הבסיס הנכון לשיתוף \ אליהו (צצה) רגב

שיתוף הוא קודם כל מחויבות מצפונית של אנשים בקבוצה לפעול זה לטובתו של זה. כשמחויבות והמניע קיימים, קל יותר לעסוק באופן המימוש.

לאורך כל ימיי בקיבוץ אמרו לי בני סמכא ש"שיתוף" משמעו בעלות משותפת על הנכסים, אמצעי הייצור, קופת הצריכה. לא חשתי בנוח עם הגדרה זאת, וכשבשלה מחשבתי הבנתי גם למה: כי היא מציינת אמצעים ולא מניעים. חשבתי לעצמי: "אנא, תאמרו לי רק מה הם מניעיכם, ואם אזדהה אתם, אבחר לי בעצמי את האמצעים המתאימים להגשמתם".

ההגדרה ההיא הלמה את רוח הסמכותיות של אז. המנהיגות הדגישה בפני הציבור בראש ובראשונה את האמצעים המעשיים. ואילו המניעים – אלה יכולים להישאר בלב המנהיגים בלבד.

עם הזמן, גיבשתי לי את הגדרתי שלי ל"שיתוף", והיא מבוססת על המניע: "שיתוף הוא מחויבות מצפונית הדדית של כל אחד בקבוצה לפעול כיכולתו לטובת כל אחד מחבריו".

השיתוף הזה, נוהגים לתת בו סימנים ואומרים, כי ככל שרב השיתוף, כך מתקרבים להגשמת האידיאל הידוע: "מאיש כיכולתו – לאיש כצרכיו". על פי סימן זה נוכל אפוא לבחון היכן קיים שיתוף כזה, ומה הם האמצעים המשמשים לקיומו.

והנה, קבוצות שיתופיות חדשות בעולם, שאינן שבויות במסורת הקיבוצית, מצאו להן גם אמצעים אחרים למימוש השיתוף. ב-1996 יצא פרסום על שלושים ידידים בוונקובר שבקנדה שבנו להם בית משותף, כל אחד מהם ממשיך במשרתו והכנסתו הקודמים, אבל, תוך דיאלוג פתוח ומתמיד ביניהם, כל אחד מחליט על סכום חודשי שימסור לצרכי הקהילה ולצרכים פרטיים של חבריו, עפ"י הכלל "מאיש כיכולתו, לאיש כצרכיו". והרי לכם שיתוף מובהק – עם נכסים פרטיים.

קהילה בת כאלף נפש, מחולקת לחבורות אינטימיות בנות 12 נפשות, פזורה היום בכל רחבי גרמניה, ובה נוהג אותו כלל: כל יחיד ופרנסתו שלו. אך בפגישות החבורה, מעבירים סכומים איש לרעהו וגם לקהילה הארצית, על פי היכולות והצרכים.

קהילה בת כמאה איש יוזמת ומפעילה במשותף פרויקטים של תיקון חברתי בעיר פלו-אלטו שבקליפורניה. כל פרויקט הוא בבעלותם ובניהולם של העוסקים בו. אך, תוך הידברות בכל הרמות, עוברים משאבים לפרויקטים וליחידים, על פי היכולות והצרכים.

גם בקיבוצים העירוניים החדשים בישראל, הגם שהם מושפעים מהמסורת הקיבוצית, מתגלים סימנים בכיוון זה.

בקיבוץ תמוז הוחלט מתחילתו שהשיתוף והשוויון יתבססו על רגשות אישיים במקום על תקנות. "נשוחח תמיד על הכול, וכך נימנע מהתעוררות הקנאה בינינו", נקבע שם. "אנחנו שונים מהקיבוצים המסורתיים", אומר יפתח מתמוז, "משום שכאן, אתה עצמך, ולא מוסדות הקיבוץ, קובע לך כל יום מחדש את מחויבויותיך וגבולותיך." ברוח זאת, גם בקיבוץ תמוז וגם בקיבוץ מגוון, הדירות רשומות בבעלות פרטית של דייריהן, ואין זה פוגע כהוא-זה בהתנהלות השיתופית – "מאיש כיכולתו, לאיש כצרכיו".

זהו אכן המשותף לכל אותן הקבוצות בארץ ובחו"ל: הן מבוססות על המחויבות המצפונית של כל אחד. בקיבוצים המסורתיים, לעומת זאת (כן, גם אלה הידועים בציבור כ"שיתופיים"), יש לתקן תקנות מחייבות, כי אין לסמוך על מצפון החברים. ומה הועילו חכמינו בתקנותיהם? כשהמצפון אינו שיתופי – גם ההתנהגות השיתופית תחדל יום אחד, למרות שהנכסים נשמרו "שיתופיים", כביכול.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הציר הרעיוני, פרק משימה, של"ת, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s