בשיתוף כמו באהבה \ אליהו (צצה) רגב

זהו הסיפור על קבוצת "חבר". השם בדוי למען צנעת הפרטים, אבל הקבוצה הייתה אמיתית מאוד לפני מספר שנים. אני מביא כאן את סיפורה כדי להציג תפיסה אחרת של שיתוף. אכן, עד כדי כך אחרת, שאני חושש שרבים מהקוראים, שעדיין שבויים בתפיסה הקיבוצית של המאה העשרים, יראוה כמוזרה ובלתי מתקבלת על הדעת.

ראשוני הקבוצה הזאת היו כעשרה יוצאי קיבוצים וצעירים עירוניים, שנפגשו בתקופת לימודיהם, וחלמו להקים קבוצה שיתופית, שתהיה שונה מהקיבוצים המוכרים להם: קבוצה אינטימית, התנהלות ספונטאנית, קופה פתוחה, החלטות בהסכמה וכד'.

הם החליטו לגדול, פירסמו מודעות בעיתונות, גדלו לכדי 20 איש, ואף התאפשר להם להתיישב בישוב קטן ונטוש.

היה לי מגע קרוב עם הקבוצה, וחלומותיהם ריתקו את התעניינותי. בבואם לעלות לישוב החדש, ישבתי עם כמה מהחברים והחלפנו מחשבות על מה שראוי לעשות כעת. הם הביעו אמון מלא בחבריהם משכבר, ואילו לגבי החדשים שמקרוב הצטרפו, שררו, מטבע הדברים, חששות ואי-וודאות.

הרהרתי לי רבות ביני לביני, והצעתי בפניהם את ההצעה הבאה:

לישוב החדש, יעלה נא כל מי שרוצה להתיישב בו, ושהצהיר על הסכמתו למטרות המנוסחות של הקבוצה. אבל אל נא תצפו מאיש שיצרף את רכושו ומשאביו לקופה משותפת. ישמור נא כל אחד על רכושו הפרטי, שאתו הוא הגיע למקום, ידאג כל איש לפרנסתו שלו וישתכר לכיסו שלו. ואז, כל מי שבאמת ובתמים רוצה לחפש לו שותפים, יזום קודם-כל פגישות ושיחות עם מי שירצה. תקראו לזה: 'שיחות גישוש לקראת אפשרות של שיתוף'; 'התנסות זהירה, איש לקראת רעהו'. גישוש כזה לקראת שיתוף אין פותחים בקופה משותפת, כשם שחיזור אין פותחים בחתונה. בפגישות כאלה אפשר שיפרוש איש בפני רעהו את בעיותיו האישיות, חומריות ורוחניות. אפשר גם שינסה איש לעזור לרעהו בבעיותיו, ע"י העברת כספים, עצות או שירות. והרי לכם צורת 'שיתוף' בראשיתית, שאינה פורמאלית, אך אמיתית מאין כמוה. זהו שיתוף שאינו נשען, לא על רכוש משותף וקופה משותפת, לא על תקנות, לא על החלטות-רוב וגם לא על גבולות נחרצים של 'קבוצה', המבחינים בין מי 'שלנו' ומי 'מחוצה לנו'. כל אלה אינן אלא קליפות וצורות חיצוניות. מה שנותר, הוא מהותו של השיתוף: אלה המעשים המכוונים איש לטובת רעהו.

מתוך כך, יש לצורת שיתוף זו כמה אפיונים הראויים לציון:

ü היא תלוית-הידברות. מי שלא נידבר עם רעיו באופן שוטף, ממילא לא יהיה לו חלק בשיתוף כזה (שלא כמו בקיבוץ הקלאסי, שבו השיתוף מובטח בתקנון, ואינו מחייב הידברות מתמדת).

ü כיוון שכל אחד נשאר שולט במשאביו האישיים, הרי מתאפשר לו להחליט בכל רגע, במלוא החירות, עם מי להיות שותף, במה ועד כמה; האם לנתק או להחליש קשרי שיתוף עם מישהו, והאם לפתח קשר שיתופי חדש עם מישהו.

ü היא מחייבת החלטה נפרדת של כל אחד מן השותפים, לכל מקרה לגופו. כל אחד מחליט על כל מעשה שיתופי שלו על-פי רגשותיו ועל-פי צו מצפונו (ושוב, שלא כמו בקיבוץ הקלאסי, שבו ההחלטות נסמכות על תקנון, מתקבלות ברוב, ומחייבות את הכול).

ü זוהי אפוא צורת שיתוף המבטיחה, שהכוונה שבלב והמעשה שבפועל – תמיד יהיו תואמים זה את זה. שהשיתוף יהיה נובע מן הלב ולא מן התקנון.

אכן, אם יעמיק השיתוף-שבלב בין אי-אילו חברים, ויגיע לדרגת אמון ויציבות, או-אז ייתכן שיחליטו לעצמם על צורה זו או אחרת של מיסוד יחסיהם, כגון קופה משותפת. (ומתוך היכרותי את החברים ידעתי, שאחדים מביניהם אכן נמצאים כבר בשלב זה ביחסיהם, וימהרו למסד את השיתוף ביניהם).

אמרתי לחבריי מקבוצת "חבר": "אל תכפו על עצמכם מבנים של שיתוף, לפני שהשיתוף יצמח מעצמו בלבבות. הניחו לשיתוף את כל הזמן והתנאים הנחוצים כדי לנבוט בעצמו, לשגשג – או לקמול באיבו, אם זה מה שמתחייב מן הנסיבות."

ופתאום נזכרתי בפסוק הנפלא כל-כך, הרווי כל-כך בחכמת חיים, זה הפסוק משיר השירים:

"אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ". והרי השיתוף הוא כמו אהבה. אכן, "אל תעירו ואל תעוררו את השיתוף עד שיחפץ".

(סופו של הסיפור אינו מענייננו כאן. אבל למי שמתעקש – הקבוצה לא בשלה אז לקבל את הצעותיי, דחתה אותן, וכפי שחששתי, התפרקה תוך שנה.)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה התנסות אזרחית, פרק משימה, של"ת, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s