סמינר חברתי כלכלי חוברת לחניך 2011

לו"ז-
יום שישי-
16:30-             קליטה

16:30-17:15 –  שיחת פתיחה וחלוקה לקבוצות
17:30-19:00 –  יחידת פתיחה 

19:00-20:30 –  א. ערב וקבלת שבת
20:30-22:00 – מושגים למהפכן המתחיל  
22:00-22:30 – הפסקה
22:30          –   סרט 

יום שבת-
07:00-08:00 –  ארוחת בוקר

08:00-09:30 – בין שתי תפיסות עולם 
 10:00-11-30 – למה לי פוליטיקה?  
11:30-12:00 – הפסקה
12:00-13:30 – של מי המדינה הזאת?
13:30-14:30 – ארוחת צהריים
14:30-16:00 – מדינת רווחה 
16:00-16:30 – הפסקה
16:30-17:30 – סיכום בקבוצות 
17:30-18:00 – ניקיונות וקיפולים
18:00-18:30 – שיחת סיכום שכבתית ונסיעה לעצרת

 

מושגים למהפכן המתחיל-
סוציאליזם
הוא שם אב לקבוצת אידאולוגיות ומערכת כלכלית ושלטונית מדינית ליישומן, שבהן הקניין וחלוקת המשאבים נתונים לפיקוח ממשלתי במטרה לצמצם את הפערים החברתיים, וכך להתקרב, ואף להגיע, לשוויון. כשיטה כלכלית, סוציאליזם מקושר לבעלות משותפת על אמצעי הייצור. שליטה זו על אמצעי הייצור יכולה להיות ישירה – באמצעות בעלות קולקטיבית כגון קואופרטיב – או לא ישירה, בשם "העם", על ידי המדינה.

קפיטליזם
קפיטליזם הוא שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות של פרטים וקבוצות לבעלות פרטית על הרכוש ולשימוש בו באופן חופשי, תוך הסתמכות על שמירת זכויות הקניין באמצעות הרשות השופטת ומערכת אכיפה יעילה

הפרטה
הַפְרָטָה היא תהליך שבו מועבר או נמכר רכוש בבעלות ציבורית לבעלות פרטית. ההליך ההפוך מכונה הלאמה.
המונח מקושר לעתים קרובות עם מכירתן של חברות ממשלתיות או שירותים ציבוריים לחברות פרטיות. שירותים וחברות כאלו כוללים בין השאר ארגונים העוסקים באספקת שירותי תשתית ותעשייה, כמו חברות העוסקות במחצביםחשמל ואנרגיהמיםתחבורה, ותקשורת. תחומים אחרים בהם מתקיימות פעולות הפרטה הם בשירותי הבריאות והחינוך וכן במערכות בנקאות וכספים.

הלאמה
הַלְאָמָה הוא מונח המתאר פעולה של נטילת קניין מידי בעליו על ידי המדינה והפיכתו, לפיכך, לרכוש הלאום. המונח מתאר לרוב נטילת קניין פרטי, אבל לעתים הוא מתייחס גם לנטילת קניין של רשויות מקומיות. המונח ההפוך להלאמה הוא הפרטה. פעולה של הלאמה אחרי הפרטה מכונה "הלאמה מחדש".

כלכלה
כלכלה היא מכלול הפעילות האנושית, המכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. כלכלה היא גם תחום מחקר במדעי החברה, העוסק ביחסים האנושיים והחברתיים שקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם.

דמוקרטיה
דמוקרטיה (ביוונית: Δημοκρατία שלטון העם, (δήμος דמוס עם (מופיע בדרך כלל במשמעות של המון, אספסוף), κράτος קרטוס כוח) היא שיטת ממשל שבה יש לאזרחים יכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד. הם יכולים לעשות זאת, לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן.
נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, מרבית המדינות הדמוקרטיות דוגלות גם בשוויון הזדמנויות ועושות מאמצים לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא, מעמד חברתי וכלכלי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה.

סוציאל – דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה היא אידאולוגיה פוליטית שתחילתה במאה ה-19, עת דגלה במהפכנות מרקסיסטית, ואשר השתנתה בהדרגה וסיגלה בתהליך ארוך, שהחל לאחר המהפכה הבולשביקית, עקרונות של מדינת רווחה המשתלבים כיום בקפיטליזם עם נטייה לסוציאליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.

לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בדוקטרינות המרקסיסטית והקומוניסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפישה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאל-דמוקרטיה.

ניאו ליברליזם
נאו-ליברליזם היא אידאולוגיה פוליטיתכלכלית השואפת לצמצם את מעורבות הממשלה בכלכלה הלאומית של מדינות, מתוך תפישה שהעברת השליטה בכלכלה לסקטור הפרטי ולשוק החופשי מביאים לכלכלה יעילה יותר. המונח משמש לתיאור תחייתו של זרם הליברליזם הכלכלי בשנות ה-70 ואילך.

 

פוליטיקה
פוליטיקה במובנה הרחב היא עיצוב החברה על ידי התייחסות לכוחות הפועלים בה. בהגדרה זו, לכל פעילות אנושית קשר הדוק לפוליטיקה, שכן כל הפעולות המתבצעות על ידי האדם קשורות בכוחות חברתיים.

מהפיכה
מהפכה מוגדרת כאירוע היסטורי המשנה, בזמן קצר יחסית, את פני החברה, בעקבות קפיצת מדרגה ביכולתו הטכנולוגית של האדם, או בעקבות שינוי רדיקלי בתפיסתו החברתית והפוליטיתסמואל הנטינגטון הגדיר מהפכה כ"שינוי מהיר, עמוק ואלים, המשפיע על הערכים הדומיננטיים בחברה, על המוסדות הפוליטיים ועל המבנה החברתי". עם זאת, משתמשים במונח "מהפכה" גם במקרים בהם השינוי הוא עמוק אך אינו מהיר (כמו במקרה של המהפכה התעשייתית). יש לשים לב שאלימות, החלפת שליטים וחוסר לגיטימציה אינם קריטריונים להגדרת מהפכה אלא תופעות לוואי או תוצאות שלה.

מס פרוגרסיבי
מס פרוגרסיבי הוא מס שאחוז התשלום שלו מסך ההכנסה עולה עם דרגת ההכנסה. כלומר אדם עשיר ישלם אחוזים גבוהים יותר מהכנסתו על מס זה יחסית לאדם עני. הסיבות להטלת מס פרוגרסיבי הן:

  • הדבר מעודד שיווין היות והעשירים משלמים יותר מהעניים.
  • סיבה פרקטית יותר (מצד גובי המס)- המס שכל עשיר יכול לשלם הוא גדול יותר.

יש הטוענים לצידוק אפשרי נוסף לקיומו של מס פרוגרסיבי – המוסדות החברתיים הקיימים משרתים למעשה יותר את העשירים – מגינים על רכושם לדוגמה. כמו כן העשירים נהנים מקיומו של הסדר החברתי, וחלוקת הרכוש הנתונה, ולכן יש להם עניין גדול יותר בהמשכיותו של סדר זה. מצד שני, חלק גדול מהמיסוי הולך לסבסוד שירותים של מוצרים ציבוריים כמו חינוך או בריאות, או לתשלומי העברה המשרתים באופן מיידי את האינטרסים של העניים.

מס רגרסיבי
מס רגרסיבי הינו מס שאחוז התשלום שלו שווה לכלל האזרחים ללא קשר לגודל ההכנסה של האזרח. משמע כלל האזרחים יישלמו את אותו אחוז על קניית דלק, סיגריות וכו'… לדוגמא מע"מ הינו מס רגרסיבי, גם אדם עשיר וגם אדם עני יישלמו 17% על קניית מוצרים, שימוש בשירותים וכו'

מדינה
מדינה מתוארת במדע המדינה בדרך כלל כחברה של בני אדם המתגוררים בטריטוריה ספציפית על פי סמכות משותפת חוקתיתחוקית ופוליטית. בדרך כלל מנוהלים ענייני המדינה על ידי אדם שעומד בראש המדינה ובאמצעות קבוצת אנשים המהווים את הממשל או הממשלה – הרשות המבצעת של המדינה.

מדינת רווחה
מדינת רווחה הוא כינוי למכלול המנגנונים שמפעילה המדינה שמטרתם חלוקה-מחדש של המשאבים בחברה. מנגנונים אלו אוספים משאבים מהאזרחים – בעיקר בצורת מסים, אך לעתים גם בצורות אחרות – ומחלקים אותם מחדש באופנים הנתפסים כצודקים יותר. מנגנונים נפוצים של חלוקה מחדש הם מערכות חינוך ובריאות ציבוריות, קצבאות כספיות לצרכים שונים, דיור ציבורי ועוד.

 

בין שתי תפיסות עולם
ניאו-ליברליזם מהו?

הכלכלן מילטון פרידמן, שהלך השבוע לעולמו, הוא אבי השיטה שמפקירה את כלכלת המדינה לשליטת בעלי ההון. למרות שהוכיחה את כשלונה וגרמה לפערים כלכליים וחברתיים חסרי תקדים, שיטה זו שולטת היום בעולם. למה? סהר סופר מסביר

השבוע נפטר הכלכלן המפורסם מילטון פרידמן. פרידמן היה ידוע כחסיד השוק החופשי ומפתח הגישה הכלכלית הידועה בשם "מוניטריזם" ואשר כיום מקבלת את השם היותר אופנתי "`ניאו-ליברליזם". הוא דגל באמונה שרק מסירת הכלכלה בועטת וצורחת לידיהם של בעלי ההון תפתור את כל הבעיות הכלכליות. לפי גישה זו, על מנת להבריא את הכלכלה מתחלואיה, על גובה השכר להיקבע בידי כוחות השוק או במלים אחרות: על איכות החיים של הרוב המכריע של הפועלים להיקבע על ידי שרירות הלב של מעסיקיהם הפועלים למען האינטרסים האישיים שלהם בלבד.

באופן בסיסי ניתן להסביר את הגישה הפרידמניסטית בצורה הבאה: הכלכלה האנושית מבוססת על שלוש יסודות: קרקע, עבודה והון. עוצמתם של בעלי הקרקעות נוטרלה במידה רבה עם עליית קרנה של מדינת הלאום ושקיעתן של האצולות הפאודליות. אולם קיים קונפליקט בין כוח העבודה (הפועלים) לבין בעלי אמצעי היצור (או בעלי הון). בעוד הימין הכלכלי נוסח פרידמן נוטה לכפור בקיומו של קונפליקט בין ההון לעבודה, הוא למעשה מתנהג כאילו הקונפליקט הזה קיים ופועל בצורה אקטיבית בכדי להחליש את כוח המיקוח של העובדים עד כמה שניתן.

השמאל הכלכלי מבוסס על הטענה שהקונפליקט אמיתי והוא לוקח את הצד של הרוב המכריע של האנושות, הלא הוא מעמד הפועלים. הימין הכלכלי יטען שהעברת העוצמה הכלכלית אל ההון ושלילתה מכוח העבודה תביא לטובת הכלל: בזמן שהפועלים נוטים לפופוליזם, סקטוריאליות ומניפולציות דמגוגיות, ההון הוא אחראי וחסר פניות. אנו נראה עד כמה

פרידמן ניסח את תורתו בשנות החמישים והששים, אך היא זכתה בצדק רב להתעלמות וללעג בקרב חוקרי הכלכלה. גישת השוק החופשי הבלתי מרוסן נוסתה הרי מהמאה ה-19 עד למלחמת העולם השנייה והסתיימה בקריסה כלכלית כלל עולמית. אחרי מלחמת העולם השנייה, גישה זו הוחלפה בכלכלה קיינסיאנית שמבוססת על לחימה באבטלה ובמיתון באמצעים של עבודה יזומה, מדינת רווחה והתערבות ממשלתית בכלכלה. במסגרת הכלכלה הקיינסיאנית, הקפיטליזם היה בתור הזהב שלו: הצמיחה הכלכלית הרקיעה שחקים, האבטלה הייתה מינימלית והרוב המכריע של בני העולם המערבי השיגו לעצמם רמת חיים סבירה.

אולם היו כמה אנשים שלא היו מרוצים מהכלכלה הסוציאל דמוקרטית של קיינס: היו אלה בעלי ההון כמובן, שהמדיניות הקיינסיאנית הובילה אותם לעשות דברים איומים כמו לתת שכר גבוה לעובדיהם, לדון עמם על הסכמי שכר והגרוע מכל – לשלם מסים גבוהים בכדי לקיים את מדינת הרווחה היקרה. אנשים אלה העריצו את גישתו הכלכלית של פרידמן ודומיו וחיכו להזדמנות שבה היא תהיה המדיניות המקרו כלכלית הרשמית במדינות המערב.

ההזדמנות באה עם משבר האנרגיה של שנות השבעים. משבר זה שאופיין בעליה של עשרות אחוזים במחירי הנפט, אילץ מדינות עולם שלישי ללוות כספים רבים מהבנקים ובעלי ההון של העולם הראשון. הלוואות אלה, שניתנו בריבית גבוהה ביותר של למעלה מ-20%, הזרימו כמויות אדירות של כסף לכיסיהם של בעלי ההון. התוצאה של ריכוז כה רב של כסף בידיים מעטות הוביל לסחרור אינפלציוני ואבטלה שאיימו לחסל את ההישגים של הקפיטליזם בתור הזהב. הוא במקביל הוביל גם לצמיחה אדירה בעוצמתם הכלכלית-פוליטית של בעלי ההון. לכאן מילטון פרידמן נכנס לתמונה עם התיאוריה המוניטריסטית שלו. ראשית, הוא האשים את העובדים באינפלציה: אלה הם דרישות השכר המנופחות שלהם שגרמו לה! טען הריאקציונר הכלכלי פרידמן. מכאן שרק קיצוצים במדינת הרווחה וריסון איגודי העובדים יכולים להציל את המשק מבעיית האינפלציה והאבטלה.

המדיניות המוניטריסטית לא פתרה את בעיית האבטלה וגם לא את בעיית האינפלציה. עד היום מדינות המערב סובלות משיעורי אבטלה גבוהים. בעיית האינפלציה נפתרה מאליה על ידי ניתוב עודפי הכסף אל אפיקי ההשקעות הפיננסיות. (באפיקים אלה מסתובבות כמויות כה אדירות של כספים עד שלפי חישובו של הכלכלן זוכה פרס הנובל ג'יימס טובין, אם רק עשירית מהמחזור היומי של המט"ח בעולם היתה מועברת להשקעות יצרניות או לצריכה, היה די בכדי להאכיל את כל הרעבים בעולם). למרות כשלונותיו התיאורטיים, מילטון פרידמן זכה לתהילה רבה. הוא נשא את עצותיו למדינות רבות בעולם, כולל ישראל, ובכולן העצות גרמו לאסון. בישראל למשל, הוא הציע בשנות השבעים לממשלת בגין להסיר את הפיקוח על שער הדולר. התוצאה היא תחילתו של סחרור אינפלציוני שהסתיים רק בשנת 85 באמצעות שינוי מדיניות הממשלה.

אדם סמית מתהפך בקברו

משנות השמונים ועד היום, המוניטריזם או הניאו-ליברליזם היא הגישה הכלכלית השלטת בכל מדינות העולם. אין זה בגלל שמדיניות זו כה מוצלחת, אלא פשוט בגלל שהיא מקדמת את האינטרסים של עשירי העולם ומעניקה נופך אידיאולוגי-מוסרי-מדעי לחמדנותם הבלתי נדלית.

מדינות שמתנגדות ליישום המוניטריזם בשטחן סובלות מסנקציות, מדירוגי אשראי נמוכים ומסירוב למתן הלוואות על-ידי הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית. גישה זו לא פתרה אף אחת מהבעיות שהיא התכוונה לפתור, אך היא יצרה בעיות רבות חדשות שהמרכזית שבהן היא שעבוד העובדים למעסיקיהם, שהובילה להעצמת הפערים החברתיים, כאשר מרבית ההון מוזרם הישר לכיסיהם של קומץ בעלי ההון השולטים כיום בעולם.

תרה מזו, מילטון פרידמן היה ממובילי הרעיון שקפיטליזם מתואם עם חירות. הוא טען בין היתר שהאופי התחרותי של השוק החופשי תואם את האופי הדמוקרטי של תחרות בין מפלגות. כיום אנחנו עדים לשקריות הטענה הזאת, כאשר המשטרים האפלים ביותר עלי אדמות הם בעלי כלכלות קפיטליסטיות. הקפיטליזם חוגג באיראן, בסין, באינדונזיה, באפריקה ובחלק ניכר מאמריקה הלטינית, אך הדמוקרטיה מסרבת להופיע שם. בדיוק ההפך, מדיניות ההפרטה שבה שרותי ציבור מועברים לידיים פרטיות מהווה פגיעה אנושה בעקרון הדמוקרטי החשוב ביותר: יכולתו של הציבור לפקח על מקבלי ההחלטות שמשפיעים על חייו.

פרידמן וחסידיו נהגו לטעון שהם ממשיכי דרכו של הפילוסוף הסקוטי אדם סמית. גם סמית תמך ב"שוק חופשי" הנקי ממעורבות ממשלתית. אולם עלינו לזכור שבתקופה של סמית, הממלכות הפאודליות נהגו להתערב שרירותית בכוחות השוק למען אצולת בעלי הקרקעות. סמית גם טען שעל הממשלה לממן חינוך ורווחה לתושבים. אם סמית היה חי כיום, אין כל ספק שהוא היה מצטרף אל המאבק של השמאל לחלץ את הכלכלה מידי הבעלי ההון, בדיוק כפי שנאבק בזמנו לחלץ את הכלכלה מידי בעלי הקרקעות.

שלטון ההון שקיבל גיבוי תיאורטי מהגישה המוניטריסטית הוא בפועל מדינת רווחה לעשירים: מצב בו ההון שנוצר על-ידי כוח העבודה מועבר כמעט כולו לרווחתם ולהנאתם של העשירים. יתרה מזו, חלק ניכר מהמסים המשולמים על-ידי הציבור מועברים לסובסידיות ולתמיכה ביזמות בעלי הון שנקלעו לצרות. השוק החופשי הוא פיקציה. גם במסגרת המוניטריזם הממשלה מתעברת בכלכלה, אלא שהיא עושה זאת למען בעלי ההון. בחסות גישה זו, שהחלישה את ועדי העובדים, בעלי ההון יכולים עתה להתייחס אל עובדיהם ככלי משחק: לפטרם, להעסיקם, להוריד ולהעלות בשכרם לפי האינטרסים שלהם בלבד.

מאחר והשכר הוא גם כוח קניה, לדבר יש השלכות הרות גורל על הכלכלה העולמית. היעדרה של מעורבות ממשלתית לא רק שמפקירה את העובד, אלא מפקירה כל דבר שאינטרס אישי וחמדנות לא יכולים לקדם. למשל, בעיות אקולוגיות. ממשלות ברחבי העולם שניסו להתנגד להסדר הזה, סבלו מלחצים אדירים מצד ההון המקומי, ההון העולמי ועושי דברם כמו ממשלת ארצות הברית ומוסדות המטבע העולמיים. גישה זו לא מאומצת בגלל שהיא הצליחה. ברור לכל שהיא נכשלה, גם במונחים שלה שמדגישים צמיחה כלכלית, ניתן לראות שאי-אפשר להשוות את שיעורי הצמיחה היום לאלה שהיו לפני שיישמו אותה.

אז למה לי פוליטיקה תמיד
מתווה לפוליטיקה-אוטופית
אודי מנור

פוליטיקה. כמעט מילה נרדפת לגועל נפש: כסאות, כוחנות, תת רמה, בינוניות. הכל, דרך אגב, נכון. ובכל זאת, נוע תנוע. הפוליטיקה. מטרת מאמר זה היא לתהות על קנקנה העקרוני, לברר את הסיבות למצבה העלוב, ולהציע פתרונות – אוטופיים כמובן. במרכזם של הפתרונות האוטופיים שאני מציע עומדת האמירה הישנה שדמוקרטיה היא הפחות גרועה שבשיטות. לאמירה זו יש להוסיף שאת קלקלותיה של הדמוקרטיה צריך וכדאי לתקן בכליה, ושלמרות המצב הלא מעודד בו אנו נמצאים גם במימד הפוליטי, ניסיון של פוליטיקה-אוטופית הולך ונצבר וחבל לוותר עליו. וכמובן: מן הסתם, רק נכדינו יזכו לראות פוליטיקה-אוטופית ממומשת. לנו נותר לתרום את שלנו במאמץ לבנייתו של עולם מוצלח יותר. "לא עלינו המלאכה"…

פרק ראשון: מה היא 'פוליטיקה'?

אמר מקס וובר, "פוליטיקה עוסקת בניהול" (בחיבורו המבריק והאופטימי:'הפוליטיקה בתורת מקצוע'). זה הכל. אנשים חיים, נתקלים בבעיות או רוצים להשיג משהו. ההתמודדות עם הבעיות של כמה אנשים או עם מה שנגזר מהשאיפות שלהם מחייבת ניהול. לניהול הזה קוראים 'פוליטיקה'. לכן, כל עוד יהיו אנשים תהיה פוליטיקה.

פרק שני: מה מייחד את 'הפוליטיקה המודרנית'?

ההבדל בין הפוליטיקה של פעם לזו של הדורות האחרונים הוא בכמות ובאיכות.

כמות, כלומר כמות הדברים הנופלים תחת הגדרת 'הבעיות' ומספר הדברים הנופלים תחת הגדרת 'השאיפות'; שתיהן גדלה בהרבה בדורות האחרונים. דוגמאות יש למכביר: אם עד למאה ה-19 אפילו, רוב המחלות נתפסו כ"עונש משמיים", כלומר כעניין שאין טעם או יכולת "לנהל" אותו באופן אנושי, כלומר להפעיל עליו "פוליטיקה", הנה היום גם בעלובות שבמדינות, בריאות-ציבורית היא חלק מרכזי בפוליטיקה. כך גם לגבי תחומים "טריוויאליים" לא פחות, כגון חינוך ובטחון פנים. תחומים אלו, כמו רבים אחרים, כפופים היום לדיון פוליטי ומופעלים בהקשרה של פוליטיקת המונים מאורגנת.

איכות, כלומר כיצד כל זה מתנהל. בדורות האחרונים הניהול, כלומר הפוליטיקה, מתרחשת במרחב ציבורי פתוח, דינמי, סוער, מטושטש לעתים ותמיד – מורכב מאד. כל זה קרה מאז היות פרויקט-חירות; ומאז המצאת האינדיבידואליזם; מאז היות שוק; ומאז הורדת הרוח, התרבות, האמנות, האמונות, הדעות, "הדת" מהשמיים לארץ. ובכן, מאז היות 'מודרנה'. עד אז, רובו של הניהול התרחש בחדרים סגורים, בלחישות מעודנות ובלא שרוב המנוהלים מיודעים על הנעשה. תוסיפו על כך הבחנה נוספת בין "פוליטיקה ריאקציונרית" (או שמרנית) לבין "פוליטיקה פרוגרסיבית" (כלומר מתקדמת) ותקבלו מאבק איתנים בלתי פוסק. כך, לא רק שכמות הדברים אותם יש לנהל עולה; ולא רק שהבעיות האובייקטיביות נעשות מורכבות יותר (למשל: מה חשוב יותר בתחום החינוך? מצוינות או שוויוניות? מה חשוב יותר בתחום ההשקעות? פיתוח בר-קיימא או עידוד צמיחה בטווח הקרוב?), אלא שבעלי אינטרסים 'שמרניים' מנהלים מאבק נגד 'פרוגרסיבים' באותם כלים ובאותן מסגרות פוליטיות.

אין פלא, אם כן, שאת הפוליטיקה המודרנית כבשה זה מכבר ממלכת הדימויים, הבאה לא פעם על חשבון אחותה הקטנה והצנועה, הלא היא ממלכת המעשים. דימויים עשויים אמנם להיות מנוע חשוב במעשה פוליטי-פרוגריסיבי (למשל, כשההסתדרות מזמינה אנשים להצטרף אליה באמצעות פרסומת ברדיו שבה מדברת עולה חדשה במפטא-דרון-אנריקני חריף. הדימוי ברור: המבטא הכבד מייצג סוג של אוכלוסיה מוחלשת, גם אם במציאות רבים מהעולים מארגנטינה נקלטו בארץ היטב), אך תחת דימויים אפשר לנקוט פוליטיקה ריאקציונית מובהקת (ע"ע: "מי בעד חיסול הטרור?"). כיבוש הפוליטיקה המודרנית על-ידי ממלכת הדימויים מביא לעתים לתיאוריות 'כאוס' או 'פוסט-מודרניזם', כלומר – למסקנה שאין לאדם הרציונאלי כל השפעה על הפוליטיקה, אם להיזכר במה שאפילו איש שמאל מובהק כגדי יציב טען בבואו לייאש אותנו לא מזמן (ראו מאמרו ב'חברה' 6).

פרק שלישי: ניסיונות לא מוסריים לצאת מהסבך המהותי של הפוליטיקה המודרנית

הסבך הזה – כמות העניינים, המורכבות של הבעיות, כמו גם השתלטות של ממלכת הדימויים –מזמין ממש הפניית גב מאורגנת לפוליטיקה. ישנן דרכים רבות ומגוונות להפניית גב זו. כאן נעמוד רק על הדרכים ההגונות, שהן כאלו רק בשל כך שהן מצהירות במפורש על הפניית הגב הזו. מדובר בניסיונות. בעיקר בשני סוגים של ניסיונות: הניהיליסטים והאסקפיסטים.

מה פירוש פרשנות 'ניהיליסטית' לפוליטיקה? פשוטו כמשמעו: הכל "אפס" (שזה פרוש המלה "ניהיל" ביוונית). "מה זה משנה?", יתהה הניהיליסט תוך מציצה הגונה בסיגר המשובח, "בייגה, ביבי, הכל כסף, הכל כוח, ממילא אי אפשר להשפיע וממילא מחר נתפוצץ במדרחוב". את הפניית הגב הזו לפוליטיקה תאר בכשרון רב גדי טאוב במאמרו ב'הארץ' (מוסף, 30.5.03), שעסק בקשר בין תורות ההתחברות העצמית של שרי אריסון, רב המכר 'באדולינה' לגבי ניצן, ותורות הניו-אייג' למיניהן מאז 'הסיקסטיז'.

מה שמוביל אותנו לפרקטיקה הניהיליסטית המוכרת והמשומשת ביותר, כולל על החתום מטה, החוטא גם הוא כמו רובנו באסקפיזם, כלומר בבריחה מהמציאות. לבריחה זו פנים רבות: משיטוט אינסופי בלילות חורף ארוכים בין ערוצי ספורט לערוצי בידור אחרים; הימנעות מקריאת עיתון או שמיעת חדשות; משיכת כתפיים אל עבר כל מפגין, שלט או מדבקה ומתן אישור לייאוש. אין הבדל מעשי בין האסקפיזם לניהיליזם, ותחת המטריה הפוסט-מודרניסטית הייתה לשני אלו עדנה: מרלטיביזם של "הכל הולך" כפי שהסביר לא מזמן ארנסט גלנר (ראו מאמרו בכרך 'הציונות – פולמוס בן זמננו' שראה אור ב-1996), מהרעיון שהכל יחסי והכל אידיאולוגיה ולכן אין דרך לומר שום דבר חתום וברור, ואפילו לו משוער ומסודר, על שום עניין ציבורי כלומר פוליטי, ועד לניהיליזם לפיו הכל "אפס", לבריחה שיטתית ומודעת מהמציאות, המרחק קצר וברור. גם אם אין ספק שבכל אחד מאיתנו מקנן הסובייקטיביסט צר האופק, הרי שמכאן ועד לטענה ש"הכל הולך", ארוכה מאד הדרך, ומסוכנת כמובן. ההכרזה ש"הכל הולך" פירושה המעשי והאמיתי הוא הפקרת רשות הרבים לבעלי הכוח למיניהם.

ומדוע סבורני שמדובר בניסיונות לא-מוסריים?! לא רק משום הפקרת רשות הרבים לבעלי הכוח. אלא מכיוון שבדרך כלל, אם לא תמיד, כל הניהיליסטים, האסקפיסטים ובעיקר הפוסט-מודרניסטים שוטחים את טענותיהם ומציעים את מרכולתם האנטי-פוליטית בעיבורה של הציויליזציה המודרנית בתפקודה, זאת אומרת – המנוהלת בצורה פוליטית. הפוליטיקה הזו מספקת להם לא רק את הסיגרים, הג'יפים והקתדראות, אלא את ההגנה המשפטית, האזרחית, הבטחונית וכיו"ב, כולל כמובן שרותי תחבורה, אנרגיה וביוב.

פרק רביעי: ניסיונות מוסריים אך לא אוטופיים להתמודד עם הפוליטיקה המודרנית

הניסיון הנדיר והמושמץ ביותר להתמודד עם הפוליטיקה המודרנית, הוא הקפיצה למים הקרים של הזירה הפוליטית. נודה ונבוש: רובנו – אם לא כולנו – מדברים על חשיבות העניין, מעטים מאתנו – אם בכלל – מסיקים מסקנות. מן הבחינה הזו, כל שנותר הוא לומר מלה חמה לחברת הכנסת גמליאל, למשל.

הסוגים האחרים הם עיוניים-תודעתיים. אין לנו ברירה אלא לחשוב שגם הם חשובים… הרי, אנו משוכנעים בכך מהטעם המובן מאליו, שחברת הכנסת הנזכרת, היא ועמיתיה, מצוידים לא רק בזמזם ההצבעה אלא בתודעה המנחה אותם לזמזם כך או אחרת.

ניסיון כזה מייצג במידה מרובה כתב העת 'חברה' – אך לא רק הוא כמובן. כשענת חולתא כותבת על תפקידם החיובי של עובדי המדינה; כאשר דניאל רובינסון כותב על מערכות התחבורה באנגליה, ארה"ב, צרפת ותל אביב; כאשר ניר מיכאלי כותב על מערכת החינוך; כאשר אבנר כהן כותב על עיראק; כאשר אבנר כהן כותב על כדורגל; וכאשר שמשון ביכלר כותב על הגלובליזציה, מתקיים ניסיון לדיון שיטתי וענייני על ניהול הציויליזציה שלנו, כלומר יש כאן דיון פוליטי-מודרני. אפשר למצוא הרבה ניסיונות בסוג זה ברשת האינטרנט.

באיזה מובן כל האפשרויות שתוארו לעיל במסגרת פרק זה ראויים לכינוי 'מוסריים'? במובן המהופך לזה שהוגדר בסוף הפרק הקודם: הם 'מוסריים' במובן זה שנושאיהם לוקחים חלק במציאות אותה הם מבקרים. אבל ניסיונות אלה מגבילים את התייחסויותיהם ופעולתם למסגרת המוכרת, הקיימת, של המציאות הפוליטית, ובכך – הם מציבים את עצמם כלא-אוטופיים.

פרק חמישי ואחרון: פוליטיקה-אוטופית

בלב הסבך של הפוליטיקה המודרנית עומד הפרדוקס שבין עקרון ההשתתפות הכללית ("דמוקרטיה") לבין עקרון הניהול התבוני של המציאות האנושית. הפרדוקס הוא בכך שנכון לרגע זה – ולהערכתי מדובר בעוד רגע ארוך מאד – רוב האנשים אינם מפעילים את תבונתם לפני שהם ניגשים להכריע הכרעה פוליטית. לא רק שרבות מהסוגיות העומדות להכרעה נושאות אופי מדומיין (סמלים, רבותי, סמלים) אלא שהמעש הדמוקרטי עצמו – ההליכה לקלפי פעם בכמה שנים – הוא כמעט כל כולו סמל אחד גדול, חלק מטקס השתייכות שבטי-משפחתי.

על מנת לשבור את הפרדוקס הזה, שבירה שמטרתה אינה ביטול הפוליטיקה, יש לנקוט מספר צעדים – שחלקם פורמליים יחסית ואף מתקיימים, במידה זו או אחרת, כבר במציאות הקיימת, בעוד שאחרים – נוגעים בדמותו החמקמקה של עולם חדש, שונה מהמוכר לנו, ויחד עם זאת – אותו עולם עצמו. כפי שאראה בהמשך ולקראת סוף פרק זה, כדי לאפשר את הופעתו של אותו עולם חדש, יש להכריע הכרעה מוסרית.

הצעד הראשון של פוליטיקה אוטופית הוא מהלך מרחיב, שיטתי ובלתי פוסק של חינוך פוליטי רב-גילאי. כל מפגש, בכל גיל, שבמרכזו הדיון הפוליטי המלומד, השיטתי, המכבד את האנשים עצמם ואת הנושאים העומדים על הפרק הוא חלק מתהליך זה. דוגמא טובה, ממלכתית, כוללת, היא חלק משידורי הרדיו – כמו השידורים האקדמיים (אוניברסיטה משודרת); חלק משידורי ערוצי המדע בכבלים; חלק מהמאמרים שבמוספי העיתונים למיניהם (תחקירים, מאמרי דעות, הצצה לעולם הקרוב והרחוק). הנחת היסוד לכל אלה היא כי אין "לשחרר" את האדם מעיון בתחום המשפיע על חייו אולי יותר מכל תחום אחר: הפוליטיקה. במלים אחרות, האיסור על "שחרורו" (מעיון בפוליטיקה) הוא תנאי לשחרורו (הפוליטי).

במקביל, כדאי לבנות ולפתח מערכות חברתיות-פוליטיות שמהותן וסדר יומן הם רפלקסיה מתמדת, כמו זה של הטרמוסטט במקרר (קר מדי, המקרר מפסיק, חם מדי, המקרר שב לפעולה). (למרות ההבדל הקטן-גדול, שמערכות אנושיות הן לא מכונות, ושלכן "הטרמוסטט" שבנמשל תפקידו "רק" להצביע על התפתחויות, לאו דווקא לכוונן במישרין.) מערכות כאלו קיימות כבר בימינו: מרכז 'אדווה' הוא מערכת כזו, האקדמיה במיטבה היא כזו, גופים חוץ-פרלמנטריים נוספים מנסים להיות כאלו. המשותף להם הוא בחינה שיטתית של המציאות הפוליטית המורכבת מזוויות לא שגרתיות. עצמתם של גורמים כאלו היא גם חולשתם: היותם חוץ-שלטוניים מותירה את מרכולתם בחזקת "ירצו-יאכלו, לא ירצו-לא יאכלו". הדרך לפוליטיקה אוטופית חייבת לעבור בחצרם של גורמים וולונטריים וביקורתיים. על מנת שיהפכו לגופים בלתי תלויים, עליהם להיות ממומנים ישירות בכספי ציבור, ולא על ידי גורמי הון למיניהם, יהיו כוונותיהם החיוביות אשר יהיו.

אבל, גם רפלקסיה עיונית-תודעתית-ביקורתית מתמידה ומעמיקה, לא תספיק ללא התגבשותן של חברות-אדם ('קהילות' בז'ארגון המקובל והבעייתי בהקשרים השמרניים שלו), המנהלות במשותף את ענייניהן הציבוריים (וראו שוב את מאמריו של יפתח גולדמן בגליונות 4 ו-11, אך שימו דגש על התרגול של פוליטיקת-אמת הגלומה ביום-יום של קהילות אלו).

לבסוף, ה'גלוקליזציה': מהכלל לפרט, ומהפרט לכלל, מהמקומי לאזורי ללאומי לבינלאומי לעולמי וגם כל הדרך חזרה. הוגי דעות פוליטיים, מותירים בדרך כלל את המימד הכלל-עולמי ואף האזורי לציניות של המומחים ליחסים בינלאומיים. בפוליטיקה-האוטופית יהיה זה בבחינת מובן מאליו שסדנא-דארעא-חד-הוא – כולנו עולם אחד ומה שטוב לי צריך להתאים גם לך, שמה שאני עושה משפיע עליך וההפך, גם אם אנחנו חיים בשני צדדים הפוכים של הכדור הכחול. כדי שעניין זה יהפוך להיות מובן מאליו, יש לוותר על התפישה המתייחסת לכל אדם, קבוצות-אדם ו"תרבויות", כאל "איים" נבדלים ובלתי חדירים או שבלתי מוסרי לחדור אליהם. יש לוותר על הפן הרלטיביסטי של הרב-תרבותיות. במקום זאת, יש להניח שהאדם הוא אדם, על אף שוני תרבותי ואף פיזיונומי ברור ובולט בין שוודית לבושמני. כאן או שם, בבושמניה, בשוודיה ובישראל, יש מה ללמוד מהשכנים. הבעיות האקולוגיות הן משותפות; בעיות התחבורה וזיהום האוויר כמעט זהות; את המתח בין חינוך למצוינות לבין חינוך שוויוני אפשר לתרגם בקלות מקרואטית לפורטוגזית ואפילו ליידיש.

ה'גלוקליזציה' אינה עוד גירסא שמרנית ל'גלובליזציה'. להפך. לגלובליזציה אין דרך אחת, אלא דרכים רבות ומגוונות. במסגרת מגוון זה, בפני האנושות ניצבות היום שתי דרכים ראשיות – הדרך לשמרנות המבוססת על מעמדיות חדשה-ישנה, לעומת הדרך של שוויון ערך האדם. הכרעת היסוד, אם כן, היא בדיוק בנקודה זו: בין שמרנות מעמדית לבין שוויון-ערך-האדם. זוהי, כמובן, הכרעה מוסרית, שבלעדיה פוליטיקה אוטופית לא תתכן כלל.

במקום סיום: כיצד נהיה אנו ללא-אנו?

על שאלתו המוכרת ההיא של י.ח. ברנר – איך נברא עולם חדש כשאנחנו נטועים לחלוטין בתוך הממשי, הערכי והרציונלי של העולם הזה – יש להציע את תשובתו של לינקולן: "את קלקלותיה של הדמוקרטיה יש לפתור בעוד דמוקרטיה". רוצה לומר, שבמסגרת הפוליטיקה המודרנית המאוד-מוגבלת שלא-לומר-טוטאל-לוסט בה אנו חיים בייאוש הולך וגדל, יש למצוא כל דרך וכל נתיב לבניית כלים שיצילו את הפוליטיקה המודרנית לא רק "ממחריביה שממנה יצאו", אלא קודם כל מעצמה, לטובת אנושות הגונה יותר, כמובן.

ד"ר אודי מנור הוא חבר ביסו"ד, ממיסדי קיבוץ תמוז, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר האורנים

 

 

 

 

מחאת האוהלים האם ניתן להשיג קפיצת מדרגה

המחאות המתנהלות כעת לא יצליחו כנראה להשפיע על השלטון, אך אין זה אומר שהן תוכרזנה ככישלון. ההישג העיקרי כבר הושג בעצם שינוי השיח וחידוד התודעה הסוציאל-דמוקרטית בקרב הציבור. את ההישג הזה צריך לשמר כדי להמשיך לשלבים הבאים

מאת: יפתח גולדמן

העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. כבר שנים רבות אנחנו מדברים על מדינת רווחה, על סוציאל-דמוקרטיה, על סוציאליזם. אפילו את המונח המטופש "צדק חברתי" למדנו לגלגל על לשוננו, מתוך התחשבות בטעם הקהל. כבר שנים רבות שאנחנו מדברים, מלמדים, מחנכים, מרצים, כותבים… מול בני נוער, סטודנטים, קשישים, חוגי מתעניינים… ממתינים על כסא פלסטיק עד שיתקבץ מניין המאזינים… מקשיבים בנימוס למישהו מהקהל שרוצה "רק לשאול שאלה" ואגב כך יורה בנו צרור סיסמאות ניאו-ליברליות נבובות… מקשיבים לו בנימוס, באמפתיה, מסבירים איפה אנחנו חושבים שהוא טועה, וממשיכים הלאה. מתגברים על התסכול, מדחיקים את לחישות הייאוש וממשיכים הלאה, מספרים אחר כך, בחוגים פנימיים, בדיחות של אירוניה עצמית (כולם שמעו כבר את כולן) וממשיכים הלאה. למה קיווינו בכל אותן שנים של מאמץ סיזיפי? נדמה לי, שבדיוק למה שמתחולל כאן בחודש האחרון. זו הייתה הפנטזיה שלנו, של אלה מאתנו שעדיין העזו לפנטז. זה היה החלום הפרוע שלנו, ברגעים הבודדים שבהם הרשנו לעצמנו לחלום.

הקפיצה האיכותית

כשפרצו המחאות היה רגע קצר שבו התקשנו להבין שהחלום מתגשם ("וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר / וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד" כתבה לאה גולדברג). דברים שאמרנו במשך שנים בפני קהלים של עשרים איש בקעו מפיותיהם של אלפים והדהדו ברחובות. התקשנו לזהות את עצמנו במראה המגדילה פי מאה-אלף. התקשנו להאמין בקיומו של קשר סיבתי בין המאמץ החינוכי המתיש במשך עשרות שנים, לבין מה שמתרחש עכשיו ברחובות. פשוט שכחנו לרגע את הכלל הוותיק של גאורג פרידריך הגל, אודות ה"קפיצה איכותית". "קפיצה איכותית" – זה נשמע כמו משהו שיגיד פרשן האתלטיקה של הערוץ הראשון, אבל בהגליאנית, "קפיצה איכותית" היא הרגע שבו צבירה הדרגתית, כמותית, מולידה איכות חדשה, שינוי במהותם של הדברים ולא רק בכמותם. נהוג להשתמש, כדי להסביר זאת, במשל על קומקום המים: המים עומדים על האש ומתחממים. הטמפרטורה עולה ועולה, וזו צבירה כמותית של אנרגיה. בשלב מסוים, במאה מעלות, המים הופכים לקיטור: הקומקום שורק, המכסה עף, והמטבח מתמלא אדים…

בסוציולוגיה מרקסיסטית, רגע הקפיצה האיכותית הוא רגע המהפכה: הכוח לשנות, והמודעות בנחיצותו של השינוי, שהלכו ונצברו בהדרגה, מבשילים פתאום לכדי איכות חדשה, מהפכנית.

אבל מה בדיוק נצבר כאן במשך שנים? קודם כל: מצוקה ותסכול. אבל זה לא מספיק. אנשים השוקעים במצוקה ובתסכול עלולים לשקוע גם באדישות ובניכור, להסתגר בתוך עצמם או בקרב משפחותיהם, לעשות מה שאפשר, לנסות לשרוד, לקלל את הממשלה ולהמשיך לבלוע את כל מה שמאכילים אותם. זה מה שקרה למעמד הבינוני כבר מזמן. מחקרים וסקרים הראו כל הזמן (וגם השיחות שניהלנו במהלך השנים לימדונו) שהישראלים אף פעם לא קנו את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית  נחמיה שסטרסלר לא הצליח לשכנע אותם שטוב להם. הם ידעו שחרא להם. ידעו את זה גם כשלקחו יום חופש מהעבודה ולקחו את הילד ליום בילוי בקניון (כי לשלוח אותו לקייטנה עולה הון), וגם כשיגרדו את הפרוטות האחרונות מן החסכונות שלהם וארגנו למשפחה ארבעה ימים ביוון. האידיאולוגיה הקפיטליסטית הצליחה במקום אחר – חמור ומסוכן יותר. היא לא שכנעה את הישראלים לאהוב את הקפיטליזם, אבל היא שכנעה אותם לקבל אותו כמציאות הכרחית, כמין כוח טבע, כמעוות שלא יוכל לתקון.

מה שנשתנה בשנים האחרונות, מה שנצבר וחולל את המפנה, היה התודעה שיש אלטרנטיבה: יש מדיניות חברתית-כלכלית אחרת, והיא לא פחות מדעית, מעשית, רציונאלית ומבוססת ממדיניות ה"קצץ והפרט" שנגזרה עלינו  את השינוי הזה חוללו המדריכים, המסבירים, המרצים, הכותבים והמחנכים שפעלו נגד הזרם במשך שנים ארוכות. את השינוי הזה חוללנו אנחנו.

ההפצה האיטית והעקבית של המסר "אפשר אחרת" הספיקה כדי להוציא את הישראלים לאוהלים ולרחובות. אבל בראשית הדרך הכול עוד היה מבולבל מאוד ונתון בסכנה. הייתה אפשרות ממשית שהמאבק יתדרדר לאיזו מחאה יאפית קלילה וא-פוליטית, שהייתה מעניקה למדיניות ההפרטה כסות אידיאולוגית חדשה במקום זו שרק עכשיו החלה להיפרם . מי שעמד שם, בימים הראשונים, במאהלים ובהפגנות, והסביר והסביר והסביר, מנע את ההתדרדרות. מאז עוברת תנועת המחאה, ועמה החברה הישראלית כולה, קורס אינטנסיבי מזורז בסוציאל-דמוקרטיה. המסרים מתעדכנים, המבט מקיף יותר ויותר, ההסברים מעמיקים והביטחון העצמי גובר. המאבק זקוק למורים ולמדריכים, אבל לא פחות מכך, המורים והמדריכים זקוקים למאבק. גם כאן פועל כלל ותיק, המנוסח כבר במקורות, כלומר אצל מרקס: "לשם יצירתה ההמונית של תודעה מהפכנית זו [מרקס כותב "קומוניסטית". הרשתי לעצמי שינוי קל – י.ג.], כמו גם לשם הגשמת הדבר, יש צורך בשינוי המוני של האדם, העשוי להתרחש אך-ורק בתנועה

מעשית, במהפכה" ("האידיאולוגיה הגרמנית", כתבי שחרות, עמ' 273). במלים אחרות: אפשר לדבר על סוציאליזם (טוב, נו, ועל "צדק חברתי") באולמי-הרצאות ובשיחות בתנועה. אבל שפת המאבק

והתיאוריה שלו נלמדות בצורה טובה הרבה יותר, אינטנסיבית ומעמיקה יותר, כשהשיעורים מתנהלים בתוך המאבק עצמו וכחלק ממנו. אמרו חז"ל: "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי" – אחרונת השפחות היוצאות ממצרים ראתה על הים – ברגע הנורא והנשגב של קריעת ים סוף – דברים שלא ראו גדולי הנביאים!

 אבל שבועות ספורים אחר-כך, מול הר סיני, שכחו יוצאי מצרים את מה שראו על הים. הם עשו להם עגל זהב ויצאו במחולות…

זה יגמר בבכי

הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, שעוברת עכשיו החברה הישראלית, הוא התוצאה החשובה ביותר של המאבק. קרוב לודאי, שהוא יתגלה כתוצאה החשובה היחידה שלו. אני לא כותב זאת כדי לרפות ידיים, אלא כדי להקדים תרופה לרפיון הידיים הצפוי בעתיד הקרוב. אם לא יקרה התרחיש הבלתי-סביר, שבו המאבק יהפוך למרי אזרחי אלים או אלים-למחצה, ורבבות ישראלים ישבשו את הסדר הציבורי וימנעו ממוסדות המדינה לתפקד – אם לא יקרה דבר כזה (ולמען הסר ספק: אני לא צופה שהוא יקרה ולא מייחל לו), המחאה לא תוביל לשינוי מדיניות. השלטון הנוכחי, בראשותם של ביבי-שטייניץ-ברק-ליברמן-וישי לא מסוגל ולא רוצה להיענות אף לא לשמץ מדרישות המפגינים. וגם אין לו סיבה. נתניהו יודע שהדבר היחיד שעליו לעשות כדי להתמודד עם המחאה זה להמתין בסבלנות. עד שיבוא הגשם, או עד שתתחיל שנת הלימודים או עד שיתגבר התסכול מאדישות הממשלה, או עד שתאורגן איזו פרובוקציה בגבולות, והמחאה תדעך. הוא צודק. ההפגנות והמאהלים לא מציבים שום איום ממשי על השלטון. הקואליציה של נתניהו יציבה כמו סלע, ואפילו באופוזיציה מעטים הם המעוניינים בהקדמת הבחירות. כל מה שנתניהו צריך לעשות זה לחכות. והוא אכן עושה זאת ועושה זאת היטב. מי שנשבע שלא לנטוש את המאהל עד לניצחון, מי שמבטיח לבוא להפגנה בכל מוצאי שבת עד לכינונה של מדינת-הרווחה האולטימטיבית, עתיד לגלות בקרוב שיושבי האוהלים נוטשים בזה אחר זה את השדרה, והמשתתפים בהפגנות מתמעטים. ואז יבוא בכי גדול. אין לזלזל בבכי הזה ואין ללעוג לו, כי הוא בכי אמיתי וכואב, של אלה שניסו לבנות עולם חדש ישירות מהלב, ומהרחוב, בלי העסק המסובך והמנוכר והמכוער הזה שנקרא פוליטיקה –  זו שעושים אותה בחדרי ישיבות, לא בכיכרות.

אז כל המאבק לא שווה כלום?

– הוא שווה הרבה מאוד! אי אפשר לבכות לַנֶּצַח, ובשלב מסוים הבכי ייפסק. הבוכים יתחלקו אז לשניים: חלק מהם יחזרו לבתיהם (הממושכנים) ולדירותיהם (המושכרות במחיר מופקע) אבלים וחפויי ראש, מיואשים, מנוכרים ומופרטים עוד יותר מכפי שהיו לפני המאבק. אבל האחרים, אלה שסיימו בציונים טובים את הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, יתחילו לתרגם את להט הכיכרות למסקנות פוליטיות ואולי גם לעשייה פוליטית. לכן חשוב כל כך ללכת אל המאהלים ואל ההפגנות, לדבר ולהסביר. הזדמנות טובה יותר לא תהיה לנו. לדבר על דיור ציבורי ועל תקציבי החינוך והבריאות ועל הפרטה ועל התארגנות עובדים ועל תקציב גירעוני ועל מיסים פרוגרסיביים ועל סעיפים אחרים מן המצע הסוציאל-דמוקרטי. לקחת את התכנית של יסו"ד או את "נייר לקמוס" של דרור ישראל או מסמך אחר מסוג זה וללמד אותו. לא כל כך חשוב ממה מתחילים ולא חייבים להספיק את כל החומר. חשוב, שמן השיחות יתבהרו שלושת הדברים הבאים:

א) שיטת ה"קצץ והפרט" שנהוגה כאן בעשורים האחרונים אינה "כלכלה אובייקטיבית" וגם לא "כוח טבע". היא מדיניות נבחרת (במובן זה שמישהו בחר אותה והחליט ליישם אותה).

ב) לשיטה הזאת יש אלטרנטיבה, שהיא לא פחות נרחבת, מקיפה, מעמיקה ומגובה במספרים: מדינת רווחה אוניברסאלית.

ג) ההכרעה בין השיטות האלטרנטיביות היא הכרעה פוליטית. היא לא עניין לפקידים מקצועיים ולמומחים. לא רק להם. היא הכרעה המונחת לפתחם של הישראלים כולם, באמצעות מוסד קבלת ההחלטות המשותף שלהם. זה שקוראים לו כנסת ישראל.

מי שיִלמד זאת לא יחזור הביתה מיואש. מי שילמד זאת יצטרף למאבק הפוליטי. זה לא יקרה בתוך רגע, ולא יגרור אחריו שינויים מידיים, אבל זה גם לא ייקח שנים רבות מאוד. אולי עד הבחירות הבאות. אמרתי "מאבק פוליטי" ועוד לא אמרתי כלום על היבטיו המפלגתיים והפרסונאליים של מאבק זה. עוד לא הגיע הזמן לכך, אבל הזמן הזה יגיע, בקרוב, ואז לא נוכל להתחמק משאלות קשות. פעם, כתבתי, שביום שבו תהיה לנו דילמה אמיתית למי להצביע, נדע שהפוליטיקה חזרה להיות רלוונטית.

לפי שעה, הכול תלוי בשאלה כמה ישראלים יחזרו בתום המחאה אל ביצת הייאוש, הניכור והאדישות, וכמה יצטרפו אל אלה המנהלים מאבק פוליטי. עבור הראשונים, מוצאי-השבתות של יולי-אוגוסט יהפכו בהדרגה לזיכרון רחוק, לחלום ליל קיץ. עבור האחרונים, ימי המחאה יהיו לנקודת מוצא לשינוי המציאות.

מה יוצא להם מזה?/ אודי מנור

למה כל הרבה אנשים תומכים בכלכלת שוק שמרנית?

זו השאלה שטובים ותמימים בקרבנו שואלים עצמם, לנוכח תיאוריות מאקרו-כלכליות מהסוג אותם מנסחים באומנות ובשכנוע רב, חוקרים כמו קארל מארקס, דני גוטווין ושמשון ביכלר.

"מה יוצא להם"? לא מה יוצא לבעלי ההון הגדולים – זה הרי ברור, אלא מה מרוויחים השטרסלרים, מנהלי עמותות החמלה, מורחי הסנדוויצ'ים ואוספי הבגדים, הכתבכלבים של 'שעה קלה על כלכלה' בגלי צה"ל וכמובן מה יוצא לאינספור אזרחים הסבורים ש"ככה בנוי העולם", או "תמיד היו עניים ועשירים"

ואפילו "מה פסול בכך שמנכ"ל בנק פועלים משתכר 30,000 ₪ בכל יום?" בקיצור, מה מרוויחים אנשים שאינם בעלי הון דומיננטי, כלומר מי שאיננו שייך לקבוצה הקטנה של '10 המשפחות', או לקבוצת 50 הישראלים שעל פי חישוב של העיתון גלובס משתכרים במשותף 180 מיליון שקל בכל שנה. בכן, התשובה פשוטה בהרבה מכפי שנראה. על מנת להשתכנע בפשטותה, יש להבחין בין שני סוגי שמרנים כלכליים: השמרן הכלכלי המודע והמתוחכם שטרסלר, טומי לפיד ויוסי ביילין הם דוגמאות מבוהקות לאלו – לבין השמרן הכלכלי האינרטי, שזו הכותרת שאפשר לתלות מעל אותם 'אינספור האזרחים' הנ"ל. על האחרונים אין טעם להשחית מלים, לפחות לא. כרגע. הם מייצגים את הייאוש וחוסר האונים, שתי תכונות חיוניות לשמרנות כלשהי. אבל אסור לשכוח לרגע שאינספור האזרחים האלה מהווים מאגר בלתי נדלה לשמרנים המודעים והמתוחכמים: הם או בניהם הכתבלבים של העתיד; בוגרי הפקולטות למשפטים של העתיד; ועדי הורים, תובעי הישגים ומארגני מסיבות סיום ב-1000 ₪

בין פילנטרופיה לפוליטיקה:

ובכן, מה מרוויחים השטרסלרים, מנהלי העמותות ומורחי הסנדוויצ'ים? אפשר כמובן להסביר כל מקרה בנפרד: המשכורת של שטרסלר ומעמדו כפרשן הכלכלי של המדינה; המשכורות של מנהלי העמותות למיניהן ומעמדם כמצפון של המדינה תודעת הצדקנות של מורחי; הסנדוויצ'ים ומעמדם כצדיקי הדור אבל פורה יותר לנסות ולהכליל באמצעות ההבחנה הישנה והידועה שבין ציבוריות-פילנטרופית לבין ציבוריות-פוליטית. ההבחנה הזו חשובה במיוחד כיוון שהמציאות המודרנית היא ציבורית. ולכן חשוב הדיון למעשה המאבק החברתי – על עיצובה של ציבוריות באופן כזה (פילנטרופי) או אחר (פוליטי).

עניין זה עשוי להסתבר טוב יותר מדברים שאמר פעם איש פוליטי אחד, שענה לשם תיאודור הרצל. בקטע נשכח ביומנו הוא כותב: "ובכן כסבור אני שאור החשמל לא הומצא בכדי שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה". מצויד בתובנה זו, שעבורנו היא טריוויאלית, שכן אור החשמל בימינו, שהוא אכן זכות טבעית אפילו של 40 הישובים הבדואים הלא מוכרים המאוכלסים ביותר מ-70 אלף נפש, ניגש הרצל לבית רוטשילד והודיע לו על 'המצב המתמיד' – מאבק העמדות שנותר בינו לבינם.

אנשי משפחת רוטשילד והפילנטרופיסטים שקמו לנו אחריהם, מתבססים על ציבוריות

שהפערים הם חלק טבעי שלה, ציבוריות רצופה במצוקות "טבעיות", עתיקות כאדם עצמו מצוקות הזועקות לאנשים חמים שיבואו ויתרמו מזמנם ובעיקר מהונם, לא בכדי לפתור אותן  אלה כדי להקל על הסבל. לעומתם, אלה הדוגלים במציאות ציבורית פוליטית סבורים שאור החשמל ונמשליו העכשוויים – פנסיה, עבודה, מים, אויר, תחבורה, חינוך, בטחון, תרבות ספורט, נוי, נוף ושקט תעשייתי – לא הומצא לטובתם של כמה "סנובים" ומלחכי פנכותיהם אלא כדי "לפתור לאורו את בעיות האנושות כולה". אצל הפוליטיסטים אין "מצוקות" אלא יש בעיות". אלו דורשות פתרון – ככל שניתן לספקו – ולא 'לב חם'. ופתרון פוליטי הוא בראש ובראשונה פתרון המייחס לבעיה מימד אנושי, ולכן הוא מזמין מעורבות אנושית . בהתמודדות עם פתרונותיה, ועוד יותר עם השלכות כשלונם. אם כ ך, פילנטרופיה או פוליטיקה  אלו שתי הברירות הניצבות בפני אנשים חשוב להדגיש שכל אחת מאלו מתפצלת בתוכה לשורה ארוכה של אפשרויות-משנה. חשוב עוד יותר להדגיש, שב'פוליטיקה' הכוונה כמובן למובן הרחב של המונח, כפי שמכס וובר הגדירו בחיבורו המומלץ 'הפוליטיקה בתורת מקצוע', פעילות אנושית הכרוכה בניהול; ואנו

כסוציאליסטים מוסיפים הרי מיניה וביה 'ניהול עצמי'. ומכאן פוליטיקה-חברתית המבוססת על הסכמה, דיאלוג ומידה ידועה של אינטימיות, ומכאן גם פוליטיקה-לאומית המבוססת על פשרה, מאבקי כוח ומידה מרובה של אנונימיות.

מנפלאות הפילנטרופיה בישראל:

ציבוריות הפילנטרופית, הפכה בשנים האחרונות למציאות הדומיננטית במדינת ישראל: צא וראה עד לאן הגיע מציאות זו במחוזותינו, ותבין בקלות – בלתי נסבלת משהו – 'מה יוצא להם מזה'… לפני שריקת הפתיחה בכל משחק של מכבי-ת"א, יוצא השחקן התורן ומרעיף חום על ראשו של איזה ילד-נכה-נבחר-מאושר, שלרגע קט אחד מצליח להגשים את שאף לא אחד מעשרת אלפי הצופים המשולהבים לא יצליח לעשות אף פעם כנראה (אלא אם יהיה נכה ויעלה בגורל). לעומת זאת, בק"ק בית שמש, לא נמצאו מבין 170 מיליוני השקלים הציבוריים העומדים לרשות העיריה ולו 80,000 ₪ להפעלתו של חוג כדורסל עבור ילדי העיר. אך רווח והצלה עמדו לעיר ממקום אחר: 'העמותה לקידום הספורט בשכונות' הרעיפה מחסדיה הירושלמים, ובמסגרת מתקנים ציבוריים [אולמות בתי הספר] היא ממיינת בין ילדים שיכולים לכאלו שיכולים פחות. בהמשך ידרשו הילדים לרכוש לעצמם ערכת אימון בסך 270 ₪ (לעמותה זה עולה יותר") אם כי לא חובה לרכוש את כל הציוד, מה גם ש"מי שזקוק לסיוע מוזמן לפנות".". ככה זה עובד בממלכת פילנטרופיה: הצהר על נכותך, ומייד יעטפו אותך ווראייטי, פתחון פה, פתחון לב או אחד מעשרות "העסקים למען הקהילה" הפועלים כאן במרץ ובהתלהבות. לדוגמא נוספת: ערב שבת, טלוויזיה. שדרן ידוע ברדיו האזורי לא חוסך שבחים מעמותה לטובתה הוא מגייס כספים, "בהתנדבות". "מלאכת קודש הם עושים" הוא אומר למראיין ולרגע קסום אחד נאלמת אווירת ההדוניזם הניהיליסטי עליה מבוססת 'תכנית הבידור הפופולארית. שהרי ערב שבת הוא, ורגע אחד לפחות יש להקדיש – תרתי משמע – לפילנטרופיה וכן הלאה והלאה, וקצרה היריעה מלהצביע אפילו על מגוון השיטות, הארגונים, המושגים והרוח המשדרים ביחד וכל אחד לחוד את רפסודיית הפילנטרופיה הישראלית. לא מדובר כאן "בעניין של זמן", עד שהפילנטרופיה תעלם. הזמן – אם בכלל – לא יועיל ואולי רק יזיק. חשוב להצביע על הקשר החזק שבין נטייתו, ככל-הנראה, של האדם למעמדיות מארגנת ונותנת משמעות, שבין החמלה והצדקה שאפיינו את העולם המסורתי, חמלה וצדקה שהתגלגלו בפילנטרופיה של המאה ה-19 ובניאו-פילנטרופיה של ימינו. כך עוד ועוד אנשים נולדים לתוך מציאות בה הניאו-פילנטרופיה נתפסת כסדר עולם, מאז ועד היום ועד בכלל.

מה כל כך נורא בקצת "תרומה לקהילה"?

כך או כך, דומה שההבחנה בין הציבוריות הפילנטרופית לבין זו הפוליטית לא רק מספקת תשובה לשאלה ממנה יצאנו לדרכנו – 'מה יוצא להם מזה?' אלא מסמנת גם את דרך היציאה. שהיא אמנם לא יותר משביל עזים משובש המתפתל בין שלגי-עד לבין תהומות [מה לעשות וכותב שורות אלו הוא מחסידי 'שר הטבעות', על הגרסא הכתובה והמצולמת של יצירת מופת אופטימית זו].
'מה יוצא להם מזה?' – שיטה. שיטה חברתית ברורה ומסודרת. כאמור מנקודת מבט זו – ומנקודת מבט זו בלבד – אין זה משנה כלל אם אתה מחזיק את תעשיית הנפט, המחשוב או ועד בית שכונתי. בשלושת המקרים אתה "פועל למען הקהילה" על ידי איתור "מצוקה" ופריסת חסות עליה ובכך משמר את כוחך ואת מקומך במעלה הסולם החברתי. איך יוצאים מזה? – בחתירה נגד השיטה ויצירת כלים חלופיים, כלים אנושיים שיוויוניים, הדדיים, כלומר פוליטיים שיחליפו את הנאו-פילנטרופיה. וזו כמובן נקודה מצוינת לשוב לאותם אינספור אזרחים מיואשים: בפעם הבאה שמי מהם מוכן לוותר על הייאוש ולהיכנס לדיון, אל תמהר להצביע על בעלי ההון הדומיננטי כאל המרוויחים-אשמים האולטימטיביים. במקום זאת, דבר על מנהלת בית הספר בו לומדים הילדים שלך. תציע לו לבדוק האם היא עסוקה בגיוס תרומות למען בית הספר, האם גם היא שוקדת על עוד פרויקט 'למען הקהילה', האם במקום העבודה שלו ישנה מחלקה מיוחדת הדואגת לנזקקים. שאל אותו מדוע, מי מרוויח, למה. ואז תשאל אותו מתי בפעם האחרונה הוא עשה שימוש כלשהוא במקלט השכונתי, באולם הספורט, במתנ"ס, כלומר מתי הוא עשה שימוש 'פרטי שימוש מהחיים  ברכוש 'ציבורי', שהוא למעשה שלו. אז, אולי, תוכל לשאול אותו, האם הוא סבור שאור החשמל הומצא בכדי שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, או שמא גם הוא סבור שאור החשמל – כלומר העולם כולו – הומצא בשביל האנושות כולה.

דר' אודי מנור הוא חבר ביסו"ד , ממיסדי קיבוץ תמוז, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפהובסמינר הקיבוצים

 

      למה סוציאליזם?/אלברט איינשטיין
תרגום ועריכה-יפתח גולדמן

האם מן הראוי שאדם, שאינו מומחה בכלכלה ובמדעי-החברה, יביע עמדות בנושא 'סוציאליזם'? אני מאמין […] שאכן ראוי הדבר. […] סוציאליזם מכוון למטרות חברתיות-מוסריות. המדע, לעומת זאת, אינו יכול להציב מטרות, ועוד פחות מכך יכול לגרום, שמטרות אלה יכנסו אט אט ללבבותיהם של בני האדם. לכל היותר מסוגל המדע לספק אמצעים להשגתן של מטרות מסוימות. אך את המטרות עצמן מנסחים אישים בעלי אידיאלים מוסריים נעלים, ואז (אם אין המטרות הללו עקרות מיסודן, אלא מלאות חיים ועוצמה), מאמצים ונושאים אותן קדימה המוני בני-האדם, הקובעים (בדרך שהיא בחלקה בלתי-מודעת) את התפתחותה האיטית של החברה.
לכן עלינו להיזהר שלא להפריז בהערכתם של המדע והשחטה המדעית כשמדובר בבעיות אנושיות; ואל לנו להניח שרק למומחים [של מדעי החברה והכלכלה] זכות להביע דעה בשאלות הנוגעות לארגונה של החברה.

          קולות רבים מספור מכריזים מזה זמן כי החברה האנושית עוברת משבר, שיציבותה מתערערת באופן חמור. מצבי משבר כאלה מתאפיינים בכך שהפרטים מרגישים אדישות או אף עוינות כלפי קבוצות ההשתייכות (הרחבות או המצומצמות) שלהם. על-מנת להמחיש את כוונתי, הרשו לי להזכיר כאן התנסות אישית: שוחחתי לאחרונה עם אדם אינטליגנטי ונעים הליכות והצגתי בפניו את חששותי מפני מלחמה [עולמית] נוספת, אשר, לפי דעתי, תסכן באופן חמור את קיומה של האנושות. טענתי שרק התארגנות על-לאומית עשויה לספק הגנה בפני סכנה זו. על-כך השיב האורח שלי בשקט ובשלווה: "מדוע אתה כה מתנגד להעלמות הגזע האנושי"?

          אני משוכנע, שלפני מאה שנים לא היה שום אדם מבטא עמדה דומה בקלות כה רבה. זוהי עמדה של אדם שניסה לשווא להשיג איזון בנפשו, ואיבד, פחות או יותר, את התקווה להצליח בכך. זהו ביטוי של בדידות מכאיבה ושל ניתוק, אשר מהם סובלים אנשים רבים כל כך בימינו. מה היא הסיבה? האם יש מוצא?

[…]          כשאנו שואלים את עצמנו, כיצד יש לשנות את מבנה החברה ואת הגישה התרבותית של בני האדם על מנת לעשות את החיים האנושיים מלאי סיפוק ככל האפשר, עלינו לזכור כל הזמן כי יש תנאים מסוימים שאותם אין אנו יכולים לשנות. […] טבעו הביולוגי של האדם הוא למעשה בלתי נתון לשינויים. יתרה מזאת, ההתפתחויות הטכנולוגיות והדמוגרפיות במאות השנים האחרונות יצרו תנאים שהם עובדה מוגמרת. במציאות של אוכלוסיות המיושבות בצפיפות יחסית, התלויות במוצרים שהם חיוניים להמשך קיומן, חלוקת עבודה מסועפת ומנגנון ייצור צנטראליסטי מאוד הם בבחינת הכרח. התקופה שבה יכלו פרטים או קבוצות קטנות לספק בעצמם את צרכיהם – תקופה זו, הנראית במבט לאחור אידילית כל כך, חלפה לבלי שוב. תהיה זו הגזמה קלה בלבד לומר שהמין האנושי יצר כבר למעשה קהילת יצרנים וצרכנים המקיפה את הפלנטה כולה.

          כעת יכול אני להצביע בקצרה על מה שנראה בעיני כמהותו של המשבר בזמננו. הדבר קשור ביחסו של הפרט אל החברה. הפרט נעשה מודע יותר מתמיד לתלות שלו בחברה. אולם אין הוא חווה את התלות הזאת כדבר חיובי, כקשר אורגאני, ככוח מגן, אלא דווקא כאיום על זכויותיו הטבעיות, או אפילו על קיומו הכלכלי. יתרה מזאת, מצבו החברתי של הפרט מביא לידי ביטוי מתמיד את הדחפים האגואיסטיים שבאישיותו, בעוד שהדחפים החברתיים (החלשים יותר לפי טבעם) הולכים ומתנוונים. כל בני האדם, ויהא מעמדם החברתי אשר יהא, סובלים מתהליך זה של התנוונות. אסירים שלא-מרצונם באגואיזם הפרטי שלהם, הם מרגישים חסרי-בטחון, בודדים ומנודים מהנאות החיים הפשוטות והתמימות. רק בקדשת עצמו לחברה יכול אדם למצוא טעם בחייו הקצרים ורצופי התלאות.
האנרכיה הכלכלית של החברה הקפיטאליסטית בצורתה הנוכחית היא, לדעתי, מקור הרעה האמיתי. לנגד עינינו מופיעה קהילה ענקית של יצרנים, שחבריה נאבקים כל הזמן לגזול איש מרעהו את פריה של העבודה המשותפת – לא באלימות, אלא, על-פי-רוב, מתוך ציות נאמן לחוקים. מבחינה זו חשוב לזכור שאמצעי הייצור (כלומר, כל יכולת הייצור הנחוצה לשם הפקתם של מוצרים לצריכה ושל הון נוסף) עשויים להיות, באופן חוקי, רכושם הפרטי של אנשים מסוימים, וזה אכן המצב בדרך-כלל [בחברת זמננו].

           לשם הפשטות בדיון שלהלן, אכנה 'פועלים' את כל אלה שאין להם חלק בבעלות על אמצעי הייצור (אף אם אין זו המשמעות המקובלת של המושג). בעל אמצעי הייצור נמצא בעמדה המאפשרת לו לרכוש את כוח עבודתם של הפועלים. מתוך השימוש באמצעי הייצור, הפועלים מייצרים מוצרים חדשים שהופכים רכושו של בעל ההון, הקפיטאליסט. העניין המהותי בתהליך זה הוא היחס שבין מה שמייצר העובד לבין התשלום שהוא מקבל (כששני אלה נמדדים בערכים ריאליים). ככל שהסכמי העבודה הם "חופשיים", מה שמקבל הפועל נקבע לא על-פי ערכם האמיתי של המוצרים שייצר, אלא על-פי צרכי הקיום המינימאליים שלו, ועל-פי הביקוש הקפיטאליסטי לכוח עבודה ביחס למספר הפועלים המתחרים על המשרות. חשוב להבין שאפילו מבחינה תיאורטית, אין שכרו של הפועל נקבע על-פי ערכם של מוצרי עבודתו.

          ההון הפרטי נוטה להתרכז בידיים מועטות, גם בגלל התחרות שבין הקפיטאליסטים, וגם משום שההתפתחויות הטכנולוגיות וחלוקת העבודה המסתעפת מעודדות יצירתן של יחידות ייצור גדולות על-חשבונן של הקטנות. התוצאה של התפתחויות אלה – היווצרות אוליגרכיה של הון פרטי, שאת כוחה העצום אי אפשר לרסן גם בחברה המאורגנת באופן דמוקרטי. שכן, החברים בבתי המחוקקים נבחרים על-ידי מפלגות פוליטיות, שבמידה רבה הן ממומנות מכספם של קפיטאליסטים פרטיים (או נתונות להשפעות אחרות מצידם). קפיטאליסטים אלה מפרידים למעשה בין הבוחרים והמחוקק. כתוצאה מכך, נציגי העם לא מגינים בצורה מספקת על האינטרסים של קבוצות האוכלוסיה הפחות-משגשגות. יתר על כן, בתנאים הנוכחיים, ההון הפרטי שולט בהכרח, באופן ישיר או עקיף, על מקורות האינפורמציה העיקריים (עיתונות, רדיו, חינוך). משום כך, לאזרח הפרטי קשה ביותר, ולפעמים אף בלתי-אפשרי, להגיע למסקנות אובייקטיביות ולהשתמש בצורה מושכלת בזכויותיו הפוליטיות.

          התנאים השוררים בכלכלה המבוססת על בעלות פרטית על ההון מתאפיינים, איפוא, בשני עקרונות מרכזיים: ראשית, אמצעי הייצור (קפיטאל) נתונים בבעלות פרטית, ובעליהם משתמשים בהם כראות עיניהם; שנית, הסכמי העבודה הם חופשיים [ממגבלות]. כמובן, חברה קפיטאליסטית "טהורה" כזו אינה קיימת בשום מקום. בעיקר יש לציין שהפועלים הצליחו להשיג, באמצעות מאבק פוליטי ארוך וקשה, שיפור מסוים ב"חוזי העבודה החופשיים" עבור קבוצות עובדים מסוימות. אולם, בחשבון כולל, אין הכלכלה בת זמננו שונה באופן משמעותי מקפיטאליזם "טהור".

          הייצור מתקיים לשם הרווח, לא לשם השימוש. אין ערובה לכך שכל אלה המסוגלים ורוצים לעבוד יוכלו תמיד למצוא עבודה; "צבא של מובטלים" קיים כמעט תמיד. העובד נתון בחרדה מתמדת לאובדן מקום עבודתו. כיוון שמובטלים ומרוויחי-שכר-נמוך אינם יוצרים שוק רווחי, הייצור של מוצרי הצריכה מוגבל, ומכך נובעים קשיים עצומים. הקידמה הטכנולוגית מובילה לא-פעם ליתר אבטלה, במקום שתביא להקלת נטל העבודה עבור כולם. מניע הרווח, יחד עם התחרות שבין הקפיטאליסטים, אחראי לחוסר-יציבות בצבירת ההון ובשימוש בו. חוסר-היציבות מוליד תקופות מיתון שחומרתן עולה בהדרגה. תחרות בלתי-מוגבלת מובילה לבזבוז עצום של עבודה, ולהתנוונות המודעות החברתית של הפרטים, שאותה הזכרתי קודם לכן.

          התנוונות זו של הבריות היא בעיני הרעה הגדולה ביותר הנובעת מן הקפיטאליזם. כל המערכת החינוכית שלנו סובלת מרעה זו. התלמיד, שמשננים לו חזור ושנן גישה תחרותית מוגזמת, לומד, כהכנה לקריירה העתידית שלו, להעריץ את ההצלחה הרכושנית.

          משוכנע אני, כי יש רק דרך אחת לתיקונן של הרעות הללו, והיא: כינונה של כלכלה סוציאליסטית, ובצידה מערכת חינוך שתהיה מכוונת למטרות חברתיות. בכלכלה מעין זו, החברה עצמה היא הבעלים של אמצעי הייצור, והיא המפעילה אותם על-פי תכנון. כלכלה מתוכננת, המתאימה את הייצור לצרכי הקהילה, תחלק את העבודה הנחוצה בין כל אלה המסוגלים לעבוד, ותבטיח אמצעי מחיה לכל איש, אישה וילד. חינוכו של הפרט, בנוסף על קידום כשרונותיו האישיים המולדים, יעשה לפיתוח תחושת אחריות כלפי אחיו בני האדם, במקום להלל את הכוח וההצלחה כפי שעושה החינוך במצב החברתי הנוכחי.

          יחד-עם-זאת חייבים לזכור, שכלכלה מתוכננת עדיין אינה סוציאליזם. כלכלה מתוכננת, כשלעצמה, עשויה להתקיים יחד עם שיעבוד מוחלט של הפרט. על-מנת להגשים סוציאליזם יש למצוא פתרון לכמה בעיות סוציו-פוליטיות קשות ביותר: כיצד אפשרי הדבר, לאור הריכוז [centralization] מרחיק הלכת של הכוח הפוליטי והכלכלי, למנוע היווצרותה של ביורוקרטיה כל-יכולה ומשולחת-רסן? כיצד ניתן להגן על זכויות הפרט ולהבטיח בכך משקל נגד דמוקרטי לכוחה של הביורוקרטיה?

          חשיבות ראשונה במעלה נודעת להבהרת המטרות והבעיות של הסוציאליזם בעידן זה של שינויים. היות שבתנאים הנוכחיים הדיון החופשי ונטול העכבות בבעיות אלה הפך לטאבו, אני רואה ביסודו של כתב-עת זה שרות חשוב לציבור.

 

 

 

"ניו דיל" לישראל: ראשי פרקים למדיניות סוציאל-דמוקרטית
מבוא

"        העם דורש צדק חברתי! ", "מדינת רווחה!", "התשובה להפרטה – מהפכה!" היו רק חלק מהקריאות של ההפגנה החברתית הגדולה. כ-150 אלף איש, כאשר מאחוריהם מיליונים נוספים, השמיעו את קולם הברור – השיטה הקיימת נכשלה!

         הגיע הזמן ל"ניו דיל". הגיע הזמן לאלטרנטיבה.

          לאלטרנטיבה הזו יש שם. במדינות רבות בעולם ובעיקר באירופה, מבוססת המדיניות החברתית-כלכלית על עקרונות של סוציאל-דמוקרטיה. מסמך זה מביא את ראשי הפרקים למדיניות סוציאל-דמוקרטית, המהווה חלופה לשיטה הניאו-ליברלית הקיימת.

           מזה כשלושה עשורים נתונה ישראל תחת משטר כלכלי-חברתי ניאו-ליברלי המתאפיין בצמצום מתמשך של מדינת הרווחה, הפרטת חברות ושירותים ממשלתיים, קיצוצי תקציב נרחבים, מדיניות מוניטארית מרסנת, פגיעה עקבית בפרוגרסיביות של המיסוי, החלשת כוחם של ארגוני העובדים ועוד. לאורך השנים הובילה מדיניות זו לריכוז השליטה במשק בידי מספר קטן והולך של בעלי הון, להעמקת אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, הקטנת הנגישות של שכבות רחבות לשירותים החברתיים ופגיעה בכוח הקניה שלהן, שגרמה לשחיקת מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים.

          נתונים השוואתיים של ארגון המדינות המפותחות (OECD) מלמדים על דורסנותו של הניאו-ליברליזם הישראלי: ישראל היא בין המובילות ברמות אי-השוויון והעוני ומשתרכת בתחתית מדרג החינוך, הבריאות, הרווחה, ההגנה על עובדים, ההשתתפות בכוח העבודה, החברות בארגוני עובדים, הרגולציה, המיסוי ועוד. עולה, כי בעוד הממשלה מתגאה בצמיחה, רק חלק קטן והולך מן הישראלים נהנה ממנה, ומבחינת רוב הציבור משטר ההפרטה, על מדיניותו הניאו-ליברלית, הוא כשלון חרוץ.

           ישראל זקוקה היום יותר מתמיד למדיניות סוציאל-דמוקרטית:לבנייתה של מדינת רווחה רחבה ועדכנית; לעצירת סחרור ההפרטה, ללא חשש לומר "הלאמה"; למדיניות צמיחה יציבה ונמשכת תוך חלוקה הוגנת של פירותיה; לחתירה לתעסוקה מלאה, תוך הגנה על עבודה מאורגנת ועידודה; להרחבת תקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה, הדיור, התשתיות ועוד; לקידום מיסוי פרוגרסיבי הוגן יותר ולצמצום אי-השוויון הכלכלי והפערים החברתיים.

           מדיניות סוציאל-דמוקרטית, על אף מה שנהוג לחשוב, אינה רק מדיניות צודקת יותר ושוויונית יותר, אלא גם מדיניות כלכלית ויעילה יותר. מעורבותה של המדינה הכרחית להבטחת צמיחה מתמשכת ויציבה. חלוקה הוגנת של פירותיה תבטיח תקציבים לפיתוח השירותים החברתיים.

          כללי

           באמצעות מעורבות ממשלתית עמוקה יש להבטיח מדיניות כלכלית מרחיבה, צמיחה יציבה ותעסוקה מלאה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • חקיקת 'חוק יסוד: זכויות חברתיות' שיעגן את זכויותיהם הבסיסיות של אזרחי ישראל בתחומים כגון עבודה, התאגדות עובדים, השכלה, חינוך, בריאות, דיור, רווחה ומשפט.
  • הרחבה שנתית של מסגרת התקציב בשיעור הגבוה משיעור הצמיחה ושיעור גידול האוכלוסיה.
  • חיזוק הרגולציה הממשלתית.
  • פעולה נמרצת לצמצום ריכוזיות השליטה של ההון בכלל ותופעת פירמידות השליטה בפרט.
  • דמוקרטיזציה בקביעת וניהול תקציב המדינה: חיזוק מעמד משרדי הממשלה מול משרד האוצר. שיתוף המשרדים בהליך קביעת התקציב. הגברת פיקוח ועדות הכנסת על התקציב וביצועו.
  • ביטול חוק ההסדרים והעברת כל סעיפיו במסלול חקיקה רגיל.
  • תיקון חוק בנק ישראל כך שמטרותיו יוגדרו: צמיחה ופיתוח של המשק, שמירה על תעסוקה מלאה, צמצום פערים כלכליים ושמירה על יציבות מחירים. מטרות אלו יוגדרו כשוות ערך ולא תינתן העדפה ליציבות מחירים.
  • הגברת השקיפות בפעילות בנק ישראל והוועדה המוניטארית, הגברת הפיקוח הציבורי על פעילות בנק ישראל והגדלת חלקו של הציבור בנציגות הועדה המוניטארית.
  • העלאת יעד האינפלציה תוך שמירה על שער ריבית נמוך על מנת לאפשר צמיחה יציבה ונמשכת.
  • מדיניות ממשלתית לצמצום הספקולציה בשוק המט"ח, בשוק הסחורות העתידיות ובמוצרי יסוד.
  • ביטול שיטת התקציב הדו-שנתי. המציאות הכלכלית משתנה תכופות ועל המדיניות הכלכלית להגיב אליה ולעצב אותה באופן מתמיד.

             מיסוי

           מדיניות מיסוי צריכה להוות כלי משמעותי לחלוקה שוויונית יותר של ההכנסות. על פי כל מדד אפשרי – נטל המס, גובה המס השולי, המס הישיר והעקיף, מס חברות, מס ירושה ועוד – המיסוי בישראל בשנים האחרונות נמוך ורגרסיבי מהממוצע במדינות המפותחות. לפיכך יש לקדם מיסוי פרוגרסיבי, הגדלת הנטל על בעלי ההון והקטנת הנטל על מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים. כחלק מכך יש לקדם מיסוי המעדיף את הפריפריה ותומך בתעסוקה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • עצירת מתווה הפחתת המס הישיר ומס החברות והעלאתם לפחות לרמה הממוצעת בארגון המדינות המפותחות. עצירת מתווה העלאת המסים העקיפים.
  • הקטנת משקל המיסוי העקיף. ביטול המס העקיף על מוצרים בסיסיים וחיוניים כגון: תרופות, תחבורה ציבורית ומזון בסיסי.
  • העלאת המס השולי באמצעות הוספת מדרגות מס על משכורות גבוהות.
  • קביעת מס חברות משתנה כאמצעי לקידום הפריפריה ועידוד התעסוקה.
  • העלאת המס על רווחים שאינם מיגיעה אישית כך שיהיה גבוה מהמס על רווחים מיגיעה אישית.
  • הגדלת המיסוי על ההון באופן פרוגרסיבי.
  • הטלת מס פרוגרסיבי על ירושות (עיזבון) ומתנות על פי ממוצע ארגון המדינות המפותחות לפחות.
  • ביטול תקרת המס על דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות.

            הפרטה והלאמה

           הפרטת המשק והשירותים החברתיים מצמצמת את הפיקוח והשליטה הדמוקרטיים על הכלכלה והחברה והיא אחד הגורמים המרכזיים להגדלת אי-השוויון. לכן יש להבטיח את שליטת המדינה בשירותים החברתיים, בחברות הממשלתיות, בתשתיות, במשאבי הטבע ובמנגנוני האכיפה. גם העברת שירותים ממשלתיים לידי המגזר השלישי היא הפרטה ומשמעותה ככל הפרטה אחרת. בנוסף – אין להסתפק בפיקוח ממשלתי כאמצעי לשימור אחריות הממשלה אלא יש לחתור למעורבות ישירה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • מניעת הפרטת החברות הממשלתיות וחברות בבעלות חלקית או מלאה של הממשלה. בין השאר: הבנקים, דואר ישראל והתעשיות הביטחוניות.
  • שמירה על אחריות, בעלות, ניהול ותפעול הממשלה בתשתיות המדינה ובתוך כך הנמלים, תאגידי המים והביוב, חברת חשמל ומערכת הכבישים.
  • מניעת ההפרטה ומיקור החוץ והבטחת אחריות, בעלות, ניהול ותפעול הממשלה בשירותים הממשלתיים כמו במערכת הבריאות, שירותי הרווחה, שירות התעסוקה ומערכת החינוך.
  • הלאמת שירותי הרווחה שהופרטו לידי עמותות או חברות עסקיות.
  • הבטחה בחקיקה של שליטת המדינה במשאבי הטבע.
  • הבטחת הבעלות הממשלתית והניהול הדמוקרטי של קרקעות המדינה.
  • שמירה על אחריות, בעלות, ניהול ותפעול בלעדי של המדינה בתחומי השיטור, הצבא, בתי הכלא, השיפוט, הפרקליטות, הסנגוריה והתביעה הציבורית.

            תעסוקה מלאה

           יש להבטיח משק צומח ומבנה ענפי המסוגלים לספק תעסוקה מלאה ומתגמלת לכלל אזרחי המדינה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • הגדלת תקציב השקעות הון על פי תנאים המעודדים תעסוקה. הגדלת משקל המענקים על חשבון הטבות מס.
  • תוכנית להגנה ופיתוח של מקומות עבודה לעובדים בלתי משכילים בדגש על הפריפריה: הרחבת ההכשרה המקצועית, העדפת תוצרת מקומית, העלאת מכסים במגבלות הסכמי הסחר הבינלאומי, מענקים והטבות לחקלאות, תעשייה וענפים עתירי תעסוקה.
  • צמצום כניסתם של מהגרי עבודה (להבדיל מגירוש!). הסדרת מעמדם של העובדים הקיימים ואכיפת מלאה של זכויותיהם בעבודה ובכלל.
  • הגנה על החקלאות המקומית באמצעות הפחתת מחיר המים, העלאת מכסים, מתן סובסידות, הגדלת תקציבי מחקר ופיתוח, מניעת הפרטת המחקר החקלאי ועוד. קידום תוכנית להשבת עובדים ישראלים לחקלאות במימון ממשלתי.
  • תוכנית להגברת מעורבותם של הציבורים הערבי והחרדי בשוק העבודה, באמצעות יצירת מקומות עבודה מתאימים, תמריצים, ומתן שכר הוגן.
  • הגדלת שיעור האזרחים הערבים בקרב עובדי המדינה.
  • חלופה ציבורית לתוכנית "אורות לתעסוקה": הפניית תקציב שווה לפחות בגודלו לתקציב שיועד ל"אורות לתעסוקה" לשירות התעסוקה. הפעלת פרויקט השבה למעגל העבודה אשר יכלול בין השאר מימון מסגרות לילדי אמהות עובדות, לימודי עברית, השלמת השכלה והכשרה מקצועית, במסגרת שירות התעסוקה הממלכתי.
  • יצירת פתרונות תעסוקה לעובדים מעל גיל 45 שנפלטו ממעגל העבודה.
  • הרחבת ההשקעה במחקר ופיתוח.

            חוקי עבודה, עבודה מאורגנת ושכר

           העבודה המאורגנת היא מרכיב יסוד של הדמוקרטיה. יש לפעול להגדלת שיעור העובדים המאוגדים, לתמוך בארגוני עובדים ובמאבקי עובדים ולקדם חקיקה למען שיפור זכויות העובדים. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • הרחבת זכות השביתה ובתוך כך: תיקון חוק יישוב סכסוכי עבודה כך ששביתות סולידריות של ארגון עובדים אחד עם ארגון עובדים אחר ושל עובדי מקום עבודה אחד עם מקום עבודה אחר תחשבנה חוקיות ולא תוגבלנה.
  • הגדלה שכר המינימום ל-60% מהשכר הממוצע.
  • קיצור שבוע העבודה התקני ל-40 שעות בשבוע. משרה מלאה תחשב כ- 174 שעות בחודש.
  • הארכת החופשה השנתית המינימאלית בתשלום מ-10 ימי עבודה (למי שעובד שבוע עבודה של 5 ימים) ל-20 ימי עבודה בשנה.
  • הגברת הפיקוח והאכיפה על חוקי עבודה. הגדלה ניכרת של מספר פקחי העבודה.
  • הגברת האכיפה של שכר שווה לנשים.
  • צמצום בחוק של ההעסקה הקבלנית והעסקת כ"א בכלל ובממשלה בפרט. בדגש על חוק המטיל את האחריות לתנאי ההעסקה על מזמין השירות.

          דיור

 דיור הולם הוא זכות אנושית בסיסית ועל המדינה לקדם פתרונות מיידים              להבטחתה לכל. לשם כך יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • בניית דיור ציבורי למגורים בשליטה ישירה של המדינה, להשכרה במחירים הולמים והכרה בדמי השכירות לקראת רכישת הדירה.
  • יצירת מערך משכנתאות מסובסדות בערבות המדינה על מנת להבטיח לציבור רחב יכולת לרכישת דירות.
  • שימוש בחקיקה ובמיסוי במטרה להקל על רכישת דירות למגורים ועל מנת להקטין את המוטיבציה לרכישת דירות להשקעה.
  • פתרון לבעיית דירות ריקות וקרקעות מתוכננות אך לא בנויות, ע"י מיסוי ואכיפה מוגברת של הסכמים קיימים עם יזמים.
  • פיקוח על שכר דירה, תוך הבטחת שכירות יציבה ומוגנת.
  • שיפור פעילות מנהל מקרקעי ישראל ע"י תוספת תקנים ולא ע"י הפרטה, תוך הקפדה על עבודתו במסגרת שאיפה לדיור בר השגה לכלל אזרחי ישראל.

     

  חינוך

החינוך וההשכלה הינם זכות יסוד בסיסית ביותר. חינוך והשכלה ציבוריים חזקים ואיכותיים הינם אחריות ראשונה במעלה של המדינה. על מדיניות החינוך לכוון ליצירת שוויון הזדמנויות לכל, צמצום הפערים ופיתוח כלכלה מתקדמת. על מנת לקיים את כל אלו יש להבטיח מערכת חינוך והשכלה באחריות, בעלות, ניהול ותפעול המדינה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • חקיקת חוק חינוך חובה חינם מגיל חצי שנה ועד השכלה גבוהה, כנהוג במדינות מתקדמות.
  • הגדלת תקציב החינוך וההשכלה גבוהה לרמה הנהוגה במדינות המפותחות לפחות.
  • הקטנת מספר התלמידים בכיתות לרמה הנהוגה במדינות המפותחות לפחות. זאת באמצעות בנייה מאסיבית של כתות לימוד ותוספת מורים.
  • חיזוק מערכת החינוך הממלכתי וסיכול מגמות ההפרטה: הגבלה חמורה על גיוס כספים פרטיים בתוך מערכת החינוך, יצירת מבנה תקצובי חדש המייצר העדפה ברורה למוסדות ממלכתיים על פני מוסדות פרטיים או מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, צמצום תופעת המסלולים הפרטיים המוקמים בתוך בתי הספר הממלכתיים, וצמצום תשלומי ההורים וצורות נוספות של הוצאה פרטית לחינוך.
  • השוואת התנאים לכלל תלמידי ישראל, והקצאת משאבים לתמיכה בתוכניות משלימות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.
  • הגדלת שכר המורים בחישוב גלובאלי ובחישוב לשעה, ביסוס הסכמי שכר קיבוציים מעודכנים. ביטול ההעסקה באמצעות חוזים אישיים, ההעסקה באמצעות חברות ועמותות שאינן כפופות להסכמים הקיבוציים, וביטול מתן תגמולים דיפרנציאליים. זאת על מנת להעניק ביטחון תעסוקתי למורים ולתקן את תרבות המדידה וההערכה הממוקדות בהישגים מדידים.
  • ביסוסה של הכשרת מורים פרופסיונאלית, והתנגדות לתכניות הכשרה מקוצרות ומזורזות.
  • חיזוק המכללות והמוסדות להכשרת מורים, המבססים תהליכי הכשרה המשלבים בין תיאוריה למעשה, ובין הכנה להשתלבות במערכת לבין טיפוח חזון לתיקונה.
  • הקמת יחידת אסטרטגיה חינוכית במשרד החינוך, שתורכב ממומחי חינוך מהאקדמיה ומהשטח ושתהווה מסגרת לחשיבה כוללת, מקיפה וארוכת טווח עבור פיתוח מדיניות חינוך ממשלתית.
  • יצירת רשת מעונות יום ציבורית מגיל חצי שנה להרחבת מעגל היוצאים לעבודה ולהעמקת הטיפול והחינוך בגיל צעיר.

           בריאות
יש להרחיב את השירות הרפואי הציבורי שמעניקה המדינה ולהקפיד על היותו שירות ציבורי ושוויוני, תוך ביטול הכיסים המתרחבים של ההפרטה במערכת הבריאות. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • העלאת ההוצאה הציבורית לבריאות לממוצע במדינות המפותחות לפחות.
  • הרחבת סל התרופות והצמדתו לאחוז קבוע מהתמ"ג.
  • תוספות שכר לרופאים, לאחיות ובעלי מקצוע נוספים העוסקים ברפואה.
  • תוספת תקנים, מיטות ומכשור.
  • איסור גורף על שר"פ (שירות רפואי פרטי בתוך בתי החולים הציבוריים).
  • הלאמת שירותי הבריאות לתלמיד.
  • מניעת הפרטת שירותי בריאות הנפש.
  • הכנסת בריאות השן לביטוח הבריאות הממלכתי.
  • ביטול הפער בבריאות בין הפריפריה למרכז.

            רווחה
יש להרחיב ולהעמיק את שירותי הרווחה שמעניקה המדינה לכלל אזרחיה. על שירותי הרווחה להיות ציבוריים ולהינתן על בסיס שוויוני ואוניברסאלי. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • העלאת ההוצאה הלאומית לשירותי הרווחה לממוצע המדינות המפותחות לפחות.
  • הלאמת שירותי הרווחה שהופרטו לידי חברות עסקיות ועמותות.
  • הגדלת קצבאות הילדים לרמה הממוצעת בארגון המדינות המפותחות. קצבה שווה עבור כל ילד, מהילד הראשון במשפחה ועד האחרון.
  • שיפור התנאים לקבלת דמי ביטוח האבטלה והגדלת משך הזכאות.
  • הנהגת ביטוח סיעודי כולל לכל, לרבות טיפול של 24 שעות ביממה לפי עלות העסקה ריאלית התואמת את חוקי העבודה וביקורי בית של רופא ואחות.
  • זקנה בכבוד:
  • עיגון 'צו ההרחבה לפנסיית חובה בישראל' לכדי חוק פנסיה חובה אשר במסגרתו תבוצע הגדלה הדרגתית של הפרשות המעסיק.
  • הקמת קרנות פנסיה ממשלתיות כנהוג במרבית מדינות המערב.
  • הגדלת קצבאות הזקנה.
  • השבת גיל הפרישה לקדמותו: 65 לגברים ו-60 לנשים, כנהוג במדינות המערב.
  • יצירת פתרונות לעובדים הנפלטים משוק העבודה בסמוך לגיל הפרישה.
  • תוספת שכר לעובדים הסוציאליים ובניית מסלול התקדמות על פי דרישות איגוד העו"סים.

 

           תשתיות
יש לשפר ולהרחיב את התשתיות הציבוריות במימון, ניהול ואחריות ממשלתית, תוך שמירה של בעלות המדינה על התשתיות. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • מים: מים הם זכות בסיסית של כל אדם ואין להתייחס אליהם כאל סחורה או שירות.
  • הורדת מחיר המים, קביעת המחיר על פי שיקול של מניעת בזבוז בלבד וללא שיקול של מחיר ההפקה או הגדלת ההכנסות.
  • הקמת רשות מים וביוב ארצית ועצמאית שתנהל תתפעל ותתכנן את השימוש במים.
  • הגדלת היצע המים באמצעות בניית תוכנית לייעול השימוש במאגרי המים, הפסקת הזיהום, ניקוז מי הגשמים וקידום ההתפלה בתקצוב, בעלות, ניהול ותפעול ממשלתיים.
  • החזרת תאגידי המים לבעלות עירונית או ממשלתית. הפיכתם בחוק לחברות לתועלת הציבור ולא למטרות רווח.
  • הרחבת תשתיות התחבורה הציבורית על סוגיה השונים. ביטול המע"מ על מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית. הרחבת הפיקוח על מחירי הנסיעה תוך מאמץ לצמצמם ככל האפשר.
  • ביטול מדיניות כבישי האגרה.
  • הטלת מס על תהליכים מזהמים שיסבסד מתן הטבות לייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת.

            שונות

  • הרחבת תקציב מערך הכבאות, תוספת תקנים וכבאיות חדשות, תוך שמירה על זכות ההתאגדות של הכבאים.
  • הרחבת תקציב המשטרה. העלאת שכר השוטרים והגדלת מצבת כוח אדם לרמה המקובלת במדינות המפותחות. מתן זכות התאגדות לשוטרים כנהוג במדינות מתקדמות. מניעת המשך הפרטת השיטור.
  • הרחבת תקציב השידור הציבורי, שמירה על אופיו הציבורי, ושיפור איכותו.
  • קידום תוכנית ארוכת טווח ליציבות תקציבית בשלטון המקומי. הגדלת מענקי האיזון בכדי להגדיל את משקלם של שיקולי פיתוח אזוריים על פני תחרות על מקורות ארנונה. כל זאת בשיתוף ראשי הרשויות.
  • יצירת תוכנית ממשלתית להיערכות לקראת רעידות אדמה ואסונות טבע אחרים.
  • חקיקת חוק הבטחת ייצוג לנשים של לפחות 33% ברשימות לכנסת.

         מי אנחנו?
חוג יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית – הוא תנועה רעיונית הפועלת לקידום רעיונות סוציאל-דמוקרטיים ויישומם במציאות הישראלית. בתוך מציאות של מכירת נכסי הציבור לבעלי הון, שחיקה בערך העבודה, יבוש מדינת הרווחה, דה-לגיטימציה של העבודה המאורגנת וצמצום המרחב הדמוקרטי, מהווה חוג יסו"ד קול סוציאל-דמוקרטי בהיר וצלול הקורא לקידום השוויון החברתי והכלכלי, לאחריות המדינה לאזרחיה, לפיתוח כלכלה בת קיימא ולעידוד ההתארגנות הציבורית לפעולה פוליטית. יסו"ד מוציא לאור, מאז שנת 2002, את כתב העת 'חברה'. כתב העת יוצא מדי חודשיים ועוסק בענייני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות.

          מטרתו המרכזית של חוג יסו"ד היא כינונה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית. לשם כך אנו פועלים לבניית כוחנו במפלגת העבודה, ובמקביל, אנו פועלים במשותף עם סוציאל-דמוקרטים במפלגות ובארגונים אחרים במגמה ליצור מסגרת מפלגתית סוציאל-דמוקרטית. במישור הרעיוני והפוליטי אנו פועלים לחידוד ההבחנה בין שמאל ניאו-ליברלי – המקבל את חוקי המשחק של משטר ההפרטה, תוך שהוא מחליף את שירותי המדינה בארגוני המגזר שלישי ובארגונים עסקיים – לבין סוציאל-דמוקרטים, החותרים להחליף את משטר ההפרטה במדינת רווחה רחבה ואוניברסאלית הלוקחת אחריות מחודשת על כל השירותים והתשתיות.

חברי חוג יסו"ד לוקחים חלק פעיל במחאה החברתית ברחבי הארץ.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s