישה כזאת ניתן לומר שהיא ליברלית, אבל לא בהכרח דמוקרטית: היא מציבה את זכויות הפרט במרכז, כעצם הצידוק לקיומו של השלטון, אבל אינה מפקידה את הריבונות בידי האזרחים עצמם. עריצות נאורה יכולה להיות, באופן עקרוני, ליברלית. אלא שמכאן ועד לתפישה הדמוקרטית המרחק לא היה רב. כבר בהגותו של ג'ון לוֹק אנחנו מוצאים דבר מה המתקרב לזכות לפטר את השלטון, אם כי לא באמצעות הליך מסודר: אם הלגיטימציה של השלטון נובעת מהגנתו על זכויותיו ה"טבעיות" של הפרט (לחיים, לחירות ולרכוש) הרי ששלטון המועל בחובה זו מאבד את צידוקו ומוצדק, לדעת לוק, למרוד בו. הצדקה זו מתבססת על רעיון הזכויות הטבעיות עצמו: אלה זכויות שיש לאדם מטבעו, כלומר הן קודמות, היסטורית, מוסרית ולוגית, למצב החברתי ולכינון השלטון. על כן אין לשלטון זכות לפגוע בהן, ואם פגע, הופרה האמנה החברתית, וגם האזרחים פטורים מקיומה.
מרעיון הזכות למרוד בשלטון חסר רק עוד צעד עד התפישה האומרת שזכותו של הציבור לא רק לפטר את הממשל, אלא גם למנותו. ומכאן שהשלטון אינו בדיוק מושל על האזרחים, כמו שהוא מושל בשמם, מייצג אותם, מוציא לפועל את רצונם המשותף. הוא הוועד הפועל שלהם (כפי שעתידים היו לכנות זאת סוציאליסטים
ציונים). ההתאגדות תחת שלטון דמוקרטי מעצימה, ולא מפחיתה, את ריבונותם של הפרטים. שכן בלי התאגדות כזאת, האדם מאבד את יכולתו לשלוט בגורלו. שליטה מתאפשרת באמת רק כשאדם יכול לקחת חלק בעיצוב הממד הפוליטי והציבורי של חייו. בין שמדובר בבניית גשר, בחקיקת חוק, בהסכם סחר או במלחמה, בני אדם בלתי-מאוגדים הם פסיביים וחסרי אונים, ונתונים תמיד בסכנת פגיעה מידי תוקפים.
הם אינם יכולים לקדם את כלכלתם, אינם יכולים להתגונן מפני שוד, גניבה, אונס ורצח, ואינם מסוגלים לגייס צבא ולבלום פלישת אויב. בתפישה הדמוקרטית, יתרונות אלה של השלטון אינם כרוכים בכניעה בפניו או בוויתור על הריבונות הפרטית. ריבונותו של השלטון אינה שלילה של ריבונות הפרטים, אלא היא אגרגציה – מכלול או סכוּם – של ריבונויות הפרטים כולם. וזאת בתנאי, כמובן, שישנו הליך אפקטיבי המאפשר לאזרחים להכפיף את השלטון לרצונם המשותף.
בתפישה של ריבונות הכלל מובלע לא רק חיבור בין הצד הפרטי לצד הציבורי, אלא גם הנחה של הפרדה ביניהם (עניין שעתידה להיות לו, כפי שנראה, חשיבות רבה בניסיונם המר של היהודים באירופה). ישנה ספֵרה פרטית שבה הפרט חופשי לבחור את דרך חייו, וישנה ספֵרה ציבורית שבה הכלל ריבון. בהחלטות הנוגעות לחיי הפרט בלבד, רק הפרט הוא הריבון, ואין הוא זקוק להסכמה של איש מלבד עצמו. בענייני הכלל ההחלטה היא של האזרחים כולם ודרושה הסכמתם המשותפת. מובן שאי-אפשר להשיג את הסכמת כל האזרחים לכל החלטה, ועלינו להסתפק בהתקרבות לאידיאל זה ככל האפשר. "ככל האפשר", פירושו שהחלטה תתקבל אם היא משביעה את רצונם של אזרחים רבים יותר מאלה שאותם היא מתסכלת. מכאן נבע עקרון הרוב, שנועד להבטיח שכל החלטה תתקרב ככל האפשר לרצונם של כלל האזרחים. 4

בכל התיאור הזה של המנגנון הדמוקרטי יש כמובן משהו פורמלי וסכמטי, אפילו כמעט מתמטי. העיקרון נראה קוהרנטי ומשכנע, אבל כלל לא היה ברור מאליו שהוא אפשרי במדינות מודרניות. הפקדת השלטון המדיני בידי ההמונים אמנם תהיה יישום משכנע של רעיון ריבונותם על גורלם, אבל מה יבטיח שההמונים יֵדעו לדאוג לגורלם המשותף בתבונה? איך, שאלו הוגי תקופת הנאורות, נבטיח שהאזרחים ישתמשו בכוחם לטובת הכלל? למה שלא ישתמשו בו רק על פי האינטרסים האגואיסטיים שלהם? (לדוגמה: איך נבטיח שאדם בגיל גיוס יצביע בשאלת יציאה למלחמה על פי השאלה מה טוב למדינה, ולא על פי חששו מגיוס או נפילה בקרב?)
איך אפשר יהיה לחנך את ההמונים להתגבר על רגשותיהם הפרטיים ולשקול על פי התבונה את האינטרס הכללי?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הציר הרעיוני, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s