סמינר חברתי כלכלי-חוברת למדריך 2011

 

סמינר חברתי כלכלי
מטרות הסמינר-

1. מתן כלים להבנת המציאות החברתית כלכלית
2. הכרת המאבק וחיבור אליו מתוך תחושת מעורבות חברתית

רציונל הסמינר-
בסמינר חברתי כלכלי השנה נתמקד בהבדלים המהותיים שבין שתי גישות עולם כלכליות.
הגישה הסוציאל דמוקרטית אל מול הגישה הניאו-ליברלית.
נבין ביחד עם החניכים אילו השפעות יכולות להיות לכלכלה על החברה. נלמד על המחאה החברתית שהתרחשה בקיץ האחרון, מדוע היא קמה ומה המאבק שהיא מקיימת.

-ממחאה למאבק שבין שתי גישות עולם-

 

לו"ז + חלוקת עבודה-
יום שישי-
16:30-             קליטה

16:30-17:15 –  שיחת פתיחה וחלוקה לקבוצות
17:30-19:00 –  יחידת פתיחה  (דורון)

19:00-20:30 –  א. ערב וקבלת שבת
20:30-22:00 – מושגים למהפכן המתחיל   (קרין)
22:00-22:30 – הפסקה
22:30          – סרט  (יקיר)

יום שבת-
07:00-08:00 –  ארוחת בוקר

08:00-09:30 – בין שתי תפיסות עולם  (זיגו)
09:30-10:00 –  הפסקה
10:00-11:30 – למה לי פוליטיקה?   (זיגו)
11:30-12:00 – הפסקה
12:00-13:30 – של מי המדינה הזאת? [הרצאה]
13:30-14:30 – ארוחת צהריים
14:30-16:00 – מדינת רווחה  (עדי)
16:00-16:30 – הפסקה
16:30-17:30 – סיכום בקבוצות  (דורון)
17:30-18:00 – ניקיונות וקיפולים
18:00-18:30 – שיחת סיכום שכבתית ונסיעה לעצרת

 

יחידות הדרכה בסמינר
יחידת מספר אחת-יחידת פתיחה
מטרות-

החניך יכיר את חבריו לקבוצה, יתגבש וירגיש בנוח עם קבוצתו

החניך יעלה ציפיות וחששות מהסמינר ברמה התוכנית, קבוצתית, שכבתית…

החניך יציף את החוויות/ידע שצבר מהקיץ האחרון בכל הקשור לנושאים החברתיים/כלכליים ומחאה חברתית שקרו בקיץ

מהלך-
1. תחרות היכרות- נותנים לקבוצה 5 דקות להכיר את עצמה. מטרת כל חניך היא לאסוף כמה שיותר נתונים על חברי הקבוצה. מי שחושב שיש לו סיכוי לנצח מציע את עצמו להתמודד על התואר "המכיר ביותר". את כל המתמודדים מעמידים בשורה ובוחנים אותם, כל חניך אומר את כל הנתונים שיש לו על חניכי הקבוצה, וכמובן למי שיש הכי הרבה נתונים-מנצח.
-10 דקות-

2. סבב היכרות חוויתי- כל חניך מספר על עצמו מעט כאשר מומלץ להתייחס לשם, מועצה ואירוע חוויתי ויוצא דופן מהקיץ האחרון. לאחר שהחניך מסיים לספר על עצמו הוא מעביר את התור לחניך כרצונו. החניך הבא בתור מחויב לספר על עצמו ולספר על החניך שלפניו לפחות שתי עובדות. כך ממשיכים כאשר החניך האחרון צריך לספר את כל הסיפורים של כולם.
-10 דקות-

3. הצפת חוויות מהקיץ- על הקיר תולים פלקט עם ציור של שלושת הקופים.
כל קוף מסמן משהו אחר:
אוזניים-מה שמעתי בכל הקשור למחאה החברתית ואני לא כ"כ יודע ומבין
פה- מה למדתי, אני יודע ומבין שקשור למחאה החברתית
עיניים-מה עשיתי, במה לקחתי חלק שקשור למחאה החברתית
לדוגמא: אוזניים- שמעתי על מדד ג'ין ואני לא מבין מה זה אומר. פה-אני יודע על מחאת הרפתנים, מבין על מה הם מוחאים. עיניים-הייתי במאהל בעפולה.

גם פה, מדובר בתחרות, על כל חניך לכתוב על פתק במילה אחת או שתיים את החוויות שלו שקשורות ל"שלושת הקופים" ובנוסף כותב את שמו, לאחר כתיבת הפתקים הוא צריך להדביק אותם מתחת לקוף המתאים מי שיש הכי הרבה פתקים מנצח. חמשת החניכים שיש להם הכי הרבה פתקים מחוייבים לספר על כמה חוויות שלהם לקבוצה. בנוסף מומלץ שהמדריך יישאל על פתקים שנראים לו מעניינים ומעשירים את הקבוצה.
-10 דקות-  לכתיבת הפתקים והדבקתם על הפלקט
-10 דקות-  לשיתוף החוויות

4. ציפיות וחששות- עורכים סבב בו כל חניך מדבר במקום החניך שמימינו. כל חניך אומר ציפייה, חשש או שאלה שיש לו בנוגע לסמינר כאילו הוא היה החניך שמימין לו, לאחר מכן מאמתים האם הציפיות והחששות הינם נכונים עבור אותו אדם.
-15 דקות-

ציוד-
פלקט, ציורים של שלושת הקופים, עטים, פתקיות עם דבק למעלה.

יחידה מספר 2-מושגים למהפכן המתחיל

מטרות
החניך יתחיל את תהליך הלימוד מתוך למידת מושגי בסיס

מהלך-
1. משחק פתיחה לבחירת הקבוצה
-10 דקות-

2. תופסים קו- תחרות בין שתי קבוצות.
על הלוח רשומים כל המונחים המשתתפים במשחק. בכל תור עולה נציג מקבוצה, מטרת הנציג היא להעביר את אחד מהמונחים לקבוצתו ע"י ציור על הלוח, החניכים יכולים להיעזר במחסן מושגים שנמצא על הלוח. לכל קבוצה יש דקה להעביר את המושג. הקבוצה עם הכי הרבה מושגים מנצחת! (המושגים נמצאים בנספח)
-20 דקות-

3. מיון המונחים-
החניכים מקבלים כרטיסיות קטנות שעליהן רשום מושג ללא הסבר. למדריך יש את אותם המושגים בנוסף להסבר. מטרת החניכים היא למיין את המושגים לשלושה סוגים: קפיטליזם, סוציאליזם ואחר. תוך כדי שהחניכים ממיינים, שואלים אותם מדוע המיון הוא כזה, וביחד מפרשים המושג.
אחרי שהמושג הוסבר, מביאים לחניכים את הכרטיס עם הפירוש, כך שבסוף נוצר פלקט מושגים שילווה אותנו לכל אורך הסמינר.
 -20 דקות-

בסוף המתודה שווה לשאול את החניכים אם יש עוד מושגים שהוא רוצה לשאול או לדבר עליהם.

ציוד:
פלקט גדול מחולק ל3 שעליו כתוב : סוציאליזם, קפיטליזם ואחר.
כרטיסיות מושגים ללא פירוש, כרטיסיות עם מושגים + פירוש המושגים.

נספחים:

סוציאליזם הוא שם אב לקבוצת אידאולוגיות ומערכת כלכלית ושלטונית מדינית ליישומן, שבהן הקניין וחלוקת המשאבים נתונים לפיקוח ממשלתי במטרה לצמצם את הפערים החברתיים, וכך להתקרב, ואף להגיע, לשוויון. כשיטה כלכלית, סוציאליזם מקושר לבעלות משותפת על אמצעי הייצור. שליטה זו על אמצעי הייצור יכולה להיות ישירה – באמצעות בעלות קולקטיבית כגון קואופרטיב – או לא ישירה, בשם "העם", על ידי המדינה.

 

קפיטליזם
קפיטליזם הוא שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות של פרטים וקבוצות לבעלות פרטית על הרכוש ולשימוש בו באופן חופשי, תוך הסתמכות על שמירת זכויות הקניין באמצעות הרשות השופטת ומערכת אכיפה יעילה

הפרטה
הַפְרָטָה היא תהליך שבו מועבר או נמכר רכוש בבעלות ציבורית לבעלות פרטית. ההליך ההפוך מכונה הלאמה.
המונח מקושר לעתים קרובות עם מכירתן של חברות ממשלתיות או שירותים ציבוריים לחברות פרטיות. שירותים וחברות כאלו כוללים בין השאר ארגונים העוסקים באספקת שירותי תשתית ותעשייה, כמו חברות העוסקות במחצביםחשמל ואנרגיהמיםתחבורה, ותקשורת. תחומים אחרים בהם מתקיימות פעולות הפרטה הם בשירותי הבריאות והחינוך וכן במערכות בנקאות וכספים.

הלאמה
הַלְאָמָה הוא מונח המתאר פעולה של נטילת קניין מידי בעליו על ידי המדינה והפיכתו, לפיכך, לרכוש הלאום. המונח מתאר לרוב נטילת קניין פרטי, אבל לעתים הוא מתייחס גם לנטילת קניין של רשויות מקומיות. המונח ההפוך להלאמה הוא הפרטה. פעולה של הלאמה אחרי הפרטה מכונה "הלאמה מחדש".

כלכלה
כלכלה היא מכלול הפעילות האנושית, המכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. כלכלה היא גם תחום מחקר במדעי החברה, העוסק ביחסים האנושיים והחברתיים שקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם.

דמוקרטיה
דמוקרטיה (ביוונית: Δημοκρατία שלטון העם, (δήμος דמוס עם (מופיע בדרך כלל במשמעות של המון, אספסוף), κράτος קרטוס כוח) היא שיטת ממשל שבה יש לאזרחים יכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד. הם יכולים לעשות זאת, לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן.
נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, מרבית המדינות הדמוקרטיות דוגלות גם בשוויון הזדמנויות ועושות מאמצים לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא, מעמד חברתי וכלכלי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה.

סוציאל – דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה היא אידאולוגיה פוליטית שתחילתה במאה ה-19, עת דגלה במהפכנות מרקסיסטית, ואשר השתנתה בהדרגה וסיגלה בתהליך ארוך, שהחל לאחר המהפכה הבולשביקית, עקרונות של מדינת רווחה המשתלבים כיום בקפיטליזם עם נטייה לסוציאליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.

לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בדוקטרינות המרקסיסטיתוהקומוניסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפישה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאל-דמוקרטיה.

ניאו ליברליזם
נאו-ליברליזם היא אידאולוגיה פוליטיתכלכלית השואפת לצמצם את מעורבות הממשלה בכלכלה הלאומית של מדינות, מתוך תפישה שהעברת השליטה בכלכלה לסקטור הפרטי ולשוק החופשי מביאים לכלכלה יעילה יותר. המונח משמש לתיאור תחייתו של זרם הליברליזם הכלכלי בשנות ה-70 ואילך.

מהפיכה
מהפכה מוגדרת כאירוע היסטורי המשנה, בזמן קצר יחסית, את פני החברה, בעקבות קפיצת מדרגה ביכולתו הטכנולוגית של האדם, או בעקבות שינוי רדיקלי בתפיסתו החברתית והפוליטיתסמואל הנטינגטון הגדיר מהפכה כ"שינוי מהיר, עמוק ואלים, המשפיע על הערכים הדומיננטיים בחברה, על המוסדות הפוליטיים ועל המבנה החברתי". עם זאת, משתמשים במונח "מהפכה" גם במקרים בהם השינוי הוא עמוק אך אינו מהיר (כמו במקרה של המהפכה התעשייתית). יש לשים לב שאלימות, החלפת שליטים וחוסר לגיטימציה אינם קריטריונים להגדרת מהפכה אלא תופעות לוואי או תוצאות שלה.

פוליטיקה
פוליטיקה במובנה הרחב היא עיצוב החברה על ידי התייחסות לכוחות הפועלים בה. בהגדרה זו, לכל פעילות אנושית קשר הדוק לפוליטיקה, שכן כל הפעולות המתבצעות על ידי האדם קשורות בכוחות חברתיים.

 

מס פרוגרסיבי
מס פרוגרסיבי הוא מס שאחוז התשלום שלו מסך ההכנסה עולה עם דרגת ההכנסה. כלומר אדם עשיר ישלם אחוזים גבוהים יותר מהכנסתו על מס זה יחסית לאדם עני. הסיבות להטלת מס פרוגרסיבי הן:

  • הדבר מעודד שיווין היות והעשירים משלמים יותר מהעניים.
  • סיבה פרקטית יותר (מצד גובי המס)- המס שכל עשיר יכול לשלם הוא גדול יותר.

יש הטוענים לצידוק אפשרי נוסף לקיומו של מס פרוגרסיבי – המוסדות החברתיים הקיימים משרתים למעשה יותר את העשירים – מגינים על רכושם לדוגמה. כמו כן העשירים נהנים מקיומו של הסדר החברתי, וחלוקת הרכוש הנתונה, ולכן יש להם עניין גדול יותר בהמשכיותו של סדר זה. מצד שני, חלק גדול מהמיסוי הולך לסבסוד שרותים של מוצרים ציבוריים כמו חינוך או בריאות, או לתשלומי העברה המשרתים באופן מיידי את האינטרסים של העניים.

מס רגרסיבי
מס רגרסיבי הינו מס שאחוז התשלום שלו שווה לכלל האזרחים ללא קשר לגודל ההכנסה של האזרח. משמע כלל האזרחים יישלמו את אותו אחוז על קניית דלק, סיגריות וכו'… לדוגמא מע"מ הינו מס רגרסיבי, גם אדם עשיר וגם אדם עני יישלמו 17% על קניית מוצרים, שימוש בשירותים וכו'

 

מדינה
מדינה מתוארת במדע המדינה בדרך כלל כחברה של בני אדם המתגוררים בטריטוריה ספציפית על פי סמכות משותפת חוקתיתחוקית ופוליטית. בדרך כלל מנוהלים ענייני המדינה על ידי אדם שעומד בראש המדינה ובאמצעות קבוצת אנשים המהווים את הממשל או הממשלה – הרשות המבצעת של המדינה.

מדינת רווחה
מדינת רווחה הוא כינוי למכלול המנגנונים שמפעילה המדינה שמטרתם חלוקה-מחדש של המשאבים בחברה. מנגנונים אלו אוספים משאבים מהאזרחים – בעיקר בצורת מסים, אך לעתים גם בצורות אחרות – ומחלקים אותם מחדש באופנים הנתפסים כצודקים יותר. מנגנונים נפוצים של חלוקה מחדש הם מערכות חינוך ובריאות ציבוריות, קצבאות כספיות לצרכים שונים, דיור ציבורי ועוד.

 


נספח:

פוליטיקה

מדינת רווחה

מדינה

מס רגרסיבי

מס פרוגרסיבי

מהפיכה

ניאו ליברליזם

סוציאל – דמוקרטיה

דמוקרטיה

כלכלה

הלאמה

הפרטה

קפיטליזם

סוציאליזם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יחידה מספר 3 בין שתי תפיסות עולם


ניאו-ליברליזם מהו?

 

הכלכלן מילטון פרידמן, שהלך השבוע לעולמו, הוא אבי השיטה שמפקירה את כלכלת המדינה לשליטת בעלי ההון. למרות שהוכיחה את כשלונה וגרמה לפערים כלכליים וחברתיים חסרי תקדים, שיטה זו שולטת היום בעולם. למה? סהר סופר מסביר

 

השבוע נפטר הכלכלן המפורסם מילטון פרידמן. פרידמן היה ידוע כחסיד השוק החופשי ומפתח הגישה הכלכלית הידועה בשם "מוניטריזם" ואשר כיום מקבלת את השם היותר אופנתי "`ניאו-ליברליזם". הוא דגל באמונה שרק מסירת הכלכלה בועטת וצורחת לידיהם של בעלי ההון תפתור את כל הבעיות הכלכליות. לפי גישה זו, על מנת להבריא את הכלכלה מתחלואיה, על גובה השכר להיקבע בידי כוחות השוק או במלים אחרות: על איכות החיים של הרוב המכריע של הפועלים להיקבע על ידי שרירות הלב של מעסיקיהם הפועלים למען האינטרסים האישיים שלהם בלבד.

באופן בסיסי ניתן להסביר את הגישה הפרידמניסטית בצורה הבאה: הכלכלה האנושית מבוססת על שלוש יסודות: קרקע, עבודה והון. עוצמתם של בעלי הקרקעות נוטרלה במידה רבה עם עליית קרנה של מדינת הלאום ושקיעתן של האצולות הפאודליות. אולם קיים קונפליקט בין כוח העבודה (הפועלים) לבין בעלי אמצעי היצור (או בעלי הון). בעוד הימין הכלכלי נוסח פרידמן נוטה לכפור בקיומו של קונפליקט בין ההון לעבודה, הוא למעשה מתנהג כאילו הקונפליקט הזה קיים ופועל בצורה אקטיבית בכדי להחליש את כוח המיקוח של העובדים עד כמה שניתן. 

השמאל הכלכלי מבוסס על הטענה שהקונפליקט אמיתי והוא לוקח את הצד של הרוב המכריע של האנושות, הלא הוא מעמד הפועלים. הימין הכלכלי יטען שהעברת העוצמה הכלכלית אל ההון ושלילתה מכוח העבודה תביא לטובת הכלל: בזמן שהפועלים נוטים לפופוליזם, סקטוריאליות ומניפולציות דמגוגיות, ההון הוא אחראי וחסר פניות. אנו נראה עד כמה 

פרידמן ניסח את תורתו בשנות החמישים והששים, אך היא זכתה בצדק רב להתעלמות וללעג בקרב חוקרי הכלכלה. גישת השוק החופשי הבלתי מרוסן נוסתה הרי מהמאה ה-19 עד למלחמת העולם השניה והסתיימה בקריסה כלכלית כלל עולמית. אחרי מלחמת העולם השניה, גישה זו הוחלפה בכלכלה קיינסיאנית שמבוססת על לחימה באבטלה ובמיתון באמצעים של עבודה יזומה, מדינת רווחה והתערבות ממשלתית בכלכלה. במסגרת הכלכלה הקיינסיאנית, הקפיטליזם היה בתור הזהב שלו: הצמיחה הכלכלית הרקיעה שחקים, האבטלה היתה מינימלית והרוב המכריע של בני העולם המערבי השיגו לעצמם רמת חיים סבירה.

אולם היו כמה אנשים שלא היו מרוצים מהכלכלה הסוציאל דמוקרטית של קיינס: היו אלה בעלי ההון כמובן, שהמדיניות הקיינסיאנית הובילה אותם לעשות דברים איומים כמו לתת שכר גבוה לעובדיהם, לדון עמם על הסכמי שכר והגרוע מכל – לשלם מסים גבוהים בכדי לקיים את מדינת הרווחה היקרה. אנשים אלה העריצו את גישתו הכלכלית של פרידמן ודומיו וחיכו להזדמנות שבה היא תהיה המדיניות המקרו כלכלית הרשמית במדינות המערב. 

ההזדמנות באה עם משבר האנרגיה של שנות השבעים. משבר זה שאופיין בעליה של עשרות אחוזים במחירי הנפט, אילץ מדינות עולם שלישי ללוות כספים רבים מהבנקים ובעלי ההון של העולם הראשון. הלוואות אלה, שניתנו בריבית גבוהה ביותר של למעלה מ-20%, הזרימו כמויות אדירות של כסף לכיסיהם של בעלי ההון. התוצאה של ריכוז כה רב של כסף בידיים מעטות הוביל לסחרור אינפלציוני ואבטלה שאיימו לחסל את ההישגים של הקפיטליזם בתור הזהב. הוא במקביל הוביל גם לצמיחה אדירה בעוצמתם הכלכלית-פוליטית של בעלי ההון. לכאן מילטון פרידמן נכנס לתמונה עם התיאוריה המוניטריסטית שלו. ראשית, הוא האשים את העובדים באינפלציה: אלה הם דרישות השכר המנופחות שלהם שגרמו לה! טען הריאקציונר הכלכלי פרידמן. מכאן שרק קיצוצים במדינת הרווחה וריסון איגודי העובדים יכולים להציל את המשק מבעיית האינפלציה והאבטלה. 

המדיניות המוניטריסטית לא פתרה את בעיית האבטלה וגם לא את בעיית האינפלציה. עד היום מדינות המערב סובלות משיעורי אבטלה גבוהים. בעיית האינפלציה נפתרה מאליה על ידי ניתוב עודפי הכסף אל אפיקי ההשקעות הפיננסיות. (באפיקים אלה מסתובבות כמויות כה אדירות של כספים עד שלפי חישובו של הכלכלן זוכה פרס הנובל ג'יימס טובין, אם רק עשירית מהמחזור היומי של המט"ח בעולם היתה מועברת להשקעות יצרניות או לצריכה, היה די בכדי להאכיל את כל הרעבים בעולם). למרות כשלונותיו התיאורטיים, מילטון פרידמן זכה לתהילה רבה. הוא נשא את עצותיו למדינות רבות בעולם, כולל ישראל, ובכולן העצות גרמו לאסון. בישראל למשל, הוא הציע בשנות השבעים לממשלת בגין להסיר את הפיקוח על שער הדולר. התוצאה היא תחילתו של סחרור אינפלציוני שהסתיים רק בשנת 85 באמצעות שינוי מדיניות הממשלה.

אדם סמית מתהפך בקברו

משנות השמונים ועד היום, המוניטריזם או הניאו-ליברליזם היא הגישה הכלכלית השלטת בכל מדינות העולם. אין זה בגלל שמדיניות זו כה מוצלחת, אלא פשוט בגלל שהיא מקדמת את האינטרסים של עשירי העולם ומעניקה נופך אידיאולוגי-מוסרי-מדעי לחמדנותם הבלתי נדלית.

 

מדינות שמתנגדות ליישום המוניטריזם בשטחן סובלות מסנקציות, מדירוגי אשראי נמוכים ומסירוב למתן הלוואות על-ידי הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית. גישה זו לא פתרה אף אחת מהבעיות שהיא התכוונה לפתור, אך היא יצרה בעיות רבות חדשות שהמרכזית שבהן היא שעבוד העובדים למעסיקיהם, שהובילה להעצמת הפערים החברתיים, כאשר מרבית ההון מוזרם הישר לכיסיהם של קומץ בעלי ההון השולטים כיום בעולם.

תרה מזו, מילטון פרידמן היה ממובילי הרעיון שקפיטליזם מתואם עם חירות. הוא טען בין היתר שהאופי התחרותי של השוק החופשי תואם את האופי הדמוקרטי של תחרות בין מפלגות. כיום אנחנו עדים לשקריות הטענה הזאת, כאשר המשטרים האפלים ביותר עלי אדמות הם בעלי כלכלות קפיטליסטיות. הקפיטליזם חוגג באיראן, בסין, באינדונזיה, באפריקה ובחלק ניכר מאמריקה הלטינית, אך הדמוקרטיה מסרבת להופיע שם. בדיוק ההפך, מדיניות ההפרטה שבה שרותי ציבור מועברים לידיים פרטיות מהווה פגיעה אנושה בעקרון הדמוקרטי החשוב ביותר: יכולתו של הציבור לפקח על מקבלי ההחלטות שמשפיעים על חייו.

פרידמן וחסידיו נהגו לטעון שהם ממשיכי דרכו של הפילוסוף הסקוטי אדם סמית. גם סמית תמך ב"שוק חופשי" הנקי ממעורבות ממשלתית. אולם עלינו לזכור שבתקופה של סמית, הממלכות הפאודליות נהגו להתערב שרירותית בכוחות השוק למען אצולת בעלי הקרקעות. סמית גם טען שעל הממשלה לממן חינוך ורווחה לתושבים. אם סמית היה חי כיום, אין כל ספק שהוא היה מצטרף אל המאבק של השמאל לחלץ את הכלכלה מידי הבעלי ההון, בדיוק כפי שנאבק בזמנו לחלץ את הכלכלה מידי בעלי הקרקעות.

שלטון ההון שקיבל גיבוי תיאורטי מהגישה המוניטריסטית הוא בפועל מדינת רווחה לעשירים: מצב בו ההון שנוצר על-ידי כוח העבודה מועבר כמעט כולו לרווחתם ולהנאתם של העשירים. יתרה מזו, חלק ניכר מהמסים המשולמים על-ידי הציבור מועברים לסובסידיות ולתמיכה ביזמות בעלי הון שנקלעו לצרות. השוק החופשי הוא פיקציה. גם במסגרת המוניטריזם הממשלה מתעברת בכלכלה, אלא שהיא עושה זאת למען בעלי ההון. בחסות גישה זו, שהחלישה את ועדי העובדים, בעלי ההון יכולים עתה להתייחס אל עובדיהם ככלי משחק: לפטרם, להעסיקם, להוריד ולהעלות בשכרם לפי האינטרסים שלהם בלבד. 

מאחר והשכר הוא גם כוח קניה, לדבר יש השלכות הרות גורל על הכלכלה העולמית. היעדרה של מעורבות ממשלתית לא רק שמפקירה את העובד, אלא מפקירה כל דבר שאינטרס אישי וחמדנות לא יכולים לקדם. למשל, בעיות אקולוגיות. ממשלות ברחבי העולם שניסו להתנגד להסדר הזה, סבלו מלחצים אדירים מצד ההון המקומי, ההון העולמי ועושי דברם כמו ממשלת ארצות הברית ומוסדות המטבע העולמיים. גישה זו לא מאומצת בגלל שהיא הצליחה. ברור לכל שהיא נכשלה, גם במונחים שלה שמדגישים צמיחה כלכלית, ניתן לראות שאי-אפשר להשוות את שיעורי הצמיחה היום לאלה שהיו לפני שיישמו אותה.

 

 

 

 

 

 

יחידה מספר 4 למה לי פוליטיקה?

אז למה לי פוליטיקה תמיד
מתווה לפוליטיקה-אוטופית
אודי מנור

פוליטיקה. כמעט מילה נרדפת לגועל נפש: כסאות, כוחנות, תת רמה, בינוניות. הכל, דרך אגב, נכון. ובכל זאת, נוע תנוע. הפוליטיקה. מטרת מאמר זה היא לתהות על קנקנה העקרוני, לברר את הסיבות למצבה העלוב, ולהציע פתרונות – אוטופיים כמובן. במרכזם של הפתרונות האוטופיים שאני מציע עומדת האמירה הישנה שדמוקרטיה היא הפחות גרועה שבשיטות. לאמירה זו יש להוסיף שאת קלקלותיה של הדמוקרטיה צריך וכדאי לתקן בכליה, ושלמרות המצב הלא מעודד בו אנו נמצאים גם במימד הפוליטי, ניסיון של פוליטיקה-אוטופית הולך ונצבר וחבל לוותר עליו. וכמובן: מן הסתם, רק נכדינו יזכו לראות פוליטיקה-אוטופית ממומשת. לנו נותר לתרום את שלנו במאמץ לבנייתו של עולם מוצלח יותר. "לא עלינו המלאכה"…

פרק ראשון: מה היא 'פוליטיקה'?

אמר מקס וובר, "פוליטיקה עוסקת בניהול" (בחיבורו המבריק והאופטימי: 'הפוליטיקה בתורת מקצוע'). זה הכל. אנשים חיים, נתקלים בבעיות או רוצים להשיג משהו. ההתמודדות עם הבעיות של כמה אנשים או עם מה שנגזר מהשאיפות שלהם מחייבת ניהול. לניהול הזה קוראים 'פוליטיקה'. לכן, כל עוד יהיו אנשים תהיה פוליטיקה.

פרק שני: מה מייחד את 'הפוליטיקה המודרנית'?

ההבדל בין הפוליטיקה של פעם לזו של הדורות האחרונים הוא בכמות ובאיכות.

כמות, כלומר כמות הדברים הנופלים תחת הגדרת 'הבעיות' ומספר הדברים הנופלים תחת הגדרת 'השאיפות'; שתיהן גדלה בהרבה בדורות האחרונים. דוגמאות יש למכביר: אם עד למאה ה-19 אפילו, רוב המחלות נתפסו כ"עונש משמיים", כלומר כעניין שאין טעם או יכולת "לנהל" אותו באופן אנושי, כלומר להפעיל עליו "פוליטיקה", הנה היום גם בעלובות שבמדינות, בריאות-ציבורית היא חלק מרכזי בפוליטיקה. כך גם לגבי תחומים "טריוויאליים" לא פחות, כגון חינוך ובטחון פנים. תחומים אלו, כמו רבים אחרים, כפופים היום לדיון פוליטי ומופעלים בהקשרה של פוליטיקת המונים מאורגנת.

איכות, כלומר כיצד כל זה מתנהל. בדורות האחרונים הניהול, כלומר הפוליטיקה, מתרחשת במרחב ציבורי פתוח, דינמי, סוער, מטושטש לעתים ותמיד – מורכב מאד. כל זה קרה מאז היות פרויקט-חירות; ומאז המצאת האינדיבידואליזם; מאז היות שוק; ומאז הורדת הרוח, התרבות, האמנות, האמונות, הדעות, "הדת" מהשמיים לארץ. ובכן, מאז היות 'מודרנה'. עד אז, רובו של הניהול התרחש בחדרים סגורים, בלחישות מעודנות ובלא שרוב המנוהלים מיודעים על הנעשה. תוסיפו על כך הבחנה נוספת בין "פוליטיקה ריאקציונרית" (או שמרנית) לבין "פוליטיקה פרוגרסיבית" (כלומר מתקדמת) ותקבלו מאבק איתנים בלתי פוסק. כך, לא רק שכמות הדברים אותם יש לנהל עולה; ולא רק שהבעיות האובייקטיביות נעשות מורכבות יותר (למשל: מה חשוב יותר בתחום החינוך? מצוינות או שוויוניות? מה חשוב יותר בתחום ההשקעות? פיתוח בר-קיימא או עידוד צמיחה בטווח הקרוב?), אלא שבעלי אינטרסים 'שמרניים' מנהלים מאבק נגד 'פרוגרסיבים' באותם כלים ובאותן מסגרות פוליטיות.

אין פלא, אם כן, שאת הפוליטיקה המודרנית כבשה זה מכבר ממלכת הדימויים, הבאה לא פעם על חשבון אחותה הקטנה והצנועה, הלא היא ממלכת המעשים. דימויים עשויים אמנם להיות מנוע חשוב במעשה פוליטי-פרוגריסיבי (למשל, כשההסתדרות מזמינה אנשים להצטרף אליה באמצעות פרסומת ברדיו שבה מדברת עולה חדשה במפטא-דרון-אנריקני חריף. הדימוי ברור: המבטא הכבד מייצג סוג של אוכלוסיה מוחלשת, גם אם במציאות רבים מהעולים מארגנטינה נקלטו בארץ היטב), אך תחת דימויים אפשר לנקוט פוליטיקה ריאקציונית מובהקת (ע"ע: "מי בעד חיסול הטרור?"). כיבוש הפוליטיקה המודרנית על-ידי ממלכת הדימויים מביא לעתים לתיאוריות 'כאוס' או 'פוסט-מודרניזם', כלומר – למסקנה שאין לאדם הרציונאלי כל השפעה על הפוליטיקה, אם להיזכר במה שאפילו איש שמאל מובהק כגדי יציב טען בבואו לייאש אותנו לא מזמן (ראו מאמרו ב'חברה' 6).

פרק שלישי: ניסיונות לא מוסריים לצאת מהסבך המהותי של הפוליטיקה המודרנית

הסבך הזה – כמות העניינים, המורכבות של הבעיות, כמו גם השתלטות של ממלכת הדימויים –מזמין ממש הפניית גב מאורגנת לפוליטיקה. ישנן דרכים רבות ומגוונות להפניית גב זו. כאן נעמוד רק על הדרכים ההגונות, שהן כאלו רק בשל כך שהן מצהירות במפורש על הפניית הגב הזו. מדובר בניסיונות. בעיקר בשני סוגים של ניסיונות: הניהיליסטים והאסקפיסטים.

מה פירוש פרשנות 'ניהיליסטית' לפוליטיקה? פשוטו כמשמעו: הכל "אפס" (שזה פרוש המלה "ניהיל" ביוונית). "מה זה משנה?", יתהה הניהיליסט תוך מציצה הגונה בסיגר המשובח, "בייגה, ביבי, הכל כסף, הכל כוח, ממילא אי אפשר להשפיע וממילא מחר נתפוצץ במדרחוב". את הפניית הגב הזו לפוליטיקה תאר בכשרון רב גדי טאוב במאמרו ב'הארץ' (מוסף, 30.5.03), שעסק בקשר בין תורות ההתחברות העצמית של שרי אריסון, רב המכר 'באדולינה' לגבי ניצן, ותורות הניו-אייג' למיניהן מאז 'הסיקסטיז'.

מה שמוביל אותנו לפרקטיקה הניהיליסטית המוכרת והמשומשת ביותר, כולל על החתום מטה, החוטא גם הוא כמו רובנו באסקפיזם, כלומר בבריחה מהמציאות. לבריחה זו פנים רבות: משיטוט אינסופי בלילות חורף ארוכים בין ערוצי ספורט לערוצי בידור אחרים; הימנעות מקריאת עיתון או שמיעת חדשות; משיכת כתפיים אל עבר כל מפגין, שלט או מדבקה ומתן אישור לייאוש. אין הבדל מעשי בין האסקפיזם לניהיליזם, ותחת המטריה הפוסט-מודרניסטית הייתה לשני אלו עדנה: מרלטיביזם של "הכל הולך" כפי שהסביר לא מזמן ארנסט גלנר (ראו מאמרו בכרך 'הציונות – פולמוס בן זמננו' שראה אור ב-1996), מהרעיון שהכל יחסי והכל אידיאולוגיה ולכן אין דרך לומר שום דבר חתום וברור, ואפילו לו משוער ומסודר, על שום עניין ציבורי כלומר פוליטי, ועד לניהיליזם לפיו הכל "אפס", לבריחה שיטתית ומודעת מהמציאות, המרחק קצר וברור. גם אם אין ספק שבכל אחד מאיתנו מקנן הסובייקטיביסט צר האופק, הרי שמכאן ועד לטענה ש"הכל הולך", ארוכה מאד הדרך, ומסוכנת כמובן. ההכרזה ש"הכל הולך" פירושה המעשי והאמיתי הוא הפקרת רשות הרבים לבעלי הכוח למיניהם.

ומדוע סבורני שמדובר בניסיונות לא-מוסריים?! לא רק משום הפקרת רשות הרבים לבעלי הכוח. אלא מכיוון שבדרך כלל, אם לא תמיד, כל הניהיליסטים, האסקפיסטים ובעיקר הפוסט-מודרניסטים שוטחים את טענותיהם ומציעים את מרכולתם האנטי-פוליטית בעיבורה של הציויליזציה המודרנית בתפקודה, זאת אומרת – המנוהלת בצורה פוליטית. הפוליטיקה הזו מספקת להם לא רק את הסיגרים, הג'יפים והקתדראות, אלא את ההגנה המשפטית, האזרחית, הבטחונית וכיו"ב, כולל כמובן שרותי תחבורה, אנרגיה וביוב.

פרק רביעי: ניסיונות מוסריים אך לא אוטופיים להתמודד עם הפוליטיקה המודרנית

הניסיון הנדיר והמושמץ ביותר להתמודד עם הפוליטיקה המודרנית, הוא הקפיצה למים הקרים של הזירה הפוליטית. נודה ונבוש: רובנו – אם לא כולנו – מדברים על חשיבות העניין, מעטים מאתנו – אם בכלל – מסיקים מסקנות. מן הבחינה הזו, כל שנותר הוא לומר מלה חמה לחברת הכנסת גמליאל, למשל.

הסוגים האחרים הם עיוניים-תודעתיים. אין לנו ברירה אלא לחשוב שגם הם חשובים… הרי, אנו משוכנעים בכך מהטעם המובן מאליו, שחברת הכנסת הנזכרת, היא ועמיתיה, מצוידים לא רק בזמזם ההצבעה אלא בתודעה המנחה אותם לזמזם כך או אחרת.

ניסיון כזה מייצג במידה מרובה כתב העת 'חברה' – אך לא רק הוא כמובן. כשענת חולתא כותבת על תפקידם החיובי של עובדי המדינה; כאשר דניאל רובינסון כותב על מערכות התחבורה באנגליה, ארה"ב, צרפת ותל אביב; כאשר ניר מיכאלי כותב על מערכת החינוך; כאשר אבנר כהן כותב על עיראק; כאשר אבנר כהן כותב על כדורגל; וכאשר שמשון ביכלר כותב על הגלובליזציה, מתקיים ניסיון לדיון שיטתי וענייני על ניהול הציויליזציה שלנו, כלומר יש כאן דיון פוליטי-מודרני. אפשר למצוא הרבה ניסיונות בסוג זה ברשת האינטרנט.

באיזה מובן כל האפשרויות שתוארו לעיל במסגרת פרק זה ראויים לכינוי 'מוסריים'? במובן המהופך לזה שהוגדר בסוף הפרק הקודם: הם 'מוסריים' במובן זה שנושאיהם לוקחים חלק במציאות אותה הם מבקרים. אבל ניסיונות אלה מגבילים את התייחסויותיהם ופעולתם למסגרת המוכרת, הקיימת, של המציאות הפוליטית, ובכך – הם מציבים את עצמם כלא-אוטופיים.

 

פרק חמישי ואחרון: פוליטיקה-אוטופית

בלב הסבך של הפוליטיקה המודרנית עומד הפרדוקס שבין עקרון ההשתתפות הכללית ("דמוקרטיה") לבין עקרון הניהול התבוני של המציאות האנושית. הפרדוקס הוא בכך שנכון לרגע זה – ולהערכתי מדובר בעוד רגע ארוך מאד – רוב האנשים אינם מפעילים את תבונתם לפני שהם ניגשים להכריע הכרעה פוליטית. לא רק שרבות מהסוגיות העומדות להכרעה נושאות אופי מדומיין (סמלים, רבותי, סמלים) אלא שהמעש הדמוקרטי עצמו – ההליכה לקלפי פעם בכמה שנים – הוא כמעט כל כולו סמל אחד גדול, חלק מטקס השתייכות שבטי-משפחתי.

על מנת לשבור את הפרדוקס הזה, שבירה שמטרתה אינה ביטול הפוליטיקה, יש לנקוט מספר צעדים – שחלקם פורמליים יחסית ואף מתקיימים, במידה זו או אחרת, כבר במציאות הקיימת, בעוד שאחרים – נוגעים בדמותו החמקמקה של עולם חדש, שונה מהמוכר לנו, ויחד עם זאת – אותו עולם עצמו. כפי שאראה בהמשך ולקראת סוף פרק זה, כדי לאפשר את הופעתו של אותו עולם חדש, יש להכריע הכרעה מוסרית.

הצעד הראשון של פוליטיקה אוטופית הוא מהלך מרחיב, שיטתי ובלתי פוסק של חינוך פוליטי רב-גילאי. כל מפגש, בכל גיל, שבמרכזו הדיון הפוליטי המלומד, השיטתי, המכבד את האנשים עצמם ואת הנושאים העומדים על הפרק הוא חלק מתהליך זה. דוגמא טובה, ממלכתית, כוללת, היא חלק משידורי הרדיו – כמו השידורים האקדמיים (אוניברסיטה משודרת); חלק משידורי ערוצי המדע בכבלים; חלק מהמאמרים שבמוספי העיתונים למיניהם (תחקירים, מאמרי דעות, הצצה לעולם הקרוב והרחוק). הנחת היסוד לכל אלה היא כי אין "לשחרר" את האדם מעיון בתחום המשפיע על חייו אולי יותר מכל תחום אחר: הפוליטיקה. במלים אחרות, האיסור על "שחרורו" (מעיון בפוליטיקה) הוא תנאי לשחרורו (הפוליטי).

במקביל, כדאי לבנות ולפתח מערכות חברתיות-פוליטיות שמהותן וסדר יומן הם רפלקסיה מתמדת, כמו זה של הטרמוסטט במקרר (קר מדי, המקרר מפסיק, חם מדי, המקרר שב לפעולה). (למרות ההבדל הקטן-גדול, שמערכות אנושיות הן לא מכונות, ושלכן "הטרמוסטט" שבנמשל תפקידו "רק" להצביע על התפתחויות, לאו דווקא לכוונן במישרין.) מערכות כאלו קיימות כבר בימינו: מרכז 'אדווה' הוא מערכת כזו, האקדמיה במיטבה היא כזו, גופים חוץ-פרלמנטריים נוספים מנסים להיות כאלו. המשותף להם הוא בחינה שיטתית של המציאות הפוליטית המורכבת מזוויות לא שגרתיות. עצמתם של גורמים כאלו היא גם חולשתם: היותם חוץ-שלטוניים מותירה את מרכולתם בחזקת "ירצו-יאכלו, לא ירצו-לא יאכלו". הדרך לפוליטיקה אוטופית חייבת לעבור בחצרם של גורמים וולונטריים וביקורתיים. על מנת שיהפכו לגופים בלתי תלויים, עליהם להיות ממומנים ישירות בכספי ציבור, ולא על ידי גורמי הון למיניהם, יהיו כוונותיהם החיוביות אשר יהיו.

אבל, גם רפלקסיה עיונית-תודעתית-ביקורתית מתמידה ומעמיקה, לא תספיק ללא התגבשותן של חברות-אדם ('קהילות' בז'ארגון המקובל והבעייתי בהקשרים השמרניים שלו), המנהלות במשותף את ענייניהן הציבוריים (וראו שוב את מאמריו של יפתח גולדמן בגליונות 4 ו-11, אך שימו דגש על התרגול של פוליטיקת-אמת הגלומה ביום-יום של קהילות אלו).

לבסוף, ה'גלוקליזציה': מהכלל לפרט, ומהפרט לכלל, מהמקומי לאזורי ללאומי לבינלאומי לעולמי וגם כל הדרך חזרה. הוגי דעות פוליטיים, מותירים בדרך כלל את המימד הכלל-עולמי ואף האזורי לציניות של המומחים ליחסים בינלאומיים. בפוליטיקה-האוטופית יהיה זה בבחינת מובן מאליו שסדנא-דארעא-חד-הוא – כולנו עולם אחד ומה שטוב לי צריך להתאים גם לך, שמה שאני עושה משפיע עליך וההפך, גם אם אנחנו חיים בשני צדדים הפוכים של הכדור הכחול. כדי שעניין זה יהפוך להיות מובן מאליו, יש לוותר על התפישה המתייחסת לכל אדם, קבוצות-אדם ו"תרבויות", כאל "איים" נבדלים ובלתי חדירים או שבלתי מוסרי לחדור אליהם. יש לוותר על הפן הרלטיביסטי של הרב-תרבותיות. במקום זאת, יש להניח שהאדם הוא אדם, על אף שוני תרבותי ואף פיזיונומי ברור ובולט בין שוודית לבושמני. כאן או שם, בבושמניה, בשוודיה ובישראל, יש מה ללמוד מהשכנים. הבעיות האקולוגיות הן משותפות; בעיות התחבורה וזיהום האוויר כמעט זהות; את המתח בין חינוך למצוינות לבין חינוך שוויוני אפשר לתרגם בקלות מקרואטית לפורטוגזית ואפילו ליידיש.

ה'גלוקליזציה' אינה עוד גירסא שמרנית ל'גלובליזציה'. להפך. לגלובליזציה אין דרך אחת, אלא דרכים רבות ומגוונות. במסגרת מגוון זה, בפני האנושות ניצבות היום שתי דרכים ראשיות – הדרך לשמרנות המבוססת על מעמדיות חדשה-ישנה, לעומת הדרך של שוויון ערך האדם. הכרעת היסוד, אם כן, היא בדיוק בנקודה זו: בין שמרנות מעמדית לבין שוויון-ערך-האדם. זוהי, כמובן, הכרעה מוסרית, שבלעדיה פוליטיקה אוטופית לא תתכן כלל.

במקום סיום: כיצד נהיה אנו ללא-אנו?

על שאלתו המוכרת ההיא של י.ח. ברנר – איך נברא עולם חדש כשאנחנו נטועים לחלוטין בתוך הממשי, הערכי והרציונלי של העולם הזה – יש להציע את תשובתו של לינקולן: "את קלקלותיה של הדמוקרטיה יש לפתור בעוד דמוקרטיה". רוצה לומר, שבמסגרת הפוליטיקה המודרנית המאוד-מוגבלת שלא-לומר-טוטאל-לוסט בה אנו חיים בייאוש הולך וגדל, יש למצוא כל דרך וכל נתיב לבניית כלים שיצילו את הפוליטיקה המודרנית לא רק "ממחריביה שממנה יצאו", אלא קודם כל מעצמה, לטובת אנושות הגונה יותר, כמובן.

ד"ר אודי מנור הוא חבר ביסו"ד, ממיסדי קיבוץ תמוז, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר האורנים

 

 

 

יחידה מספר 5 מדינת רווחה
מטרות-

החניכים יבינו את מושג מדינת הרווחה
החניכים יכירו את היסטורית מדינת הרווחה בישראל
החניכים יבינו שמדינת הרווחה היא הפשרה בין שתי תפיסות העולם
החניכים יבינו שהפתרון בישראל הוא מדינת רווחה אוניברסלית

 מהלך –
1. משחק פתיחה – משיכות שוודיות, מחלקים את הקבוצה ל2 עושים גבול בין שניהם וכל קבוצה צריכה למשוך את הקבוצה השניה לשטח שלה
אז אמרנו שיש קונפליקט בין שתי תפיסות עולם, איך פותרים אותו? מי המנצח? איפה מוצאים פשרה?
2.  הרוח נושבת- אומרים משפט ומי שמסכים צועד צעד קדימה ומי שלא מסכים נשאר במקום
– כל מי שחושב שהמדינה צריכה להיות אחראית לזכויות החברתיות (דיור, חינוך, תחבורה) ולא רק לזכויות הפוליטיות (בחירות וכאלה)
– כל מי שחושב שהמדינה צריכה להיות אחראית ומחוייבת לכלל אזרחיה
– כל מי שחושב שכל אזרחי ישראל צריכים להיות שווים מבחינה חברתית כלכלית
– כל מי ששואף לצמצום פערים חברתיים וכלכליים
-כל מי שחושב שהמדינה צריכה לדאוג רק לחלשים ולנזקקים
– כל מי שחושב שהמדינה לא צריכה להיות אחראית לצמצום הפערים בחברה
-כל מי שאוהב את אמריקה

–         מה היא מדינת הרווחה? מה מטרתה? למי היא מיועדת? האם רק לעניים ולחלשים או לכולם? האם מדינת הרווחה היא הפתרון לקונפליקט? איך היא פותרת? האם היא עונה לשני הצדדים על השאיפות?

–         כל המדינות המפותחות היום שדוגלות בקפיטליזם הם מדינות רווחה (גם ארה"ב) רק ברמות שונות אחת מהשניה וגם בדרך, ישנה מדינת רווחה סלקטיבית ויש מדינת רווחה אוניברסלית

–         מסבירים על מדינת רווחה סלקטיבית לעומת מדינת רווחה אוניברסאלית (סלקטיבית דואגת לסקטורים ספציפים {חרדים, עניים, מזרחים}, אוניברסאלית דואגת לכולם באופן שווה)

 

 

 

 

 

חוק גיל פרישה, התשס"ד – 2004

פורסם חוק גיל פרישה המעמיד את גיל הפרישה הסופי לגבר על 67 ואת גיל הפרישה לאישה על 62 (כפוף לשינויים)  בתאריך 18.01.04 פורסם ברשומות "חוק גיל פרישה, התשס"ד ? 2004 (להלן: "חוק גיל פרישה" ו/או "החוק"). מטרת החוק הינה לקבוע כללים אחידים לעניין גיל פרישה מעבודה, ובכלל זה העלאתו באופן מדורג והכל תוך החלת הכללים האמורים הן לעניין זכאות להטבה הניתנת למי שהגיע לגיל האמור והן לעניין זכאות להטבה הניתנת למי שטרם הגיע לגיל האמור, עד הגיעו לאותו גיל.

 

נספחים-

 

 

 

 

 

חיים כץ מקדם הצעת חוק נגד העלאת גיל הפרישה לנשים

ההצעה נועדה לטרפד את תוכנית שר האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64; רוב חברי הקואליציה מתנגדים למהלך של שטייניץ

גיל הפרישה לנשים בישראל יישאר 62 ולא יעלה ל-64 – כך עולה מהצעת חוק שאותה יקדם מחר יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ חיים כץ (הליכוד).

כץ זימן ישיבה מיוחדת של הוועדה, שתתבקש לאשר את העלאתה של הצעת החוק שהגיש להצבעה בקריאה ראשונה בכנסת. כץ הודיע שיפעל להשלמת הליכי החקיקה בקריאות שנייה ושלישית בתוך כמה שבועות, לפני שיועלה בינואר 2012 גיל הפרישה לנשים ל-64.

באחרונה החליט שר האוצר יובל שטייניץ להעלות את גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64. עמדת האוצר היא שלפי החוק להעלאת גיל הפרישה שהתקבל בעבר, החלטת שר האוצר שתוצג בוועדת הכספים של הכנסת אינה טעונה את אישור הוועדה או מליאת הכנסת.

כץ מתכוון לפעול בזריזות לטרפוד המהלך של שטייניץ. לדבריו, "אין שום סיבה להעלות את גיל הפרישה לנשים. אחת הסיבות האמיתיות להצעה היא דחיית תשלום קצבת הזקנה מגיל 62 ל-64. אם יש בעיה בביטוח הלאומי לממן את קצבאות הזקנה לנשים, שיואילו לפתור אותה בדרכים אחרות. אני הולך עד הסוף בעניין הזה".

בכנסת מעריכים כי קיים רוב בעד הצעת החוק של כץ בוועדת העבודה והרווחה. גם במליאת הכנסת תתקשה הממשלה לגייס רוב לדחות את ההצעה לאי העלאת גיל הפרישה, לנוכח התמיכה בה וההתנגדויות להעלאת גיל הפרישה המובעות בקרב ח"כים מסיעות הקואליציה – הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה, עצמאות והבית היהודי.

רוב החברים בוועדת הכספים, בהם היו"ר ח"כ משה גפני (יהדות התורה), מתנגדים להעלאת גיל הפרישה לנשים, ולא מן הנמנע שהנושא יועלה מחר בדיון שתקיים הוועדה על מצב המשק, בהשתתפותו של שטייניץ.

יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה, ח"כ ציפי חוטובלי (הליכוד), תכנס מחרתיים את הוועדה לדיון בהעלאת גיל הפרישה לנשים. חוטובלי אמרה אמש כי "הניסיון לבצע מחטף בנושא כל כך חשוב לא יעבור. כללי המשחק בישראל השתנו – הציבור, ובכללו הנשים, הפסיק לשבת בצד והוא יאבק נגד ההצעה להעלות את גיל הפרישה לנשים".

שרת החקלאות אורית נוקד שיגרה באחרונה אל שטייניץ מכתב שבו הביעה את התנגדותה להעלאת גיל הפרישה לנשים, ותבעה להחריג נשים המתקרבות לגיל הפרישה מהחוק. לדבריה, "העלאת גיל הפרישה בצורה גורפת, ללא התייחסות ומתן מענה פרטני לקבוצות הגיל השונות, תביא עמה השלכות קשות במיוחד בקרב נשים בנות 50 פלוס, וזאת מעבר לקשיים הרבים שאתם הן צריכות להתמודד ביומיום".

 

הקיצוץ בקצבאות הילדים 2003
"ביוני 2003, בקואליציה בראשות אריאל שרון, שכללה את מפלגת "שינוי" ואת בנימין נתניהו כשר האוצר, בוטלו ההטבות שהעניק "חוק הלפרט", במסגרת תיקוני החקיקה שבחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל, ויותר מכך – קצבת הילדים קוצצה לרמה נמוכה במידה ניכרת מזו שהייתה לפני אישור "חוק הלפרט". נקבע שקצבת הילדים בגין כל ילד שנולד מיום 1 ביוני 2003 ואילך, היא בסכום אחיד. בגין ילדים שנולדו קודם לכן גובה הקצבה לילד הולך ועולה ככל שגדל מספר הילדים. עוד נקבע כי החל משנת 2009 קצבת ילדים תינתן בסכום אחיד בגין כל ילד, בלי תלות בתאריך לידתו. בתמורה להצטרפות ש"ס לממשלה בראשות אהוד אולמרט ב-2006 נקבע כי קצבאות שניתנות בגין ילדים שנולדו לפני 2003 יישארו ברמתן הגבוהה יותר, כלומר בגובה 1.1 נקודת קצבה בגין הילד השלישי, ובגובה 1.72 נקודת קצבה בגין כל ילד מהילד הרביעי ואילך " 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרפורמה במס – מי באמת משלם פחות?
מאת: דוד אשכנזי

אין ספק, כי ברפורמה במס, שהונהגה בינואר 2003 לפי המלצות ועדת רבינוביץ', כוללת מספר שינויים משמעותיים, שבמרכזם הטלת מס על רווחי הון בבורסה והורדת המס על העבודה. צעד זה חיובי ביסודו, ואנו תמיד תמכנו בצעדים כאלו – כפי שהדבר נהוג ברוב מדינות העולם. לכאורה זו התקדמות משמעותית – אך האומנם כך הם פני הדברים?

מי באמת מרוויח ומי מפסיד מהרפורמה במס?

אין ספק, כי במיוחד בשנים האחרונות גדל היקף ההון הפרטי בישראל במידה חסרת תקדים, בין השאר עקב מדיניות ההפרטה הנרחבת שננקטה על ידי ממשלות ישראל בשנים האחרונות וכתוצאה מגורמים נוספים כגון הגידול בפעילות הבורסה, הגידול בשכר ובתוספי השכר (בעיקר במשרות הבכירות במגזר הציבורי והפרטי), ופעילותם של משקיעים ישראלים מעבר לים (חלק מתוצאות הגלובליזציה). הגידול בהון הפרטי החריף מאוד את אי השוויון בחברה, ומיסוי נכון של מקורות ההכנסה אכן היה יכול לסייע בידי הממשלה לבצע פעולות שיטיבו עם כלל האוכלוסיה וכן יקטינו במידת מה את אי השוויון.

עם זאת, בהמלצות ועדת רבינוביץ', שהיוו את הבסיס לרפורמה במס, ניתן לראות גם ללא בדיקה מעמיקה לאן נושבת הרוח: ועדת רבינוביץ' המליצה על מיסוי רווחים בתוכניות חיסכון ובהפקדות בגובה של 10-15 אחוז בלבד, לעומת ועדת בן-בסט שקדמה לה והמליצה על מיסוי בגובה של 25 אחוז. ללא ספק זהו שיעור נמוך מן הנדרש כדי להפוך את מיסוי ההון למקור משמעותי לתקציב.

השינוי המשמעותי השני שהנהיגה הרפורמה במס היא ההורדה במס ההכנסה, כך ששיעור המס לא יעלה על 49 אחוז מהשכר. צעד זה נועד למנוע את "בריחת השכבה המקצועית והניהולית של המשק לחו"ל", כפי שאמר יאיר רבינוביץ', יו"ר הוועדה ("הארץ", 13.6.2002)

הנהנים העיקריים מצעדים אלה של הורדת המס על העבודה יהיו בעיקר בעלי השכר הגבוה, מסכום של 15,000 שקל ומעלה ובעיקר בעלי שכר של 25,000 שקל ומעלה, אשר יזכו לתוספת של כ-2,000 שקל נטו לחודש לכשתושלם הרפורמה במס (בשנת 2008). חשוב לזכור שבשנת 2000 כ-85 אחוז מציבור השכירים בישראל השתכר מתחת ל-15,000 שקל ובסיום הרפורמה (בשנת 2008) הם ייהנו מהטבה של מאות שקלים בלבד.

אם כן, ניתן לראות בבירור שלעומת המס הנמוך שהוטל על הרווחים ההורדה של המס על השכר היא בשיעור גבוה. צעד זה, אם כן, לא נועד באמת לסייע לשכבות החלשות כפי שהצהירו ראשי האוצר – ובראשם שר האוצר, סילבן שלום – אלא שבמסווה של רפורמה להטלת מס על ההון – למעשה זוהי רפורמה שעיקרה הורדת שיעורי המס בישראל, דבר שמסייע כמובן בראש ובראשונה לבעלי השכר הגבוה.

                                                   כמה זה עולה לנו

תקציב 2003 כולל סכום של כמיליארד שקל (!) למימון הרפורמה במס. מיליארד שקל אלה נועדו לסגור את הפער שבין הירידה בהכנסות כתוצאה מהורדת המיסוי על עבודה ובין התוספת בהכנסות הצפויה מהמיסוי על ההון.

ומי ישלם את המחיר? כמובן, ציבור השכירים בעלי ההכנסות הנמוכות. יש לזכור שהורדת המס כרוכה בהגדלת הגירעון הממשלתי, אותו גירעון מפניו מזהירים כל ראשי האוצר והמשק. הגירעון הנ"ל כבר הביא את האוצר להציע באחרונה תוכניות שונות שיביאו שוב לקיצוץ חד בתקציבי משרדי הממשלה ולפיטורי עובדים רבים מהשירות הציבורי (בעת כתיבת שורות אלו מדובר על פיטוריהם של כ-30,000 עובדים) ומועלות שוב תוכניות ההפרטה. מכאן יוצא, שרוב הציבור לא ירוויח מהרפורמה כלום. למעשה רוב הציבור יפסיד, שכן לאור שחיקת המימון הממשלתי של השירותים הציבוריים הוא יידרש לשלם עוד ועוד עבור שירותים כדוגמת חינוך ובריאות. אלה המשתכרים בין 3,300 ל-10,000 שקל יזכו לתוספת זעירה לשכרם נטו; מצד שני, אלה מתוכם שמצליחים לחסוך בתוכניות חיסכון ישלמו מעתה מס, כך שבסופו של דבר תישאר בידם תוספת קטנה ביותר, אם בכלל. אלה המשתכרים פחות מסכום של 3,300 שקל לא יקבלו דבר, כמובן, שכן הם מתחת לסף המס; יחד עם זה כבר היום הם נאלצים לשלם יותר כתוצאה מהשחיקה הגוברת של השירותים הציבוריים עליהם הם נשענים. כמו כן, גם אם המצב הכלכלי ישתפר, תמנע הרפורמה שיפור השירותים החברתיים. זאת משום שכפי שהצהיר כבר שר האוצר מספר פעמים, רווחי הצמיחה בשש השנים הבאות לא יספיקו אלא למימון הורדת המס על העבודה.

לכן ברור לכל, כי הנהנים מן הרפורמה המוצעת הם בעלי ההכנסות הגבוהות, ויתר על כן – הממשלה כבר התחייבה לשעבד לטובתם גם את פירות הצמיחה בעתיד. לכן בסיכומו של דבר לא מדובר בצעד אמיתי וכן של הטלת מס על ההון, אלא להפך: הקלה נוספת שמצטרפת לרבות אחרות הניתנות מזה שנים לבעלי ההון והמעסיקים. אכן נחוצה רפורמה אמיתית במס ההכנסה – רפורמה שתביא לביטול כל סוגי ההטבות השונות מהם נהנים המעסיקים מזה שנים והגברת נטל המס על בעלי השכר הגבוה – כל זאת תוך הפניית התקציבים שיווצרו מכך לשיפור משמעותי במצבם של בעלי ההכנסות הנמוכות והגדלה משמעותית של תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה.

מס הכנסה – חידושים עם תחילת שנת 2003

מדרגות מס הכנסה – שילוב של שני שינויים

דוד שי, ראש מוקד פיתוח יישומים

בחודש ינואר 2003 באו לידי ביטוי, באופן משולב, שני שינויים במדרגות מס הכנסה:

  • העדכון השנתי השגרתי (בהתאם לאמור בסעיף 120ב לפקודת מס הכנסה) של הצמדה למדד המחירים לצרכן, שעלה בשנה האחרונה ב-6.69%.
  • שינוי שיעורי המס בהתאם לרפורמה במס הכנסה שנערכה בעקבות המלצותיה של ועדת רבינוביץ (תיקון מס' 132 לפקודה).

 

מדרגות המס החודשיות לשנת 2003, בעקבות שני שינויים אלה, מוצגות להלן בטבלה הימנית. לשם השוואה מוצגות בטבלה השמאלית מדרגות המס לשנת 2002.

 

מדרגות המס החודשיות לשנת 2002

 

מדרגות המס החודשיות לשנת 2003

תקרת שכר

שיעור המס

 

תקרת שכר

שיעור המס

  2,367.50 ש"ח

10%

 

  2,100 ש"ח

10%

  3,552.50 ש"ח

20%

 

  4,210 ש"ח

19%

  10,400.00 ש"ח

30%

 

  5,220 ש"ח

26%

  18,840.00 ש"ח

45%

 

  11,300 ש"ח

28%

  לכל שקל נוסף

50%

 

  20,100 ש"ח

45%

 

 

 

  לכל שקל נוסף

50%

 

 

 

ערך נקודת זיכוי: 170 ש"ח

 

ערך נקודת זיכוי: 181 ש"ח

 

סף המס לרווק בשנת 2002 היה 3,096 ש"ח. בשנת 2003, לאחר השינויים האמורים לעיל, יעלה סף המס לרווק לסך 3,138 ש"ח. זו עלייה זעירה, שאינה משקפת את עליית המדד בשנת 2002. קל להבין את הגורם לכך: התקרה למדרגת המס של 10% ירדה בשנת 2003 לסך של 2,100 ש"ח (לעומת 2,367.50 ש"ח בשנת 2002). ירידה זו נובעת מכך שבשנת 2002 נערך שינוי חריג בגובהן של שתי מדרגות המס הראשונות, כדי לפצות בעלי שכר נמוך על הקפאת שכר המינימום בשנת 2002. הקפאה זו נמשכת גם בשנת 2003, אך הפעם ללא פיצוי לבעלי השכר הנמוך.

 

 

 

חמש השנים של ממשלת שרון האנטי-חברתית

הגיעה העת לערוך את הסיכומים למדיניות האנטי-חברתית שננקטה בעת שתי ממשלות שרון (2001-2005). בוועידת ישראל לעסקים שנערכה בחודש שעבר ביוזמת העיתון "גלובס" הופיע שר האוצר לשעבר בממשלת שרון, בנימין נתניהו, בנאום כלכלי שכל כולו "אני ואפסי עוד". אין ספק כי מדיניותו הכלכלית של נתניהו, אשר הצטיינה בגסות לב ודירדרה מאות אלפי אנשים לתהום החברתי, התאפשרה תודות לתמיכה הפוליטית שהוא קיבל מחברי מפלגתו בליכוד ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון ומסיעת שינוי, אשר הביאו להרס מדינת הרווחה ולשינוי חלוקת ההכנסות במשק לטובת העשירים.

כל מי שהעז לעמוד מול ברית הבריונים הניאו-ליברלית והתריע כנגד מדיניות האדמה החרוכה החברתית הותקף כעוכר המשק. מלחכי הפנכה והנהנים המיידיים מרפורמות המס שביצעה ממשלת שרון, כמו גם חלק נכבד מהכתבים הכלכליים אשר רקדו סביב עגל הזהב שהיא בנתה, העדיפו להיות חלק ממקהלת הבון טון האנטי חברתית.

 

חוץ מההסתדרות אשר ביקרה קשות את תכוניתה הכלכלית הבלתי מאוזנת של ממשלת שרון – אף אחד לא קם.

 

אף אחד לא קם כאשר נתניהו קיצץ וחתך בבשר החי של קצבאות הביטוח הלאומי אשר היקפם המצטבר הגיע לכ-9 מיליארד שקל.

 

אף אחד לא קם כאשר הפחתות המס המצטברות עקב הרפורמה במס, בהיקף של 10 מיליארד שקל (שהם כ-2% תוצר) זרמו בחלקם הגדול לשני העשירונים העליונים ובעיקר למאיון העליון.

 

אך אחד לא קם ומחה כנגד השיסוע המאורגן של משרד האוצר בעובדי המדינה (משל "השמן והרזה") ויישום תוכנית כלכלית על גבם של העובדים בשירות הציבורי בהיקף של 4 מיליארד שקל.

נתניהו זוקף את ההתאוששות במשק לרפורמות שהנהיג ונמנע ביודעין מלציין את עומק הפגיעה החברתית, את הערבויות האמריקאיות, את השיפור שחל בתנאי סחר העולמי ואת הרגיעה היחסית בחזית העימות עם הפלסטינים. כל אלה אפשרו למשק הישראלי להיחלץ מן המשבר.

קריאות הקרב של נתניהו לשבור את ההסתדרות (מנכ"ל האוצר לשעבר אורי יוגב אף הצהיר כי משימתו באוצר היתה "לשבור את העבודה המאורגנת בישראל"), היו חלק ממדיניות ממשלת שרון ונועדו לשבור הן את חוט השדרה של החברה ולדכא ולהשפיל את אוכלוסיית הנזקקים כדי שלא יעלה כלל על דעתם לקבל סיוע מן המדינה, וכן את ארגוני העובדים כדי שלא יהיה מי שיוכל להיות להם לפה. כל הדרכים היו כשרות בידי נתניהו כדי לבצע את מהלכיו.

ברור מעל לכל ספק כי לא היה צורך במימוש מדיניות אנטי חברתית כה ברוטאלית וחסרת רחמים, והובלת מתקפה נגד החברה בישראל ושבירת בסיס ההידברות עם גורמי המשק. ניתן היה לטפל בבעיות היסוד של המשק תוך הפעלת פתרונות כלכליים אחראיים, ארוכי טווח, פחות חריפים ופחות כואבים ולא רק חד צדדיים. היתה גם אפשרות אחרת. פירות הבאושים של המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת שרון לא איחרו לבוא. ממדי העוני והאי שוויון התרחבו באופן מעורר דאגה והפכו לאיום אסטרטגי ארוך טווח על יכולתה של החברה הישראלית להתמודד עם אתגרי הטכנולוגיה והגלובליזציה. חלקם של העניים באוכלוסייה טפח למיליון וחצי נפש. שיעורם של העובדים העניים גדל כי העבודה ברמות שכר נמוכות אינה מאפשרת לקיים משפחה בכבוד אנושי הולם. ואלה אשר הצטרפו למעגל העבודה נקלטו ברובם הגדול במשרות חלקיות ובשכר נמוך. השוק הכלכלי מייצר כשלים ואי שוויון, וממשלת שרון במדיניותה האנטי חברתית עוד הוסיפה משלה בהפחתות מיסים – בעיקר לבעלי ההכנסות הגבוהות ובקיצוץ ההוצאות החברתיות.

 

התצריף השלם של העובדות והנתונים מלמד אפוא כי ממשלת שרון נכשלה. האי שוויון המכרסם ביסודות המשטר הדמוקרטי ובעמודי הכלכלה עלול לקרוס מעוצמת הפערים החברתיים וגם המשק לא יוכל לצמוח לאורך זמן אם לא תנקט מדיניות אחרת. הממשלה החדשה שתבחר בחודש מארס תצטרך לקבוע סדרי עדיפות חדשים שיאפשרו תיקון העוול החברתי והשגת צדק חברתי לכולם. הפערים החברתיים שנפערו בחברה הישראלית היוו גורם מניע חשוב בשינוי המפה הפוליטית ויצרו אקלים אשר דחף את הנושאים החברתיים לקדמת הבימה הציבורית והשיח הציבורי. נושאים כמו העלאת שכר המינימום, מאבק בעוני, פנסיה ובריאות אשר טואטאו מתחת לשטיח צפים ועולים מחדש ותובעים את פתרונם הצודק. לפתע כולם נהיו "חברתיים" ופחות כוחניים, לפתע יש גם תקציבים יעודיים כדי להבטיח לנדכאים ולחלכאים חלק בפירות הצמיחה. נקווה שאין מדובר בעוד הבטחת בחירות.

 

ישראל 2006 חייבת לשנות כיוון, "לשבור" 180 מעלות ולהחזיר לאזרחי ישראל את הכבוד שאבד להם בעת ממשלת שרון, בחמש השנים האחרונות. לו יהי.

 

חקיקה חברתית – קרבות נסיגה והשהיה

חקיקה חברתית (בימינו, בישראל) – הינה עיסוק ראוי ופופוליסטי.

 ראוי – מפני שיש לו, לעתים, הישגים ממשיים וחיוביים בהיבט החברתי.

 פופוליסטי – משום שתמיד יש קהל או תקשורת שימחאו כפיים, והמאמץ בחקיקה עצמה איננו גדול במיוחד (אין בחקיקה שום אחריות מעשית על "יוזם החוק" לביצועו, וגם אינו אחראי להשיג את המשאבים לכך).

 אי לכך, הפכו גופים רבים וחברי-כנסת את החקיקה החברתית לנדבך עיקרי בעיסוקם. הנושאים לחקיקה עולים וצפים באופן אקראי מן התקשורת או מארגונים חברתיים ייחודיים: פעם זו זכות הישיבה של קופאיות בסופרמרקט, ופעם זו הגדלת קצבאות לניצולי שואה.

 וזה טוב. כל עוד – 

 כל עוד ברור לכולם, שחקיקה חברתית איננה תחליף למאבק כולל ומר על מדיניות כלכלית-חברתית המובילה במדינת ישראל.

 ואין זו אמירה טריוויאלית.

 הגופים העוסקים בחקיקה חברתית נשבים לעתים ב"עשייה", ולאור הצלחות שהם נוחלים מדי פעם מקבלים את התחושה ש"הענינים מתקדמים", ו"יש הישגים בעשייה החברתית".

 זוהי טעות קשה. הם חייבים להבחין שאלו הן הצלחות בודדות בקרבות מאסף אקראיים, בקנה מידה קטן.

 התמונה הכוללת היא של  נסיגה ותבוסה לאורך כל החזית.

 המפסידה הגדולה היא החברה בישראל, שהופכת יותר ויותר מקוטבת, עוינת, עניה, מרירה, אלימה, מנוכרת משלטון מרכזי, מאבדת את השירותים להם היא זקוקה, ומאבדת את נכסיה הלאומיים.

 מי המנצח במערכה? קל ופשוט לזהות: הללו שאצלם הולכים ומתרכזים ההון והשלטון, כמה שזה נישמע שחוק ובנאלי.

 ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, מקדמות אג'נדה חברתית-כלכלית מקיפה, שתוצאותיה ניכרות בכל אספקט של תחומי חיינו. כל הצעת תקציב, כל "חוק הסדרים", כל החלטה של "וועדת השרים לעניניי הפרטה" – הינם מהלכים מכריעים שלעומתם "החקיקה החברתית" הקיימת הינה בטלה בשישים.

 פקידי האוצר, המונחים על-ידי דוקטרינה שלטת, על-ידי הגמוניה מחשבתית, מטרפדים כמיטב יכולתם ומעקרים כל הישג של "חקיקה חברתית": אין קל מזה – כאשר הם נאלצים להגדיל קצבאות  לכל מיגזר שהוא, עקב "חקיקה חברתית פופוליסטית",

 או "הסכם קואליציוני מושחת" – לוקחים את הכסף מן הצד השני על-ידי העלאת התשלומים עבור המים, או הגדלת מס-ערך- מוסף. 

  חוסר ה"אכיפה" של חוקים סוציאליים – גם הוא אינו מקרי. זוהי הדוקטרינה, זוהי האג'נדה. עוד אחד מן האמצעים במערכה הגדולה לתת ל"שוק החופשי" לפרוח, "להשתחרר מן הכבלים", לצמצם את המגבלות, לצמצם את עלויות הפיקוח.

 אל נלין על רק על פקידי האוצר. הבכירים שבהם – אלו יצירי כפיה של האקדמיה בישראל. שם עוצבה השקפת עולמם. הפוליטיקאים שלנו – גם הם מקבלים את הגיבוי מן האליטה האקדמית. מה יותר נוח לפוליטיקאי הסמוך על שולחנם של גבירים, מלקבל גיבוי הילכתי-אקדמי למהלכים המשרתים את אילי ההון? כך קמה לה ההגמוניה המחשבתית שמשרתת כל-כך טוב את האליטה הכלכלית במדינת ישראל , ופועלת לצמצום מדינת הרווחה.

 אין כל רע בשאיפה לעודד את המיגזר הפרטי, או בקידום שוק חופשי, כל עוד ברור לכל מה קודם למה:

 האדם או הכסף, האחריות ההדדית או תאוות הבצע, הלאום או הטייקון, הממשלה או "היד הנעלמה".

 הארגונים החברתיים, הלובי החברתי בכנסת ובציבור,  צריכים להפנים, שעד שהמנגינה השלטת לא תשתנה, החקיקה החברתית במתכונתה הנוכחית  הינה קרב מאסף בלבד. עליהם לתכנן היטב כיצד להיערך ולהפוך את כיוון המערכה כולה, מתבוסה לניצחון. 

ולמען הגילוי הנאות:
הכותב הוא יו"ר עמותת 'ידיד', וסגן יו"ר תנועת עמ"י.

 

החקיקה הלא חברתית בישראל

חוק ההסדרים הראשון נחקק כבר בשנת 1985 על ידי ממשלת אחדות לאומית בראשות שמעון פרס ממפלגת העבודה ושר האוצר יצחק מודעי, ממפלגת הליכוד. עפ"י מבקר המדינה, "מצבו הכלכלי של המשק באותה עת (אינפלציה בשיעור מאות אחוזים בשנה, גירעון בתקציב, וגירעון במאזן התשלומים) חייב תוכנית חירום כלכלית. לאחר שהתוכנית והחקיקה הנלווית אליה אושרו בממשלה, הועברו מהלכי החקיקה המתחייבים לאישור הכנסת כמקשה אחת, תחת הכותרת 'חוק הסדרים לשעת חירום במשק המדינה, תשמ"ו-1985'"[1].

בשם אידיאולוגיית ביטחון ותחושת חירום הצדיקה הממשלה את צמצום מעורבותה במשק, בתוכנית שהתקבלה על ידי הממשלה ובהסכמת ההסתדרות. על כך העירו מספר חוקרים:"שנת 1985, השנה בה הונהגה מדיניות החרום לייצוב המשק, שסימנה תפנית משמעותית במדיניות המקרו-כלכלית של ממשלות ישראל- ממדיניות של פיתוח המובל על ידי המדינה (developmental state) למדיניות של צמיחה המובלת על ידי המגזר העסקי הפרטי"[2].

הצלחת התוכנית, עצירת האינפלציה והקטנת הגרעון התקציבי, חיזקה את מעמדו של אגף התקציבים במשרד האוצר מאז ועד היום. מבקר המדינה מעיר כי "בהליכי החקיקה במסגרת חוק ההסדרים, שינויי החקיקה המוצעים מורכבים ממכלול של נושאים, הדיון בממשלה נעשה על מכלול הנושאים כמקשה אחת, לוח הזמנים הקצר מקשה על משרדי הממשלה להגיב"[3].

בהמשך, החל משנת 1987, נעשו הפחתות בשיעור דמי הביטוח הסוציאלי[4] ואלו נמשכו גם בשנים 1990 ו-1992. משיעור של 15.35% בשנת 1987, ירד שיעור דמי הביטוח הסוציאלי ל-4.93% בשנת 1997, ובשנת 2004 ל-5.93% [5] .

בשנת 1996 בוטל המס המקביל, ששילמו המעסיקים. עם השנים נוצרה שחיקה בשיפוי לביטוח הלאומי, ששחקה את בסיס המשאבים ופגעה לטווח ארוך בקצבאות. זהו שינוי במבנה המוסדי של מערכת הביטחון הסוציאלי, מדגם של מימון מבוטחים ומעסיקים, בלתי תלוי וקבוע (מס מקביל הועבר ישירות למימון הוצאות בריאות), לדגם של מימון ממשלתי תלוי תקציב.

בשנים 2003-1990 התקבלו בממשלות הליכוד והמערך (ראה למטה רשימת הממשלות עפ"י שנים) עשרות החלטות והחמרות בנוגע לקבלת דמי אבטלה: הקטנת הזכאות, הגדלת ימי אכשרה, הקטנת תקרת הקצבה, קיצור התקופה המקסימאלית ועוד[6]. החל משנת 1998 עושה הממשלה שימוש נרחב בחוק ההסדרים לשם מימוש מדיניותה הכלכלית. שימוש זה בא לידי ביטוי בתחומים שונים של רווחה ובריאות, כגון: הגדלת ההשתתפות הפרטית לבריאות, הקטנת מספר המרפאות לנפש, פגיעה ברשת הביטחון הסוציאלי ואי-תשלום תוספת היוקר[7]. לאורך השנים נעשו קיצוצים שרירותיים נרחבים בתקציב, כולל בתקציבי רווחה ובריאות.

בשנת 2002 הולאמו קרנות הפנסיה ונמכרו לחברות פרטיות, דבר שגרם להרעת התנאים למבוטחים, כמו למשל הכפלת דמי הניהול. במסגרת התוכנית העלתה הממשלה גם את גיל הפנסיה לגברים ל-67[8].

הרפורמה הליברלית-כלכלית של שנת 2002 נועדה לשנות את מדינת הרווחה ממערכת סוציאל-דמוקרטית למערכת ליברלית-שיורית. רפורמה זו מעוגנת בחוקים, במקום בהסכמים, כפי שהיה בעבר, וזה מצביע על תפיסה של "הכול או לא כלום"[9]. חיזוק לכך ניתן לראות גם בשנת 2003, כשבמסגרת חוק ההסדרים הופחתה גמלת הבטחת הכנסה לרוב הזכאים בשיעור של 23%-20%.

בשנות ה-2000 ממשיכה המגמה: שש תוכניות כלכליות וקיצוץ בתקציבי המדינה בסך של 50 מיליארד ₪, והקפאת השכר הממוצע במשק, שגרר גם הקפאת קצבאות, שהיו צמודות אז לשכר הממוצע[10]. פגיעה נוספת בקצבאות הייתה כשהוחלט להצמיד אותן למדד המחירים לצרכן, דבר שגרר שחיקה מתמשכת של 6%[11].

האגודה לזכויות האזרח בישראל, שעתרה בבג"צ כנגד ביטול חוק "המדיניות הכלכלית" לשנת 2004, טענה כי החוק נתקבל באופן חפוז, "ללא השקילה הראויה ובהעדר שקיפות וביקורת, למרות היותו מקיף ועוסק בתחומי חברה וכלכלה (בג"צ 3106/04, 31/5/2004).

חוק ההסדרים של שנת 2008 גרם להקטנה נוספת של ההכנסה הפנויה, עת נקבע כי עקרת בית תשלם דמי ביטוח לאומי, ושכיר ישלם דמי ביטוח לאומי גם על ההכנסה הפסיבית שלו, כמו הכנסה משכר דירה. נראה, כי התשלומים הנגבים מהציבור, דמי הביטוח הלאומי, הפכו בידי הממשלות בעשור האחרון למס לכל דבר[12].

חוקי ההסדרים הפכו למכשיר ממשלתי, שבכוחו לקצץ בתקציבי הרווחה החברתית ללא אפשרות לעמוד לביקורת הציבור, או אפילו לביקורת נבחריו בכנסת. מצב זה יצר עיוות בו חוקים המתקבלים בהליך תקין, עלולים להפוך לכלי ריק על ידי "חקיקה" מזורזת של חוקי הסדרים.

עשרות החלטות ממשלה שנתקבלו מאז 1985 יחד עם חוקי ההסדרים מראים לנו כי היקף החקיקה הלא חברתית נמצא במגמת עליה, בפרט בעשור האחרון.

 

חוק ההסדרים

(הופנה מהדף חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל)

בישראלחוק ההסדרים הוא כינוי לחוק שיוזמת הממשלה מדי שנה מאז 1985, העוסק במגוון רחב של נושאים שהממשלה מעוניינת לקדם, באמצעות תיקוני חקיקה נרחבים. חלק מהסעיפים הכלולים בו נועדו להקטין את ההוצאה התקציבית לשנה אליה הוא מתייחס, אך חלקם נועדו לקדם רפורמות במשק, כמו הפרטות וצעדים נאו ליברלים אחרים שיש להם משמעויות ארוכות טווח, לעתים תוך ביטול חוקים שונים שהכנסת חוקקה. על השימוש בחוק ההסדרים למטרות ארוכות טווח נמתחה ביקורת רבה לאורך השנים.

הדיונים בחוק ההסדרים נערכים בדרך כלל במקביל לדיונים בחוק התקציב, וזאת משני טעמים עיקריים: ברמה ההצהרתית, טוענת הממשלה כי החוק נועד לאפשר את יישום מדיניותה הכלכלית, כפי שהיא מתבטאת בתקציב. באופן פרקטי, מאחר שלפי סעיף 36א לחוק יסוד: הכנסת, אי אישורו של תקציב המדינה פירושו פיזור הכנסת והקדמת הבחירות, הבאתו של חוק ההסדרים לאישור הכנסת ביחד עם חוק התקציב מבטיחה את אכיפתה של המשמעת הקואליציונית גם לגבי חוק זה.

התפתחות חוק ההסדרים לאורך השנים

חוק ההסדרים הראשון אושר בכנסת ה-11 בקיץ 1985, לאחר שהוגש ביוזמת ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי, במסגרת תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 בתחילה, אישרה הממשלה את סעיפי החוק כתקנות שעת חירום, לאחר שאף היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר קבע כי "הממשלה צריכה להיות משוכנעת שאנחנו בשעת חירום כלכלית ושעת חירום כלכלית מצדיקה תקנות שעת חירום. ואם הממשלה כך משוכנעת, הסמכות נתונה לה… אני באופן אישי סבור שהמשק נמצא לפני אסון כלכלי"[1].

בעוד שחוק ההסדרים הראשון עסק כולו בנושאים הקשורים בתקציב המדינה לשנת 1986, בהמשך, ובמיוחד לאחר נפילת ממשלת האחדות ב-1990, החלה הממשלה להכניס במסגרת הצעת החוק יוזמות שונות הקשורות בקידום מדיניותה – הכלכלית ושאינה כלכלית.

בשלהי 1994 משכה הממשלה את חוק ההסדרים במהלכה של הקריאה השנייה, שמא לא יעבור ללא הסתייגותם של חברי הכנסת אלי דיין ורפאל אדרי בקשר ליום לימודים ארוך, והתקציב לאותה שנה אושר ללא חוק זה.

בשנים 2002 ו-2003 יזמה הממשלה הצעות חוק הדומות במהותן לחוק ההסדרים, בנוסף לו (חוק תוכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003) וחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004)). הצעות אלה נדונו במהלך השנה ובמנותק מתקציב המדינה.

בשנים 2006 ו-2009 חוקק חוק ההסדרים באמצע השנה, לאחר הקמת הממשלות בעקבות הבחירות לכנסת ה-17[2] וה-18, בהתאמה.

 

 

 

 

 

הליך חקיקתו של חוק ההסדרים

הליך החקיקה של חוק ההסדרים שונה מהליכי החקיקה הרגילים במספר פרמטרים, כמפורט להלן

 

חוק רגיל

חוק ההסדרים

יוזם החוק

הצעת חוק ממשלתית), המשרד הממשלתי הממונה על יישום החוק.

משרד האוצר

ההליך בממשלה

המשרד שיזם את החוק מגיש תזכיר לעיון יתר משרדי הממשלה. אלה מעבירים את הערותיהם ואת השגותיהם, ולבסוף ועדת השרים לענייני חקיקהמאשרת את הנוסח שמונח על שולחן הכנסת לקריאה הראשונה.

הממשלה מאשרת עקרונות כלליים של מדיניותה לשנת הכספים הבאה, ומשרד האוצר מגבש על פיהם את הצעת החוק, ומביא אותה לאישורה של ועדת שרים מיוחדת בראשות שר המשפטים.

הנושאים בהצעת החוק

נושא אחד או מספר נושאים הקשורים זה בזה.

מספר רב של נושאים.

הוועדה הדנה בחוק

הוועדה שהנושא מצוי בתחום אחריותה לפי תקנון הכנסת.

עד 1998 נדון רק בוועדת הכספים. מאותה שנה, ועדת הכנסת מחלקת את הצעת החוק בין הוועדות השונות. מרבית הסעיפים עדיין מועברים לוועדת הכספים, אף אם הם אינם בתחומי אחריותה.

משך הדיונים בוועדות הכנסת

ככל שנדרש, בהתאם לסמכותו של יושב ראש הוועדה לקבוע את סדר יומה ואת משך הדיונים.

מוגבל למועד אישורו של תקציב המדינה. בדרך כלל מונחת הצעת חוק ההסדרים במהלך חודש אוקטובר, ועל הכנסת לאשרה עד ה-31 בדצמבר. לפי חוק יסוד: הכנסת, ניתן לאשר את תקציב המדינה עד ה-31 במרץ, בטרם הדבר יחייב את פיזור הכנסת.

יחידת סיכום
מטרות-
החניך יציף את כלל החוויות שצבר במשך הסמינר (למידה, חברה…)
החניך יסכם את הסמינר

מהלך-
1. הצפת חוויות מהסמינר- לו"ז הסמינר כתוב על הלוח כדי שהחניכים יוכלו להיעזר בו. מטרת החניכים היא כזו- בזמן לא מוגבל החניכים צריכים להגיד 60 דברים שהם עברו בסמינר. ניתן להגיד מונחים שהם למדו, סצינות מהסרט שראו, קטעים שהם זוכרים מההרצאה, תוכן פרשת השבוע, חוויות חברתיות קבוצתיות ושכבתיות וכו'… לאחר שמגיעים ל60 נתונים המשחק נגמר.
-15 דקות-

2. סבב סיכום- עורכים סבב בו כל חניך מסכם את הסמינר כאשר ניתן להתייחס לתוכן, קבוצה, מנהלה וכו'…
-30 דקות-

נספחים-

 "ניו דיל" לישראל: ראשי פרקים למדיניות סוציאל-דמוקרטית

מבוא

"העם דורש צדק חברתי! ", "מדינת רווחה!", "התשובה להפרטה – מהפכה!" היו רק חלק מהקריאות של ההפגנה החברתית הגדולה. כ-150 אלף איש, כאשר מאחוריהם מיליונים נוספים, השמיעו את קולם הברור – השיטה הקיימת נכשלה!

         הגיע הזמן ל"ניו דיל". הגיע הזמן לאלטרנטיבה.

          לאלטרנטיבה הזו יש שם. במדינות רבות בעולם ובעיקר באירופה, מבוססת המדיניות החברתית-כלכלית על עקרונות של סוציאל-דמוקרטיה. מסמך זה מביא את ראשי הפרקים למדיניות סוציאל-דמוקרטית, המהווה חלופה לשיטה הניאו-ליברלית הקיימת.

           מזה כשלושה עשורים נתונה ישראל תחת משטר כלכלי-חברתי ניאו-ליברלי המתאפיין בצמצום מתמשך של מדינת הרווחה, הפרטת חברות ושירותים ממשלתיים, קיצוצי תקציב נרחבים, מדיניות מוניטארית מרסנת, פגיעה עקבית בפרוגרסיביות של המיסוי, החלשת כוחם של ארגוני העובדים ועוד. לאורך השנים הובילה מדיניות זו לריכוז השליטה במשק בידי מספר קטן והולך של בעלי הון, להעמקת אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, הקטנת הנגישות של שכבות רחבות לשירותים החברתיים ופגיעה בכוח הקניה שלהן, שגרמה לשחיקת מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים.

          נתונים השוואתיים של ארגון המדינות המפותחות (OECD) מלמדים על דורסנותו של הניאו-ליברליזם הישראלי: ישראל היא בין המובילות ברמות אי-השוויון והעוני ומשתרכת בתחתית מדרג החינוך, הבריאות, הרווחה, ההגנה על עובדים, ההשתתפות בכוח העבודה, החברות בארגוני עובדים, הרגולציה, המיסוי ועוד. עולה, כי בעוד הממשלה מתגאה בצמיחה, רק חלק קטן והולך מן הישראלים נהנה ממנה, ומבחינת רוב הציבור משטר ההפרטה, על מדיניותו הניאו-ליברלית, הוא כשלון חרוץ.

           ישראל זקוקה היום יותר מתמיד למדיניות סוציאל-דמוקרטית:לבנייתה של מדינת רווחה רחבה ועדכנית; לעצירת סחרור ההפרטה, ללא חשש לומר "הלאמה"; למדיניות צמיחה יציבה ונמשכת תוך חלוקה הוגנת של פירותיה; לחתירה לתעסוקה מלאה, תוך הגנה על עבודה מאורגנת ועידודה; להרחבת תקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה, הדיור, התשתיות ועוד; לקידום מיסוי פרוגרסיבי הוגן יותר ולצמצום אי-השוויון הכלכלי והפערים החברתיים.

           מדיניות סוציאל-דמוקרטית, על אף מה שנהוג לחשוב, אינה רק מדיניות צודקת יותר ושוויונית יותר, אלא גם מדיניות כלכלית ויעילה יותר. מעורבותה של המדינה הכרחית להבטחת צמיחה מתמשכת ויציבה. חלוקה הוגנת של פירותיה תבטיח תקציבים לפיתוח השירותים החברתיים.

 

          כללי

           באמצעות מעורבות ממשלתית עמוקה יש להבטיח מדיניות כלכלית מרחיבה, צמיחה יציבה ותעסוקה מלאה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • חקיקת 'חוק יסוד: זכויות חברתיות' שיעגן את זכויותיהם הבסיסיות של אזרחי ישראל בתחומים כגון עבודה, התאגדות עובדים, השכלה, חינוך, בריאות, דיור, רווחה ומשפט.
  • הרחבה שנתית של מסגרת התקציב בשיעור הגבוה משיעור הצמיחה ושיעור גידול האוכלוסיה.
  • חיזוק הרגולציה הממשלתית.
  • פעולה נמרצת לצמצום ריכוזיות השליטה של ההון בכלל ותופעת פירמידות השליטה בפרט.
  • דמוקרטיזציה בקביעת וניהול תקציב המדינה: חיזוק מעמד משרדי הממשלה מול משרד האוצר. שיתוף המשרדים בהליך קביעת התקציב. הגברת פיקוח ועדות הכנסת על התקציב וביצועו.
  • ביטול חוק ההסדרים והעברת כל סעיפיו במסלול חקיקה רגיל.
  • תיקון חוק בנק ישראל כך שמטרותיו יוגדרו: צמיחה ופיתוח של המשק, שמירה על תעסוקה מלאה, צמצום פערים כלכליים ושמירה על יציבות מחירים. מטרות אלו יוגדרו כשוות ערך ולא תינתן העדפה ליציבות מחירים.
  • הגברת השקיפות בפעילות בנק ישראל והוועדה המוניטארית, הגברת הפיקוח הציבורי על פעילות בנק ישראל והגדלת חלקו של הציבור בנציגות הועדה המוניטארית.
  • העלאת יעד האינפלציה תוך שמירה על שער ריבית נמוך על מנת לאפשר צמיחה יציבה ונמשכת.
  • מדיניות ממשלתית לצמצום הספקולציה בשוק המט"ח, בשוק הסחורות העתידיות ובמוצרי יסוד.
  • ביטול שיטת התקציב הדו-שנתי. המציאות הכלכלית משתנה תכופות ועל המדיניות הכלכלית להגיב אליה ולעצב אותה באופן מתמיד.

 

           מיסוי

           מדיניות מיסוי צריכה להוות כלי משמעותי לחלוקה שוויונית יותר של ההכנסות. על פי כל מדד אפשרי – נטל המס, גובה המס השולי, המס הישיר והעקיף, מס חברות, מס ירושה ועוד – המיסוי בישראל בשנים האחרונות נמוך ורגרסיבי מהממוצע במדינות המפותחות. לפיכך יש לקדם מיסוי פרוגרסיבי, הגדלת הנטל על בעלי ההון והקטנת הנטל על מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים. כחלק מכך יש לקדם מיסוי המעדיף את הפריפריה ותומך בתעסוקה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • עצירת מתווה הפחתת המס הישיר ומס החברות והעלאתם לפחות לרמה הממוצעת בארגון המדינות המפותחות. עצירת מתווה העלאת המסים העקיפים.
  • הקטנת משקל המיסוי העקיף. ביטול המס העקיף על מוצרים בסיסיים וחיוניים כגון: תרופות, תחבורה ציבורית ומזון בסיסי.
  • העלאת המס השולי באמצעות הוספת מדרגות מס על משכורות גבוהות.
  • קביעת מס חברות משתנה כאמצעי לקידום הפריפריה ועידוד התעסוקה.
  • העלאת המס על רווחים שאינם מיגיעה אישית כך שיהיה גבוה מהמס על רווחים מיגיעה אישית.
  • הגדלת המיסוי על ההון באופן פרוגרסיבי.
  • הטלת מס פרוגרסיבי על ירושות (עיזבון) ומתנות על פי ממוצע ארגון המדינות המפותחות לפחות.
  • ביטול תקרת המס על דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות.

            הפרטה והלאמה

           הפרטת המשק והשירותים החברתיים מצמצמת את הפיקוח והשליטה הדמוקרטיים על הכלכלה והחברה והיא אחד הגורמים המרכזיים להגדלת אי-השוויון. לכן יש להבטיח את שליטת המדינה בשירותים החברתיים, בחברות הממשלתיות, בתשתיות, במשאבי הטבע ובמנגנוני האכיפה. גם העברת שירותים ממשלתיים לידי המגזר השלישי היא הפרטה ומשמעותה ככל הפרטה אחרת. בנוסף – אין להסתפק בפיקוח ממשלתי כאמצעי לשימור אחריות הממשלה אלא יש לחתור למעורבות ישירה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • מניעת הפרטת החברות הממשלתיות וחברות בבעלות חלקית או מלאה של הממשלה. בין השאר: הבנקים, דואר ישראל והתעשיות הביטחוניות.
  • שמירה על אחריות, בעלות, ניהול ותפעול הממשלה בתשתיות המדינה ובתוך כך הנמלים, תאגידי המים והביוב, חברת חשמל ומערכת הכבישים.
  • מניעת ההפרטה ומיקור החוץ והבטחת אחריות, בעלות, ניהול ותפעול הממשלה בשירותים הממשלתיים כמו במערכת הבריאות, שירותי הרווחה, שירות התעסוקה ומערכת החינוך.
  • הלאמת שירותי הרווחה שהופרטו לידי עמותות או חברות עסקיות.
  • הבטחה בחקיקה של שליטת המדינה במשאבי הטבע.
  • הבטחת הבעלות הממשלתית והניהול הדמוקרטי של קרקעות המדינה.
  • שמירה על אחריות, בעלות, ניהול ותפעול בלעדי של המדינה בתחומי השיטור, הצבא, בתי הכלא, השיפוט, הפרקליטות, הסנגוריה והתביעה הציבורית.

 

            תעסוקה מלאה

           יש להבטיח משק צומח ומבנה ענפי המסוגלים לספק תעסוקה מלאה ומתגמלת לכלל אזרחי המדינה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • הגדלת תקציב השקעות הון על פי תנאים המעודדים תעסוקה. הגדלת משקל המענקים על חשבון הטבות מס.
  • תוכנית להגנה ופיתוח של מקומות עבודה לעובדים בלתי משכילים בדגש על הפריפריה: הרחבת ההכשרה המקצועית, העדפת תוצרת מקומית, העלאת מכסים במגבלות הסכמי הסחר הבינלאומי, מענקים והטבות לחקלאות, תעשייה וענפים עתירי תעסוקה.
  • צמצום כניסתם של מהגרי עבודה (להבדיל מגירוש!). הסדרת מעמדם של העובדים הקיימים ואכיפת מלאה של זכויותיהם בעבודה ובכלל.
  • הגנה על החקלאות המקומית באמצעות הפחתת מחיר המים, העלאת מכסים, מתן סובסידות, הגדלת תקציבי מחקר ופיתוח, מניעת הפרטת המחקר החקלאי ועוד. קידום תוכנית להשבת עובדים ישראלים לחקלאות במימון ממשלתי.
  • תוכנית להגברת מעורבותם של הציבורים הערבי והחרדי בשוק העבודה, באמצעות יצירת מקומות עבודה מתאימים, תמריצים, ומתן שכר הוגן.
  • הגדלת שיעור האזרחים הערבים בקרב עובדי המדינה.
  • חלופה ציבורית לתוכנית "אורות לתעסוקה": הפניית תקציב שווה לפחות בגודלו לתקציב שיועד ל"אורות לתעסוקה" לשירות התעסוקה. הפעלת פרויקט השבה למעגל העבודה אשר יכלול בין השאר מימון מסגרות לילדי אמהות עובדות, לימודי עברית, השלמת השכלה והכשרה מקצועית, במסגרת שירות התעסוקה הממלכתי.
  • יצירת פתרונות תעסוקה לעובדים מעל גיל 45 שנפלטו ממעגל העבודה.
  • הרחבת ההשקעה במחקר ופיתוח.

         חוקי עבודה, עבודה מאורגנת ושכר

           העבודה המאורגנת היא מרכיב יסוד של הדמוקרטיה. יש לפעול להגדלת שיעור העובדים המאוגדים, לתמוך בארגוני עובדים ובמאבקי עובדים ולקדם חקיקה למען שיפור זכויות העובדים. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • הרחבת זכות השביתה ובתוך כך: תיקון חוק יישוב סכסוכי עבודה כך ששביתות סולידריות של ארגון עובדים אחד עם ארגון עובדים אחר ושל עובדי מקום עבודה אחד עם מקום עבודה אחר תחשבנה חוקיות ולא תוגבלנה.
  • הגדלה שכר המינימום ל-60% מהשכר הממוצע.
  • קיצור שבוע העבודה התקני ל-40 שעות בשבוע. משרה מלאה תחשב כ- 174 שעות בחודש.
  • הארכת החופשה השנתית המינימאלית בתשלום מ-10 ימי עבודה (למי שעובד שבוע עבודה של 5 ימים) ל-20 ימי עבודה בשנה.
  • הגברת הפיקוח והאכיפה על חוקי עבודה. הגדלה ניכרת של מספר פקחי העבודה.
  • הגברת האכיפה של שכר שווה לנשים.
  • צמצום בחוק של ההעסקה הקבלנית והעסקת כ"א בכלל ובממשלה בפרט. בדגש על חוק המטיל את האחריות לתנאי ההעסקה על מזמין השירות.

  דיור

 דיור הולם הוא זכות אנושית בסיסית ועל המדינה לקדם פתרונות מיידים              להבטחתה לכל. לשם כך יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • בניית דיור ציבורי למגורים בשליטה ישירה של המדינה, להשכרה במחירים הולמים והכרה בדמי השכירות לקראת רכישת הדירה.
  • יצירת מערך משכנתאות מסובסדות בערבות המדינה על מנת להבטיח לציבור רחב יכולת לרכישת דירות.
  • שימוש בחקיקה ובמיסוי במטרה להקל על רכישת דירות למגורים ועל מנת להקטין את המוטיבציה לרכישת דירות להשקעה.
  • פתרון לבעיית דירות ריקות וקרקעות מתוכננות אך לא בנויות, ע"י מיסוי ואכיפה מוגברת של הסכמים קיימים עם יזמים.
  • פיקוח על שכר דירה, תוך הבטחת שכירות יציבה ומוגנת.
  • שיפור פעילות מנהל מקרקעי ישראל ע"י תוספת תקנים ולא ע"י הפרטה, תוך הקפדה על עבודתו במסגרת שאיפה לדיור בר השגה לכלל אזרחי ישראל.

 

חינוך

החינוך וההשכלה הינם זכות יסוד בסיסית ביותר. חינוך והשכלה ציבוריים חזקים ואיכותיים הינם אחריות ראשונה במעלה של המדינה. על מדיניות החינוך לכוון ליצירת שוויון הזדמנויות לכל, צמצום הפערים ופיתוח כלכלה מתקדמת. על מנת לקיים את כל אלו יש להבטיח מערכת חינוך והשכלה באחריות, בעלות, ניהול ותפעול המדינה. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • חקיקת חוק חינוך חובה חינם מגיל חצי שנה ועד השכלה גבוהה, כנהוג במדינות מתקדמות.
  • הגדלת תקציב החינוך וההשכלה גבוהה לרמה הנהוגה במדינות המפותחות לפחות.
  • הקטנת מספר התלמידים בכיתות לרמה הנהוגה במדינות המפותחות לפחות. זאת באמצעות בנייה מאסיבית של כתות לימוד ותוספת מורים.
  • חיזוק מערכת החינוך הממלכתי וסיכול מגמות ההפרטה: הגבלה חמורה על גיוס כספים פרטיים בתוך מערכת החינוך, יצירת מבנה תקצובי חדש המייצר העדפה ברורה למוסדות ממלכתיים על פני מוסדות פרטיים או מוסדות מוכרים שאינם רשמיים, צמצום תופעת המסלולים הפרטיים המוקמים בתוך בתי הספר הממלכתיים, וצמצום תשלומי ההורים וצורות נוספות של הוצאה פרטית לחינוך.
  • השוואת התנאים לכלל תלמידי ישראל, והקצאת משאבים לתמיכה בתוכניות משלימות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.
  • הגדלת שכר המורים בחישוב גלובאלי ובחישוב לשעה, ביסוס הסכמי שכר קיבוציים מעודכנים. ביטול ההעסקה באמצעות חוזים אישיים, ההעסקה באמצעות חברות ועמותות שאינן כפופות להסכמים הקיבוציים, וביטול מתן תגמולים דיפרנציאליים. זאת על מנת להעניק ביטחון תעסוקתי למורים ולתקן את תרבות המדידה וההערכה הממוקדות בהישגים מדידים.
  • ביסוסה של הכשרת מורים פרופסיונאלית, והתנגדות לתכניות הכשרה מקוצרות ומזורזות.
  • חיזוק המכללות והמוסדות להכשרת מורים, המבססים תהליכי הכשרה המשלבים בין תיאוריה למעשה, ובין הכנה להשתלבות במערכת לבין טיפוח חזון לתיקונה.
  • הקמת יחידת אסטרטגיה חינוכית במשרד החינוך, שתורכב ממומחי חינוך מהאקדמיה ומהשטח ושתהווה מסגרת לחשיבה כוללת, מקיפה וארוכת טווח עבור פיתוח מדיניות חינוך ממשלתית.
  • יצירת רשת מעונות יום ציבורית מגיל חצי שנה להרחבת מעגל היוצאים לעבודה ולהעמקת הטיפול והחינוך בגיל צעיר.

 

 בריאות
יש להרחיב את השירות הרפואי הציבורי שמעניקה המדינה ולהקפיד על היותו שירות ציבורי ושוויוני, תוך ביטול הכיסים המתרחבים של ההפרטה במערכת הבריאות. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • העלאת ההוצאה הציבורית לבריאות לממוצע במדינות המפותחות לפחות.
  • הרחבת סל התרופות והצמדתו לאחוז קבוע מהתמ"ג.
  • תוספות שכר לרופאים, לאחיות ובעלי מקצוע נוספים העוסקים ברפואה.
  • תוספת תקנים, מיטות ומכשור.
  • איסור גורף על שר"פ (שירות רפואי פרטי בתוך בתי החולים הציבוריים).
  • הלאמת שירותי הבריאות לתלמיד.
  • מניעת הפרטת שירותי בריאות הנפש.
  • הכנסת בריאות השן לביטוח הבריאות הממלכתי.
  • ביטול הפער בבריאות בין הפריפריה למרכז.

 

רווחה
יש להרחיב ולהעמיק את שירותי הרווחה שמעניקה המדינה לכלל אזרחיה. על שירותי הרווחה להיות ציבוריים ולהינתן על בסיס שוויוני ואוניברסאלי. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • העלאת ההוצאה הלאומית לשירותי הרווחה לממוצע המדינות המפותחות לפחות.
  • הלאמת שירותי הרווחה שהופרטו לידי חברות עסקיות ועמותות.
  • הגדלת קצבאות הילדים לרמה הממוצעת בארגון המדינות המפותחות. קצבה שווה עבור כל ילד, מהילד הראשון במשפחה ועד האחרון.
  • שיפור התנאים לקבלת דמי ביטוח האבטלה והגדלת משך הזכאות.
  • הנהגת ביטוח סיעודי כולל לכל, לרבות טיפול של 24 שעות ביממה לפי עלות העסקה ריאלית התואמת את חוקי העבודה וביקורי בית של רופא ואחות.
  • זקנה בכבוד:
  • עיגון 'צו ההרחבה לפנסיית חובה בישראל' לכדי חוק פנסיה חובה אשר במסגרתו תבוצע הגדלה הדרגתית של הפרשות המעסיק.
  • הקמת קרנות פנסיה ממשלתיות כנהוג במרבית מדינות המערב.
  • הגדלת קצבאות הזקנה.
  • השבת גיל הפרישה לקדמותו: 65 לגברים ו-60 לנשים, כנהוג במדינות המערב.
  • יצירת פתרונות לעובדים הנפלטים משוק העבודה בסמוך לגיל הפרישה.
  • תוספת שכר לעובדים הסוציאליים ובניית מסלול התקדמות על פי דרישות איגוד העו"סים.

 

 

תשתיות
יש לשפר ולהרחיב את התשתיות הציבוריות במימון, ניהול ואחריות ממשלתית, תוך שמירה של בעלות המדינה על התשתיות. בין השאר יש לנקוט באמצעים הבאים:

  • מים: מים הם זכות בסיסית של כל אדם ואין להתייחס אליהם כאל סחורה או שירות.
  • הורדת מחיר המים, קביעת המחיר על פי שיקול של מניעת בזבוז בלבד וללא שיקול של מחיר ההפקה או הגדלת ההכנסות.
  • הקמת רשות מים וביוב ארצית ועצמאית שתנהל תתפעל ותתכנן את השימוש במים.
  • הגדלת היצע המים באמצעות בניית תוכנית לייעול השימוש במאגרי המים, הפסקת הזיהום, ניקוז מי הגשמים וקידום ההתפלה בתקצוב, בעלות, ניהול ותפעול ממשלתיים.
  • החזרת תאגידי המים לבעלות עירונית או ממשלתית. הפיכתם בחוק לחברות לתועלת הציבור ולא למטרות רווח.
  • הרחבת תשתיות התחבורה הציבורית על סוגיה השונים. ביטול המע"מ על מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית. הרחבת הפיקוח על מחירי הנסיעה תוך מאמץ לצמצמם ככל האפשר.
  • ביטול מדיניות כבישי האגרה.
  • הטלת מס על תהליכים מזהמים שיסבסד מתן הטבות לייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת.

 

  שונות

  • הרחבת תקציב מערך הכבאות, תוספת תקנים וכבאיות חדשות, תוך שמירה על זכות ההתאגדות של הכבאים.
  • הרחבת תקציב המשטרה. העלאת שכר השוטרים והגדלת מצבת כוח אדם לרמה המקובלת במדינות המפותחות. מתן זכות התאגדות לשוטרים כנהוג במדינות מתקדמות. מניעת המשך הפרטת השיטור.
  • הרחבת תקציב השידור הציבורי, שמירה על אופיו הציבורי, ושיפור איכותו.
  • קידום תוכנית ארוכת טווח ליציבות תקציבית בשלטון המקומי. הגדלת מענקי האיזון בכדי להגדיל את משקלם של שיקולי פיתוח אזוריים על פני תחרות על מקורות ארנונה. כל זאת בשיתוף ראשי הרשויות.
  • יצירת תוכנית ממשלתית להיערכות לקראת רעידות אדמה ואסונות טבע אחרים.
  • חקיקת חוק הבטחת ייצוג לנשים של לפחות 33% ברשימות לכנסת.

         מי אנחנו?
חוג יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית – הוא תנועה רעיונית הפועלת לקידום רעיונות סוציאל-דמוקרטיים ויישומם במציאות הישראלית. בתוך מציאות של מכירת נכסי הציבור לבעלי הון, שחיקה בערך העבודה, יבוש מדינת הרווחה, דה-לגיטימציה של העבודה המאורגנת וצמצום המרחב הדמוקרטי, מהווה חוג יסו"ד קול סוציאל-דמוקרטי בהיר וצלול הקורא לקידום השוויון החברתי והכלכלי, לאחריות המדינה לאזרחיה, לפיתוח כלכלה בת קיימא ולעידוד ההתארגנות הציבורית לפעולה פוליטית. יסו"ד מוציא לאור, מאז שנת 2002, את כתב העת 'חברה'. כתב העת יוצא מדי חודשיים ועוסק בענייני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות.

 

          מטרתו המרכזית של חוג יסו"ד היא כינונה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית. לשם כך אנו פועלים לבניית כוחנו במפלגת העבודה, ובמקביל, אנו פועלים במשותף עם סוציאל-דמוקרטים במפלגות ובארגונים אחרים במגמה ליצור מסגרת מפלגתית סוציאל-דמוקרטית. במישור הרעיוני והפוליטי אנו פועלים לחידוד ההבחנה בין שמאל ניאו-ליברלי – המקבל את חוקי המשחק של משטר ההפרטה, תוך שהוא מחליף את שירותי המדינה בארגוני המגזר שלישי ובארגונים עסקיים – לבין סוציאל-דמוקרטים, החותרים להחליף את משטר ההפרטה במדינת רווחה רחבה ואוניברסאלית הלוקחת אחריות מחודשת על כל השירותים והתשתיות.

חברי חוג יסו"ד לוקחים חלק פעיל במחאה החברתית ברחבי הארץ.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s