יסודות לתקנות המושב – אהרון דוד גורדון

מתוך פרויקט בן יהודה – לתוכן העניינים – א ד גורדון

בכדי שהתקנות תהיינה יותר ברורות, יותר מוּארות באור ההכרה הפנימית ויותר קרובות אל הלב לקיימן, צריך להאיר את יסודן בשאיפות העליונות של הרוח האנושית. צריך שיהיה ברור כי ההבדל בין צורת יישוב זו המבוקשה, המושב, ובין צורות היישוב הקיימות, העיר, כפר, המושבה, הוא לא רק בסידור ענייניהן הציבוריים, החיצוניים והפנימיים, כי אם גם ובעיקר ביסודן, ברעיון המונח ביסוד אותו הסידור, וברוחן.

צורות היישוב, כמו כל צורות החיים הקיימות, עומדות על הפרטיות המצומצמת והמגושמה, על הקניין הפרטי, הרכוש הפרטי, האיניציאטיבה הפרטית, המרוכזת כולה בביצור צמצומו וחמריותו של הפרט, בביצור הקניין הפרטי והרכוש הפרטי, ומתוך כך – על המסחר ועל הכסף.  מכאן – הרדיפה אחרי העושר, עם השלטון של העושר והכבוד של העושר, בתור נותן-הטעם היותר נחמד והאושר היותר גדול של החיים האנושיים.  צורת יישוב חדשה, מבוקשה מתוך שאיפה לחידוש החיים, צריכה לעמוד על יסודות אחרים, יותר אנושיים, הנותנים טעם אחר ואושר אחר לחיים, ובהם – ביסודות האנושיים – כל חידושה וכל עיקרה.  מהם מחויבים חיוב הגיוני וחיוני כל הסדרים החדשים, ובהם, ורק בהם – כוחם.

יסוד היסודות הם החיים האנושיים לכל היקפם ועמקם: שיהיה אדם חי את כל עצמו, את כל עולמו בכל ספירותיו, התחתונות והעליונות כאחת, מתהום ארעא עד רום רקיעא.  החיים האנושיים, במהותם העיקרית, במה שהם נבדלים ויתרים על חיי יתר החי, הם תוצאה מהפעלה הדדית, חוזרת, של הפרט והכלל, של היחיד והציבור.  הפרט והכלל, היחיד והציבור, משתתפים ביצירתם במידה שווה.  מה שמבוקש פה היא אפוא לא הגברת כוח הכלל על חשבון הפרט עד לידי שעבוד הפרט לכלל, כי אם התאמה עליונה, שלא תושג בטשטוש האישיות של הפרט ובהמעטת דמותה, כי אם להפך, בהגברת כוחה, הכרתה העליונה וחירותה העליונה של האישיות הפרטית. האישיות הפרטית לא צריכה להפסיד, כי אם להרוויח.  הצרה היא לא בפרטיות, כי אם בצמצומה.  הפרטיות צריכה לקבל תוכן חדש, יותר רחב ויותר עמוק, אנושי-קוסמי.  גם האיניציאטיבה הפרטית אינה בטלה, כי אם מתעלה, מתרכזת בעניינים מאותו העולם הרחב, שמתפשטת עליהם האישיות, השואפת לחיים אנושיים מלאים.  הציבוריות אינה מבטלת את האישיות ואינה ממעטת את דמותה, כי אם להפך, מרחיבה ומעמיקה אותה.  כל המבוקש בחיים החדשים הוא, שהם ייתנו לאישיות הפרטית את האפשרות להביא לידי גילוי את עצמותה העליונה, במידה שהיא תמזג את חייה בחיי הציבור עד לידי התמזגות בחיי העם, האישיות העליונה, ולאישיות העליונה – במידה שהיא תמזג את חייה בחיי האנושות ובחיי העולם.

היסודות לתקנות המושב יכולים אפוא להיות מבוטאים באופן כזה:

1.  האישיות והמשפחתיות

היחסים בין חברי המושב צריכים להיות לא יחסים של צמצום, של מסחר ושל כסף, כי אם יחסים של בני משפחה אחת, הבאים לא רק לחיות ביחד, כי אם גם למזג את חייהם באופן כזה, שכל יחיד יתעשר בחייו משפע החיים הממוזגים של הכלל.  צריכה להיות חלוקת העבודה, למשל, צריכים להיות חקלאים, בעלי-מלאכה, מורה, רופא וכדומה, אבל כל אחד במקצועו יראה את חייו, את טעם חייו ואת תוכן חייו בזה, שהוא בעבודתו, בעצם יצירת חיי עצמו, יעזור ליצירת חיי המושב בכללו, ובמידה שהוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את חיי עצמו, בה במידה הוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את החיים הציבוריים של המושב בכללו.  החקלאי שואף ליצירת המזון היותר מבריא את הגוף ואת הנפש קודם כל, כמובן, לעצמו, למשפחתו ולחברי המושב.  בזה, בשאפו להשבחת מיני הדגן והירקות וכדומה, יש לפניו כר נרחב לחידושים וליצירה.  החייט דואג להלבשה נוחה לבריאות ומתאימה לתביעות היותר מעולות של החיים האנושיים.  וגם בזה יש כר נרחב לחידושים וליצירה לפני המוכשר לכך.  וכן הבנאי, הנגד, הרופא, המורה וכן הלאה.

מתוך כך – מתוך העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – יוצאת ממילא, בתור תוצאה הגיונית ישרה, חירותה השלמה של האשה וזכותה השלמה להשתתף בכל ענייני החיים הפרטיים והציבוריים. כל בניין נפשה וצורתה של האשה – בדומה לבניין גופה וצורתו – וכל תפקידה, המיוחדים מטעם הטבע עצמו, נותנים לאישיותה של האשה חשיבות מיוחדת, בתור אחד השותפים הראשונים בניין המשפחה ובהקמת הדור הבא.  אישיותו של הנולד הרי אינה אלא צירוף מאישיותיהם של האב והאם.  היסוד לכל היחסים בין הגבר והאשה, ובכלל זה – לאהבה שביניהם, צריכה להיות השאיפה להעלות את עצמיותם בעצמותו של הנולד, במידה שלא עלה ביד כל אחד להעלות את עצמותו בעצמו.  בזה יפה כוחה של האשה מכוח האיש, שהיא ההרה והיולדת, הסובלת את כל התייצרותו וגידולו של הנולד, היא אֵם.  בזה בעצם חירותה העליונה וזכותה העליונה.  את זה היא עוד לא השיגה, היא עוד לא מצאה את עצמה.  היא עוד עד היום תלמידת הגבר, ורואה את דרך חיי הגבר בתור סמל ומופת לדרך חייה היא ואת ערך זכויותיה בהיותן דומות לזכויות הגבר, בהיות לה האפשרות להשתתף בכל מעשיו הציבוריים של הגבר.  בזה יש לראות במידה ידועה את רוח הזמן, את השאיפה להכניס את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת לשאוף להכניס את רוח המשפחתיות לתוך החיים הציבוריים.  אולם דווקא בכדי שהאשה תשחרר מתלמודו של הגבר, בכדי שתעמוד על הדבר, כי תלמודה אחר, דרך חייה, חוג פעולה, חובותיה וזכויותיה, אחרים, כי כל בניין עולמה אחר, כמו שכל בניין גופה ונפשה אחר, – ודווקא בכדי שתעמוד על כך מעצמה, מתוך החיים, מתוך נסיונה ומתוך כשלונותיה, צריך שלא לשלול ממנה את החירות השלמה ואת זכותה להשתתף בכל ענייני החיים, הפרטיים והציבוריים.

מכאן – אותה העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – השוויון המבוקש בין החברים.  אומרים: אין שוויון מוחלט בין בני-אדם. אולם הדבר תלוי בזה, במה רואים את הנושא למידת השוויון.  בקומה, בצורה, בכוח, ביופי וכו' בוודאי אין שוויון, אבל פה הנושא למידת השוויון ממין אחר.  אם יש לכל חבר האפשרות להביא לידי גילוי את כל עצמותו, לברוא את חייו ועולמו על פי דרכו, הרי זה שוויון גמור.  אם עולמו של האחד קטן מעולמו של השני, הרי אין זה תלוי ביחסים ההדדיים בין בני אדם ואינו עניין לסדרי החיים הציבוריים.  ומי, לעמקו של דבר, אם למדוד במידה עליונה, קוסמית, מי יוכל להגיד, עולמו של מי יותר גדול?

2.  העבודה

אם מבחינת הצורה האנושית מבוקש בחיים החדשים, שהם ייתנו מקום להרחבתו והעמקתו של תוכן הפרטיות, שהם יפתחו שער לפני האישיות לעולמה העליון והמלא, הנה מבחינת הפעולה החיונית האנושית מבוקש בהם, שהם ייתנו מקום לאדם למצוא את תוכן חייו בפעולה ויצירה.  בחיים הציבוריים הקיימים רואה האדם את טעם החיים ואת אושר החיים בהנאה מן המוכן, ממה שהכינו אחרים, באי-פעילות עצמית על חשבון פעילותם של אחרים.  דומה האדם בחיים האלה לצמח פרזיטי, למשל, לעלקת, התוחבת את עקצה לתוך גוף צמח אחר ויונקת את לשדו ובזה היא חיה ופורחת.  בחיים החדשים מבקש האדם את טעם החיים אות אושר החיים בפעילות גופו ורוחו, בעשייה ויצירה, בדומה לצמח החי, הכשר, החי ומתפרנס מעצם הטבע בלי אמצעי, היונק בשרשיו מברכת האדמה וקולט בעליו מן הרוח והאור ויוצר מהם תאים חיים.  זוהי העבודה, העבודה בכל היקפה ובכל צורותיה, מעבודת הכפיים היותר פשוטה עד עבודת הרוח, המחשבה והיצירה העליונה.  האדם שב אל הטבע, אל הבריאה העולמית, אם כל חי, אחרי היקרעו ממנה, שב שבור ורצוץ, פגום ולקוי בגוף, בנפש וברוח, שב על מנת לינוק משדיה בלי אמצעי, לשאוף חיים לגוף ולנפש ממקור החיוב הראשון והיחידי, על מנת למזג את חייו הפרטיים המצומצמים בחייה העולמיים, המתפשטים ומתעמקים לאין-סוף.  והכוח השואב והממזג היא העבודה, פעילות הגוף והרוח, העלייה והיצירה.

מובן, כי במקום שאדם רואה את טעם החיים לא רק בפרי העבודה, כי אם גם בעצם העבודה, שם היחסים בין בני האדם ממילא לגמרי אחרים מאשר במקום שהחיים עומדים על הפרזיטיות והאדם רואה את טעם החיים בפרי הפרזיטיות.  שם אין צורך להילחם או לחוקק חוקים נגד ניצול עבודת אחרים, כי הניצול הוא ממילא מתועב, כשם שאין צורך להילחם בעד חירות הקרקע ומכשירי התעשייה משעבודם לפרטים, שהרי זו היא חירותה של עצם העבודה.  בכלל, היחסים הם פה יותר רחבים ועמוקים, יותר אנושיים-קוסמיים, מאשר בחיים הציבוריים הקיימים.

3.  עבודת הרוח או החינוך

חיים של פעילות, של עשייה ויצירה ושל יחסים חיים, מחייבים ערוּת רוח תמידית, בלתי-פוסקת, ויניקת חיים תמידית, בלתי-פוסקת.  בעבודה, בפעילות הגוף והרוח, שואף האדם, כאמור, לשוב אל הטבע, להיות חי ופעיל עם הטבע, לשאוב מהטבע לא רק חמרי כלכלה כי אם גם חיים.  אולם זה אומר בעצם, האדם קודם כל שואף לשוב אל עצמו, אל טבע עצמו.  כל מתבונן, רואה, כי כל צרותיו של האדם, כל ייסוריו וכל פורענויותיו באים בעיקר מן האדם, אם מעצמו או מאחרים.  את הטבע כבר הכיר האדם ויודע להשתמש בכוחותיו במידה מספיקה לתת לחיים האנושיים די הרחבה ונעימות, די טעם ואור, עד כי מצד זה אולי כדאי היה לחיות.  אולם את הטבע האנושי האדם עוד לא הכיר במידה מספיקה, והעיקר – לא למד להשתמש בכוחותיו במידה מספיקה, ומצד זה הוא סובל.  קודם כל, הרוב הגדול של מחלותיו באות לאדם מתאוותיו, שאין הוא יודע להתגבר עליהן, והמחלות מתגברות מדור לדור בעברן בירושה מדור לדור.  מכאן – כל החולשה, הכמישה וההריסה של הגוף והנפש, אשר דורנו בייחוד מצטיין בהן.  האדם לכאורה כבר את הטבע העולמי, אבל את טבע עצמו לא כבר וכאילו אין בכוחו לכבוש.

וכאישיות הפרטית כן גם האישיות הקיבוצית, כל ציבור וכל עם.  אין פלא, כי חלקי הציבור השונים אינם יכולים להתגבר על תאווֹתיהם הפרזיטיות המהרסות את הגוף הציבורי והפוגמות בשורה האחרונה, לעמקו של דבר, גם את טעם החיים הפרטיים; אינם מרגישים את האחדות של הגוף והנפש הציבוריים ואינם יודעים למזג את חייהם בחיי הציבור לחיים מלאים ושלמים, לטובה ולברכה לציבור, וקודם כל להם עצמם, – אם גם באדם הפרטי אין חלקי גופו ונפשו השונים יודעים את זה ואינם יכולים את זה.  אתה רואה באדם פרטי  חוזרים באופן נפלא אותם המעמדים המתנגדים זה לזה והסותרים זה את זה, שישנם באדם הקיבוצי, הציבור, העם; ובאדם הקיבוצי – אותם המעמדים, שישנם באדם הפרטי.  בשעה שאדם שקוע במילוי איזו תאווה חלקית (למשל, השיכור בשכרונו), שיש בה ארס של הריסה לכל הגוף והנפש, הוא לא רק שוכח את טובת הכלל, את טובת הגוף והנפש בכללם או מסיח דעת ממנה, כי אם כאילו מתכוון למרוד בכלל, כאילו כלל גופו ונפשו אינו נוגע לו כל עיקר.  כאילו הוא אז לגמרי אדם אחר, עם פסיכולוגיה אחרת ועם חשבון חיים אחר מאשר בשעה של פיכחות מתאווה ושל עֵרוּת רוח, בשעה שהוא חי חיים של פעילות, חיים של כל עצמו.  ממש כאילו יש כאן שני מעמדים נלחמים זה בזה, מעמד פרזיטי ומעמד עובד ויוצר, כמו בגוף ציבורי.  ויפה המליצו עליה בתלמוד: 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'.  מכאן, מהחולשה הזאת של הטבע האנושי באישיות הפרטיות ובאישיות הציבורית, מכאן בעיקר – הכיעור, הקטנות, התפלות והשפלות, השקר והזיוף, הטמטום, הרע והאכזריות בחיים האנושיים, מכאן בעיקר – הצער, העליבות, הטרגיות ברוח האנושות, מכאן בעיקר – הפסימיות והייאוש.

היש לזה תקנה?  מי יודע?  אולי יעלה סוף סוף בידי האדם להכיר, להשיג עד סוף עמקו ולכבוש את טבע עצמו, כשם שעלה בידיו אחרי עמל כל כך רב וייסורים כל כך גדולים להכיר ולכבוש את הטבע העולמי.  ה'אולי' הזה הוא היסוד לכל השאיפות לחידוש החיים.  יסוד אחר אין.  זה צריך קודם כל להיות ברור.  צריך שיהיה קודם כל ברור, כי העיקר פה הוא כיבוש עצמו ולא כיבוש אחרים, כיבוש סוּבּייקטיבי ולא כיבוּש אוֹבּייקטיבי.  שום סדרים חדשים, שום צורות חיים חדשות, אין בכוחם מצד עצמם להביא גאולה לאדם,  במקום שאין די רצון, די מרץ ועבודה בלתי-פוסקת לכיבוש עצמו, אבל סדרים וצורות חיים רצויים עשויים להועיל, לעזור הרבה, במקום שאלה ישנם.  ממילא יוצא, כי שום מלחמה, שום כיבוש חלק מהציבור את החלק השני, לא יביאו גאולה לאדם.  כיבוש האחרים משעבר, מטשטש את האישיות של הנכבש ומטמטם את האישיות של הכובש, בעוד אשר לכיבוש עצמו ועל ידיו להצלחת חיי הפרט והכלל נחוצים חירותה השלמה וגידולה התמידי של האישיות והבנה הדדית שלמה בין כל אישי הציבור.  'וכל בניך לימודי ה" צריכה להיות פה הסיסמה.  גם כיבוש הטבע העולמי לא בא על ידי מלחמה, כמו שרגילה להחליט המליצה המתהלכת, כי אם על ידי לימוד לדעת כוחות הטבע וחוקיהם והבנה עמוקה לדרך פעולתם.  וגם כיבוש האדם את עצמו, כיבוש התאוות, בין הפרטיות ובין הציבוריות, לא יבוא על ידי מלחמה.  הרבה והרבה נלחמו הדת והמוסר בתאווֹת האדם וכלום לא העלו בידם.  יחידים בודדים בכל דור אולי נעזרו על ידי כך, וגם זה אולי בעיקר מפני שבניין נשמתם היה מתחילת ברייתו הרמוני במידה ידועה, ולא היה להם צורך להילחם הרבה בתאווֹתיהם, אבל הרוב הגדול נשאר כשהיה.  עדה היא הירידה האנושית הנוראה של היום.  גם כיבוש האדם את עצמו לא יוּשג אלא על ידי לימוד לדעת הטבע האנושי והבנה עמוקה לדרך פעולתו.  אלא שכאן הלימוד אחר, יותר עמוק, יותר בלתי-אמצעי, חיוני.  על ידי העובדה והחיים בתוך הטבע והחיים הציבוריים המשפחתיים נעשה הלימוד הזה לעבודת חיים, לפעולה חיונית.  העבודה בתוך הטבע בתנאים נורמליים ובמידה נורמלית, מבריאה לא רק את הגוף, כי אם גם את הנפש.  הגוף שואב כוחות חדשים והנפש – שפע חיים.  הצורך בלתי-האמצעי להכיר מקרוב, ללמוד לדעת ידיעה חיה, את האדמה, את הצמח ואת החי, נותן מזון בלתי-פוסק למחשבה ולרגש, נותן מקום להשקיע אותו שפע החיים, שהושפע על הנפש בלי אמצעי ובלי ידיעה.  האדם צריך רק להבין את אשר לפניו, לדעת להשתמש בכל זה, ולא לאבד את כל זה לבטלה או לבהלה.  זוהי עבודת הרוח, תורת החיים, היצירה שבחיים מצד הטבע האנושי, הפונה אל הטבע העולמי.

הצד השני של העבודה הזאת הם החיים בתוך הקיבוץ, האישיים, המשפחתיים, הציבוריים.  חיי המשפחה מוציאים במידה ידועה את האדם מחוג פרטיותו המצומצמת, מטילים עליו דאגות וחובות מחוץ לחיי גופו הפרטי ומרחיבים באופן כזה את חוג העניינים, המשמשים לו חומר למחשבה ולהרגשה.  זהו הצעד הראשון.  יותר מזה – החיים הציבוריים, החדורים ברוח המשפחתיות.  פה מתרחב החוג הולך הלאה והלאה למיד מידת גדלה של הנפש וכוחה לגדול בלי הפסק.  החיים הציבוריים הרי הם בעצם היוצרים את הצורה האנושית הרוחנית של האדם, של היחיד ושל הציבור, ולפי הרוח אשר בקרב החיים הציבוריים, כך מצטיירים שרטוטי הצורה, כך מתייצרת הצורה, אם יפה ואם מכוערה.  בכל אדם ישנם צדדים חיוביים וצדדים שליליים, ובכל אחד מהצדדים האלה משפיעים בני האדם זה על זה, במידה שבאים במגע-ומשא זה עם זה; משפיעים שלא מדעתם ושלא ברצונם, כמו שמשפיע הטבע, מבלי להתכוון להשפיע.  במידה שהם נפגשים ונוגעים זה בזה בצדיהם החיוביים הם מעוררים זה בזה או גם יוצרים מחדש רגשים ואינסטינקטים חיוביים, כמו שלהפך, התנגשותם זה בזה מגבירה בהם או מולידה את הרגשים והאינסטינקטים השליליים.  כך יש לחשוב, נוצרו, מצד אחד, למשל, רגש הבושה, שכולו יצירה ציבורית אנושית שאין דוגמתו בקרב יתר החי, שכוחו בכל זאת די גדול להמית ברגע פעולתו את התאווה היותר חזקה; רגש האהבה בצורתה האנושית, הטהורה, היפה; רגש המוסר, רגש הצדק, האמת, הקדושה, הרגש הדתי.  כך, מצד שני, נוצרו רגש השנאה והקנאה בצורתן האנושית, היותר מזוהמת ומכוערה, אינסטינקט הפרזיטיות היותר מכוער וכן הלאה.  אולם זו הצרה וזו המבוכה, שקשה למצוא מוצא ממנה – שבני אדם נפגשים זה בזה דווקא יותר בצדיהם השליליים; ודווקא במידה שהם מכירים יותר וכובשים יותר את הטבע העולמי, דווקא בה במידה הם מתנגשים זה בזה יותר ויותר בצדיהם השליליים ומחריבים זה את זה בגוף ובנפש, בחומר וברוח.  כאילו האור שזרח על האדם מהכרת הטבע העולמי סימא את עיניו מ ראות נכוחה את הטבע האנושי עד סוף עמקו, ומרפה את ידיו מעשות תושייה.  זה מראה, כי האדם השיג את הטבע רק מצד אחד, מבחוץ, מצדו האוֹבּייקטיבי, הגלוי, מצד ההכרה, ולא השיג אותו מבפנים, מצדו הסוּבּייקטיבי, הנעלם, מצד החיים.  האדם מבקש חיים חדשים, זאת אומרת, הוא מבקש לתפוס את הטבע מתוכו, לתפוס בעצם פעולת החיים.  מבחינה זו כל מה שמבוקש בסדרי חיים ציבוריים חדשים, בצורות חיים חדשים, הוא – לסדר את החיים הציבוריים סדר כזה, שאישי הציבור יהיו נוגעים זה בזה ומשפיעים זה על זה בצדיהם החיוביים.  זוהי הצורה המשפחתית או הרוח המשפחתית של החיים הקיבוציים.

אולם שום צורה ושום סדר לא יועילו ויכולים גם להזיק (שהרי אין לך צורה או סדר, שאין להם צדיים שליליים, הקלים מאד לפעול לרעה, באין לעומתם פעולה נגדית נמרצה, חיונית), אם הם, הצורה או הסדר, לא ישמשו להפעיל את כוח החיים, לפרנס את המחשבה, הרגש והיצירה של כל אישי הציבור.  החיים הם תנועה, שטף.  דומים הם החיים למדרון זקוף, אין בהם עמידה: או עלייה או ירידה.  אולם עלייה זו פירושה ויתור על מנעמי חיים ידועים מתוך הכרת חובה, כיבוש תאווֹת ידועות על פי ציווי מוסרי. בוויתורים, בפירושים, בכפיות, ואפילו בכפיה עצמית, כמו שראינו, אין משיגים פה הרבה או אין משיגים כלום.  אם לא משיגים את ההפך ממש שמבקשים.  עלייה זו פירושה יצירת נעימויות חדשות, טעם חיים, אור חיים, שמחת חיים חדשים, יותר רחבים ועמוקים, יותר אנושיים-קוסמיים.  התחדשות רוח אישי הציבור על ידי התחדשות רוח חיי הציבור.  החיים הציבוריים יכולים להיות מלאים חולין, קטנות, תפלות, כיעור, ולגרום ליחידים רק צער, עלבון, דכדוכה של נפש – ויכולים להיות מלאים אור חיים, יופי, עומק, ולהביא ליחידים נעימויות יפות, שמחת חיים טהורה, מלבד מה שחייהם הפרטיים של היחידים מוּאָרים על ידי כך באו חדש.  במצב החיים הציבוריים של היום רגעים כאלה ארעיים, בודדים, רחוקים.  והנה זו השאיפה – לברוא חיים, שרגעים כאלה יהיו בהם תמידיים.  הדבר הזה בידי אישי הציבור להשיגו, אם ידעו לבקשו, לבקשו, קודם כל, כל אחד בעצמו.  אם כל אחד מאישי הציבור ידע לקחת מהחיים הציבוריים (וגם מחיי העבודה והטבע) מה שמחדש את רוחו, מעלה את עצמותו, מזכך את טעם החיים שלו, מגביר בו את שפע החיים, הרי בזה גופו הוא ייתן לציבור אישיות, אשר תהיה מצדה, לפי מידת כוחה, שופעת רוח חדשה לתוך חיי הציבור.  זהו החינוך העצמי, שאינו פוסק אף לרגע בכל ימי החיים, היצירה שבחיים.  מצד הטבע האנושי, הפונה אל פנימיותו, אל תוך עצמו.

ויש עוד צד אחד לעבודת הרוח – חינוך הילדים.

בדורנו כמעט נמנו וגמרו, כי חינוך הילדים צריך לעבור מרשות ההורים לרשות הציבור.  הנימוקים העיקריים: ראשית, לא כל הורים מוכשרים להיות מחנכים ויש לי די פנאי לעסוק בחינוך ילדיהם; שנית, צריך לשחרר את האשה משעבודה לבית ולתת לה את האפשרות להשתתף בחיים הציבוריים ביחד עם הגבר.  שאיפות החינוך הזה היא – לפתח בילדים קודם כל את הציבוריות ומתוכה – את האינדיבידואליות.  זאת אומרת בעצם, שוב אותה השאיפה – להכניס קודם כל את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת להכניס את רוח המשפחתיות בחיי הציבור.

אולם, אם להתבונן מקרוב, לא עמוק לראות, כי אין הדבר פשוט כל כך.  אם להעמיד את חיי המשפחה, את היחסים בין הגבר והאשה, על שאיפתם העליונה של שניהם להעלות את עצמיותם בעצמותו המשותפת של הנולד, הרי אין חינוכו של הנולד מתחיל מיום היוולדו, כי אם הוא המשך מחינוכם העצמי של הוריו.  פה יש קשר נפשי עמוק, שאין לתפסו, אבל אין להסיח דעת ממנו, במקום שמדובר בחינוך חיוני, עד כי קשה להגיד מה חשוב פה יותר, אם החינוך העצמי של ההורים או החינוך של הנולד.  ברור, כמדומני, כי אין חינוך למי שהוא (חינוך במובן המצומצם, בהבדל מהוראה), בין לגדולים, בין לקטנים, חינוך, הראוי לשמו, אלא חינוך עצמי.  רק על ידי חינוך עצמי אמיתי מחנכים אחרים, בין גדולים בין קטנים.  מחנך, בין מורה, בין אב או אם, זה אומר קודם כל – מחנך עצמו על ידי חניכו, כשם שהוא מחנך את חניכו על ידי עצמו.  אם עד היום אין רוב ההורים יודעים לחנך את בניהם, כמו שאינם יודעים לחנך את עצמם, הרי הדרישה היא לא כי החינוך יצא מידי ההורים לידי הציבור, כי אם להפך: כי מעתה החובה על כל צעיר וצעירה ללמוד לדעת פרק בהלכות חינוך ילדים, כמו שחובה עליהם ללמוד לדעת לחנך את עצמם.  אם להתייחס אל החיים בכל הרצינות הדרושה, מי יוכל להעריך את ערך החלק היסודי שיש להורים – בייחוד לאם – על פי עצם הטבע והחיים בחינוך ילדם?  וחלק הילד בחינוכם העצמי וההדדי של הוריו?  האומנם אפשר את כל זה להחליף בחינוך ציבורי?  או האומנם חשובה יותר השתתפותה של האשה בחיים הציבוריים מאשר עבודתה בחינוך ילדה ומעבודת ההורים בחינוך עצמם?  – אינני עונה על השאלות האלה.  חפצי רק להראות, כי אין הדבר פשוט כל כך, כי יש כאן מקום למחשבה ולעיון.  כי יש כאן מקום לפני ההורים לעבודת רוח יסודית.

4.  היחס אל אשר מחוץ למושב

המושב, כמו הקבוצה וכל יתר הצורות היישוביות, אינו אלא נקודה אחת, לבנה אחת, בבניין היישוב החדש.  אם היחסים בין מושב למושב, בין מושב לקבוצה וכו' וכו' לא יעמדו על אותם היסודות, שעומדים עליהם החיים בתוך המושב או הקבוצה, לא נתחדש הרבה או לא נתחדש כלל.  יותר מזה, אם היחסים של המושב אל יתר היישוב ואל יתר העולם לא יעמדו על אותם היסודות, לא יושג הרבה או לא יושג כלום.  אם לא יהיה במושב גרעין של השפעה לטובה על הסביבה, תשפיע הסביבה לרעה על המושב.  מובן, כי כל זמן שכל רוח החיים הציבוריים היא רוח הפרזיטיות, הניצול, הרדיפה אחרי הכסף, אין היישוב, הבנוי על יסודות חדשים, המושב, הקבוצה וכו', יכול, במשאו-ומתנו עם יתר העולם, להתנהג באותה המידה שהוא מתנהג בחיים הפנימיים, אבל בגבול האפשר הוא צריך לשאוף לכך.  השאיפה צריכה להיות קודם כל, כי במידה שאפשר, יהיה למושב עסק לא עם מנצלים, כי אם עם עובדים-יוצרים בלי אמצעי.  בכלל בכל משאו-ומתנו עם החוץ צריכה להיות לנגד עיניו לא רק טובת עצמו, כי אם גם טובת אותם האחרים, שיש לו עסק עמהם.  בעצם, לוּ עמדו החיים הציבוריים על יסודות אנושיים, הרי כך מחייב טבע הדבר: אם אני שואף לגדל בשבילך חיטה טובה, ואתה עושה בשבילי מכונה טובה, ואין כוונתנו לנצל או לרמות זה את זה, הרי הדבר באמת טוב לשנינו.  ואם לפי שעה אין הדבר כן, אין המושב צריך לתת לרמות את עצמו, אבל הוא מצדו צריך להתנהג עם האחרים באותן המידות, שהוא מתנהג בתוך עצמו.

פרט אחד כדאי לציין פה, מפנה שהוא חשוב מאד.  מהקרקע שעומד להיווסד עליו המושב[2], הוקצה חלק ידוע בשביל ערביי המקום.  והנה בבחירת הקרקע, המוקצה לערבים, צריכה להיות לנגד עיני המושב, לא רק טובת עצמו, כי אם גם טובת הערבים.  אם מוויתור מצד המושב על תועלת לא-חשובה תצא טובה גדולה לערבים או מניעת היזק גדול, כדאי לוותר.  בכלל בכל מה שיש בכוח המושב לעזור לערבים העובדים, אם בעצה או במעשה, עליו לעזור להם מבלי להתחשב עם יחסיהם הם אל המושב, אם טובים הם או לא.  בדרך זו ייבראו לאט לאט יחסים רצויים בינינו ובין הערבים, – בדרך זו, ולא בדרך הפוליטיקה, אם הפוליטיקה הבורגנית או הפוליטיקה הפרולטרית.

תרפ"ב (1921).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק משימה, של"ת, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s