שיתוף חסר תוכלת \ אליהו (צצה) רגב

רוח חדשה מנשבת בעולם מאז מחצית המאה העשרים, והיא מכרסמת בשיתוף הקיבוצי ומפוררת אותו עד תום.

לשמע האמירה הזאת צצות ועולות מכל עבר קריאות התגובה המוכרות לי, ובהן קריאות הסכמה וגם קריאות התנגדות.

ה"מסכימים" טוענים: אכן, חלף-הלך לו חזון השיתוף בעולם. הוא דעך ונגוז יחד עם הבולשביקים, יימח שמם. עתה צריך להכיר במציאות, לשוב ולחיות איש למען עצמו, ככל העולם.

ה"מתנגדים" משיבים: לא פג תוקפו של החזון השיתופי חלילה, והוא שריר וקיים כתמיד. יש להפיח רוח בגחלת ולהשיב תפארת ליושנה.

למרבה הצער, אלה וגם אלה, אין להם הסבר מספק למה שהתרחש בקיבוצים בעשרות השנים האחרונות. אם אומנם דעכה רוח השיתוף בעולם הרחב, מה גרם אפוא לרבבות מחברינו בקיבוצים לנהוג בה כאילו הייתה אופנה, שיש להחליפה "לפי הרוח"? ומאידך, מה קרה לגחלת הישנה שקשה כל כך להפיח בה רוח חדשה?

אכן, "אופנה" היא הדימוי המתאים לענייננו. הבה נבדוק אותו לעומקו. לנהוג לפי אופנה משמע לחקות אחרים כדי לבטא הזדהות עימם. מי שבוחר בגד אופנתי אינו עושה זאת בזכות תכונה עצמית כלשהי של הבגד, כי אם בזכות העובדה שאנשים כלבבו לבושים באותו סגנון. "מנהיגי אופנה" הם מי שמעוררים הזדהות וסוחפים אחריהם המונים לסגנון לבוש, התנהגות, או אף לסגנון חשיבה חדש. אנשים נוהים אחר אופנה מתוך הצורך האנושי להזדהות עם קבוצה ולקבל מרות של מנהיגים ודרכיהם.

עם כל הכבוד לחלוצינו הראשונים, עליי לקבוע שהקיבוצים קמו, החל משנות העשרים, על יסוד חזק של "אופנתיות". המונים אמצו לעצמם את רעיונות השיתוף, כמו גם את רעיונות החלוציות הציונית, וזאת לאו דווקא בזכות תוכנם העצמי של רעיונות אלה, כי אם במידה רבה בזכות הצורך העז בתורה כלשהי, בבשורת-ישועה כלשהי, ובקבוצה של שותפים לסגנון כלשהו. אין בקביעה זו כל חידוש או הפתעה. הרי כך קמו כל התנועות החברתיות והרוחניות בעולם, הדתיות והאידיאולוגיות, מאז ומתמיד.

יסוד זה של "אופנתיות", (או, אם תרצו: "סמכותיות רוחנית" סמויה) ליווה את בניית הקיבוצים לאורך עשרות בשנים. כך עוצב השיתוף בקיבוצים כ"שיתוף מתוך אופנה", ששוב לא יוכל להיות ל"שיתוף לשמו". הגילויים העיקריים של דרך עיצוב זאת של הקיבוץ היו: ראשית, דרכי קליטת חברים (דרישה מן הנקלטים לאמץ את ה"אופנה" בלבד, דהיינו לקבל את נוהגי הקיבוץ ותקנותיו ולאו דווקא את מהותם של ערכי השיתוף); שנית, גידולו של הקיבוץ עד כדי אי יכולת לנהל את השיתוף מתוך דיאלוג ובירור ערכים, אלא רק בדרך התקנון. כך נסגר מעגל קסמים של "אופנתיות" עד לבלי יכולת להשתחרר ממנו. כפי שבנינו את עצמנו, לבנה אחר לבנה, במשך השנים, כך היינו חייבים להמשיך. אכן, כך המשיכה ושגשגה השיתופיות האופנתית לתפארת במשך חצי מאה ומעלה.

ואז החלה לנשב הרוח החדשה. לא, לא מה שאתם חושבים! זו לא הייתה רוח נגד השיתופיות. שינוי הרוח חל ב"אופנתיות" ולא ב"שיתופיות". יש אומרים שהייתה זאת בפשטות אופנה חדשה, ויש אומרים שערכי המוסר, השקפות עולם ועמדות אישיות שהחלו לפתע לגלות עצמאות ולסרב לאופנתיות ולסמכותיות כלשהי. הרי זו אותה רוח עולמית שמוטטה אידיאולוגיות וקוממה את כל מזרח אירופה לפרוק מעליה את עול הסמכותיות של הבולשביזם.

כך ניצבו גם חברי קיבוצים בישראל מעורטלים מן האופנה הישנה ונתגלתה מסכת ערכיהם המקוריים, והיא הייתה, כך מתברר, רחוקה מן השיתופיות אצל רוב רובם.

אבל מיעוט קטן אכן התעורר וייסד את "הזרם השיתופי". היו אלה אנשים טובים ונאמנים, בעלי ניסיון ארגוני וניהולי עשיר בקיבוצים ובתנועות, והם נחלצו ליישם – עד כמה אירוני הדבר – את אותם כישורים וכלים ששירתו עד עתה את השיתופיות האופנתית, כדי להמשיך ולתחזק נהלים ותקנות (כן, לאו דווקא ערכים) שיתופיים. בזכות חריצותם הראויה להערכה אנחנו זוכים כיום ליועצים, הרצאות וסדנאות המציגים בפנינו הסדרים קיבוציים חדשים לבקרים כ"פתרונות שיתופיים" לקיבוץ, וכן אנו מוצפים במאמרים המבקשים לשכנע את הקורא כי נהלים שיתופיים טובים גם למי שדואג רק לטובתו הפרטית שלו.

אך מה קורה בלבבות פנימה? – הנה לכם מה שקורה: בקיבוצים השיתופיים (אלה שלא הנהיגו שום תגמול אישי לעבודה, אפילו לא בתחומים שוליים), בקרב הדור הצעיר שבהם (עד גיל 35 – אלה שיקבעו את עתיד הקיבוץ לשנים הבאות), סבורים חמישים ושמונה אחוזים (58%) שיש להנהיג שכר דיפרנציאלי בקיבוצם, וש"הדבר יועיל לקיום הקיבוץ" (סקר דעת הקהל בקיבוצים 2005, המכון לחקר הקיבוץ, מיכל פלגי ואליאט אורחאן).

מסקנה: כיום, גם חברי הקיבוצים השיתופיים, אלה שהתקבלו לקיבוץ עם השנים בדרך התפיסה "האופנתית", ואלה שהתחנכו על ברכיהם מאז, רחוקים מאוד מערכים שיתופיים. כל המאמצים הכנים לשמור על שיתופיות בקיבוץ בדרכי מינהל שיתופי בלבד – צפויים לעלות בתוהו. כיום, אין עוד תוחלת שיתופית גם לקיבוץ הידוע בציבור כ"שיתופי".

כאן סיימתי, לכאורה, את דבריי. ובכל זאת, מצדדים שונים לוחצים ושואלים:
האם אין לך כל הצעה מעשית להציגה בפני כל אותם החברים הנאמנים מן "הזרם", אשר יתכנסו בבארי בשבעה עשר במאי?

אכן, יש ויש. אך לא הצעות, כי אם מחשבות רבות. אינני סבור שמה שנחוץ לנאמני השיתוף בשבועיים הקרובים הן הצעות טובות להצבעה – החלטה – ביצוע. מה שנחוץ, לדעתי, הוא הטמעת דפוסי חשיבה חדשים , מהפכניים, קשים לעיכול. זהו תהליך מייגע. מי יודע כמה יימשך ומי ישרוד אותו. אני מבטיח בהזדמנות חגיגית זאת, לתרום את תרומת מחשבותיי הצנועה בעניין זה – ברשימה אחרת, שתיכתב במהרה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק משימה, של"ת, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s