אנרכיה ושיתוף – חלק ב \ אליהו (צצה) רגב

בשבח האנרכיה – חלק ב'

בפרק הראשון תיארתי את הגישה החברתית הקרויה "שתפנות אנרכית", שמצטיינת בשיתופיות רבה, עם עצמאות אישית רבה גם יחד. טענתי שהקיבוצים הישנים בנויים מתחילתם באופן שאינו מאפשר שתפנות כזאת, ולכן הם נאלצים לבחור בין שיתוף לבין עצמאות אישית. ציינתי שקמות בארץ קבוצות חדשות, המושתתות על תפיסה שתפנית אנרכית, ובהתאם לכך הן נוטות לעצב לעצמן גם מבנה שונה לגמרי, מבנה שבו שיתופיות ועצמאות אישית כרוכות זו בזו ללא הפרד.

מהו אפוא המבנה החדש הזה, הראוי לשתפנות האנרכית, ובמה הוא שונה ממבנה הקיבוצים הישנים?

 לחברי קיבוצים ישנים קשה בדרך כלל להבין את מהותה של השיתופיות הזאת, כי זו מחייבת דפוס חשיבה שונה לגמרי מזה שהם הורגלו לו. הייתי ממליץ להם להשאיר את כל התפיסות הישנות מאחוריהם, ולגשת לקריאת הדברים הבאים בראש רענן ופתוח.

לעומתם, חברי הקבוצות השתפניות החדשות יגלו אמנם את ההקבלה שבין הנכתב כאן לבין מציאות חייהם, אך הם יגלו גם הבדל, לפעמים רב, בין הכתוב לבין המציאות אצלם. זאת, מכיוון שניסיתי לתאר את מה שנראה לי המצב האידיאלי בטהרתו, כפי שצריך להיות כל אידיאל באשר הוא: דמות נכספת, שמשמשת מטרה לחתור לקראתה ללא לאות בתוך המציאות המורכבת, שמחייבת גם פשרות וויתורים. אני מקווה שדבריי ישמשו להם אתגר לחשיבה יוצרת.

שאלה ראשונה שישאלו אנשים המורגלים בדפוס החשיבה הישן, ורוצים להבין את הקבוצות החדשות, תהיה: "מה הם החוקים והתקנות הפורמאליים שמחייבים את החבר ביחסו לחבריו ולקבוצה?".

ובכן, חברים, תנוח דעתכם: אין כל חוקים ותקנות כאלה! אני מציע לכל מי שרוצה להבין את השיתוף החדש לאשורו, שיראה את כל החברים החיים בו כאנשים פרטיים, שאין מוטלים עליהם כל חובות פורמאליים מעבר לאלה של כל אזרח פרטי במדינה.

אבל הרי יש גם אנשים פרטיים טובים בעולם הקפיטליסטי המרושע הזה, ויש כאלה שמתחברים זה עם זה, ויש אפילו כאלה ששואפים לעשות ככל יכולתם למען חבריהם, וחבריהם למענם, וכל זאת רק על פי צו ליבם בכל רגע, בפשטות ובלי להסתבך בתקנות פורמאליות. ובכן, כזו – ורק כזו – היא השיתופיות האנרכית, ובמקום שמזדמנים אנשים כאלה יחד, אפשר שתתהווה  מאליה חברה שיתופית-אנרכית.

דמיינו בנפשכם אנשים פרטיים ועצמאיים, ובכל זאת הם כלל לא אגואיסטים, וכל אחד מהם מחפש לעצמו חברים שותפים, ובמהלכי התנסות ותעייה הם מתחברים כרצונם אחד לאחד וחיים ב"שיתוף", קודם כל בין השניים.

"שיתוף" זה מהו? לא, אין זה בהכרח קופה משותפת. הרי זו רק טכניקה אפשרית אחת. מהותו של שיתוף אינה בטכניקה כי אם בנפש פנימה. זוהי, בפשטות, ההיענות ההדדית איש לרצונות רעהו.

אמרת "היענות", ממילא אמרת גם הידברות. שיתוף הוא בהכרח גם הידברות, שמשמעה הקשבה הדדית ומאמץ לרדת למחשבותיו של הזולת ולהרגיש את רגשותיו. אם תחדל ההידברות, יחדל ממילא גם השיתוף אופי השיתוף יהיה כאופי ההידברות.

כששני עצמאים חיים בשיתוף, יוכל כל אחד מהם לחפש לו גם שותפים נוספים. הוא יוכל, כרצונו, לעשות זאת לבדו או יחד עם שותפו, ובכל מקרה – תוך הידברות והתחשבות איש ברצונות רעהו. מסכת השיתוף תתפשט ותתרחב.

מתקבלת חברה של שיתוף שאין לה גבולות נחרצים, בבחינת "מי אתנו ומי מחוצה לנו". היא אינה אלא מרקם של התחברויות חופשיות השזורות ומשולבות זו בתוך זו, וזו לצד זו. לאחרונה מתקבל והולך המונח "מבנה שיזורי" לתיאור מבנה כזה, שבעצם, במובן מסוים, הוא בכלל אינו "מובנה".

 שיתוף של רבים אינו מבטל את קשרי השיתוף המיוחדים שבתוך יחידות קטנות יותר שבתוכו. כל יחידה ואופי השיתוף הייחודי לה, כאופיים הייחודי של שותפיה, וכאופי ההידברות שביניהם. ככל שהיחידה קטנה, השיתוף האפשרי בה עמוק יותר, כיוון שמתאפשרת בה הידברות מעמיקה יותר, עד אינטימית. בבסיס החברה נשארים תמיד יחסי אחד-לאחד האופייניים. מי ששואף לממש את מרב הפוטנציאל האישי שלו לשיתוף עם סביבתו, ישאף להשתלב בו זמנית בהיקפים שונים של שיתוף: גם מעגלי-שיתוף מעמיקים עם מעטים, וגם מתונים עד רופפים מאוד עם רבים יותר ויותר.

תוך שגרת השיתוף מתהווה זהות חדשה בתודעתו של כל חבר. זו הזהות הקבוצתית, זו תודעת ה"אנחנו", זו הקבוצה. קבוצה היא ישות הקיימת רק מכוח התודעה הקבוצתית של כל אחד מן החברים. היא שורש ההזדהות הרגשית ביניהם. מכוחה יכולים החברים להסכים על פעולות משותפות בתוכם ובסביבתם. כל מעגל שיתופי שהוא, למן החוליות הקטנות והאינטימיות ועד ליחידה המקיפה – ותודעת הקבוצה המתאימה לו.

לקביעה זו – שהקבוצה קיימת רק בתודעה – יש השלכות מרחיקות לכת, שכדאי לדון בהן בנפרד, כגון: שהקבוצה אינה זהה עם יישוב, אינה זהה עם בעלות משותפת על נכסים ואינה מעוגנת בחוק.

 והיחיד נשאר תמיד הריבון לעצמו. אין איש שבכוחו לכפות מעשה כלשהו על אחר. החלטות לביצוע מתקבלות רק בנפשו של כל יחיד פנימה, ורק על מעשיו שלו עצמו. אבל קודמים להן תמיד הידברות והתחשבות בטובת האחרים ובדעתם. פעולות משותפות, בכל מעגלי השיתוף, אפשריות רק מהסכמה כללית, שהיא תוצאת הידברות. כל יחיד חפשי להתקשר בכל עת, כרצונו וכהתאמתו האישית, עם אחרים לשם שיתוף, להיפרד מהם, להחליש או לחזק קשרי שיתוף ולהחליף התקשרויות. אך מצופה שיעשה זאת תוך הידברות, וגם במקרה של פרידה משיתוף, כל צד ישקול גם את טובתו של הצד האחר.

למקרא הדברים עד כאן, יהיו בוודאי קוראים, חברי קיבוץ מנוסים, שירימו גבה בתמיהה וישאלו: "האומנם זה באמת 'עובד' ? – הרי אנחנו כבר יודעים מניסיון השנים בקיבוץ, שדבר כזה לא יכול 'לעבוד'!"

תנוח דעתכם, זה אכן עובד אף עובד. אבל עד כאן ניסיתי לתת רק קצה חוט להבנת התפיסה השתפנית-אנרכית. נשארו עוד שאלות מציקות, ומוצדקות, רבות. על כך נאמר: "ואידך זיל גמור" (ובעברית: מכאן והלאה, לך ולמד בעצמך).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הציר הרעיוני, התנסות אזרחית, פרק משימה, של"ת, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s