אדם ממשי במרחב וירטואלי – משה שנר

אפריל 2001

היש קיום ממשי לאדם במציאות וירטואלית? –

ניסיון להעמיד את מחשבתו הדיאלוגית של מרטין בובר ככלי לעיצוב תהליכים מתוקשבים

ניתן לראשונה בכנס "בין פנטזיה למציאות: רגשות גולשים באינטרנט" מכללת אורנים ואוניברסיטת חיפה, 13 במרץ 2001

שאלת החקר במאמר זה היא האם ביכולתנו להשתמש ברעיונות של הפילוסוף מרטין בובר כדי לבחון האם מעגלי השיח והעשייה בעולם האינטרנט הם ממשים או וירטואליים. נשאל האם האדם באינטרנט, והקהילה המקוונת, יכולים  להיות – אם הם חפצים בכך – אדם מאד ממשי או קהילה ממשית למרות שהם מתקיימים במרחב האינטרנטי או שהם וירטואליים מעצם המדיום האינטרנטי שהנו חסר ממדי זמן ומרחב רגילים? האם קשר/שיחה עם אדם באינטרנט הנו קשר ממשי? האם קהילה הנוצרת ומתקיימת באינטרנט ולא במקום מסוים ובזמן אחד יכולה להיות חברותא ממשית הבונה את האדם ונותנת לו משמעות לחייו?

הקדמה – השאלה לגבי השם הרע שיצא לאינטרנט

המרחב המתוקשב הנו יציר מובהק של העולם הטכנולוגי. יש לו הרבה קסם אולם יצא לו שם רע: הוא בעל תדמית טכנולוגית קרה ומנוכרת שאף זוכה שוב ושוב לכינוי "מציאות וירטואלית", קרי משהו מלאכותי, משהו על גבול הבלוף, שאינו באמת קיים. עלינו לבחון משהו מההנחות שבבסיס הדימוי הזה שנתלה במרחב האינטרנטי, אולי לא לגמרי בצדק, ולנסות לטעון שהעולם האינטרנטי הנו מציאות ממשית שמתרחשת בתוכו פעילות אנושית ממשית לחלוטין ולא וירטואלית למרות שמבחינת הגדרות של מרחב פיזי האינטרנט הנו מרחב וירטואלי. לצורך טיעונינו ניעזר במונחי "החשיבה הדיאלוגית" של הפילוסוף יהודי הבולט ביותר במאה ה-20, מרטין בובר. נראה שמבחינות שונות המרחב האינטרנטי הנו כר פעולה מתאים דווקא לפעילות קהילתית יוצרת מחשבות ורגשות. הדגש בדברים אלו הנו על פעילות אינטרנטית יוצרת ולא רק על היות התקשורת האינטרנטית גורם מתווך, מעביר של מידע מצד לצד, ממחשב למחשב. נגן על עצמנו מראש ונאמר, שאיננו רואה באינטרנט תופעה משיחית, גואלת, אלא עוד כלי או מרחב הידברות שיצר האדם ושיש לו פוטנציאל להעצים את חייו הרוחניים והתרבותיים כמו גם הכלכליים. אשאל אם כן, האם יש במרחב של צ'אטים מוכי שקר וזיוף ואף פיתוי ורצח מקום גם לאדם הממשי, לי ולך ולו? היש מקום בתוך המרחב האינטרנטי לאדם הממשי לא רק כרוח רפאים אלא כסובייקט נוקט עמדה מוסרית, פועל ויוצר.

משבר האדם המודרני

מרטין בובר כותב את הגותו – הרבה לפני האינטרנט –  לא מתוך מוטיבציה פילוסופית גרידא אלא מתוך הענות לאתגר רוחני קשה שמעמיד העולם המודרני בפני האדם. בעידן המודרני האדם נהייה בעיה לעצמו. בסדרת הרצאותיו משנת 1938, שיצאו אחר כך במאמר "בעיית האדם" (בתוך: "פני אדם", י-ם: מוסד ביאליק, 1965, ומהד' חדשה) מתאר בובר את השתלשלות ההתמודדות הפילוסופית עם השאלה שהאדם שאל את עצמו לגבי זהותו האנושית ומשמעות היותו אדם.

בעת החדשה , בעידן המודרני – טוען בובר שם – הגיעה בעיית האדם לשיא חסר תקדים. המציאות של התפוררות הצורות המסורתיות של החיים החברתיים כמו השבט, החמולה והמשפחה, מצד אחד, ועליית העולם הטכנולוגי בבחינת גולם שקם על יוצרו, מצד שני, יוצרים מצוקה אנושית גדולה של ניכור, חוסר אונים, בדידות והעדר משמעות לחיים. ראו סרטיו של צ'רלי צ'פלין כמו "זמנים מודרניים" לשם המחשת החוויה.

את המוצא מהניכור המודרני מחפש בובר לא בעולם מהאובייקטיבי-מדעי, גם לא בידיעותיו של האדם, שלכולם אופי אובייקטיבי, אלא בחיי הסובייקט, ב "אני", בחיי הרוח שלו כולל חוויותיו הדתיות.

עמנואל קאנט ב-"ביקורת התבונה הטהורה" העמיד את העולם הנודע לנו כמציאות אובייקטיבית הנוכחת אל מול האדם שהנו סובייקט והוא שבונה את העולם בתודעתו לפי כללי חשיבה מוגדרים ונושא אותו בתודעתו. אין עולם אובייקטיבי ללא סובייקט טראנסצנדנטלי הבונה אותו בתודעתו המאבייקטת. איביוקט זה נעשה בתוככי הקטגוריות התפיסתיות המארגנות את המציאות כולה כמציאות תבונית הנגישה לכל בן אנוש במסגרת של חלל וזמן וקשרי סיבה ומסובב. לטענת קאנט העולם לכשעצמו אינו נגיש לאדם אלא רק דרך הפריזמה של תודעתו. מבחינה זו הקטגוריות הקנטיאניות הן המסגרת של תודעתנו ואיננו יכולים לחרוג ממנה. היו הוגים לאחר קאנט שלא השלימו עם כלוב זה של התודעה וניסו לגעת בעולם הטרום-אובייקטיבי, העולם לכשעצמו.

קאנט הנו הפילוסוף שאישש מבחינה פילוסופית ביקורתית את פריחתה של התודעה המודרנית-מדעית-טכנולוגית שהביאה להשתלטותו הגוברת של האדם על עולמו והפיכתו לקוסמוס הנשלט על ידי הטכנולוגיה ומוסבר על יד המדע. המחיר של התודעה הטראנסצדנטלית היא העדר העולם לכשעצמו, הממשות, מעולמו של האדם. האדם חי בתוך סביבה של אובייקטים שהוא יצר בתודעתו כדי להבינם ולהשתמש בהם. הרווח של האדם הוא היכולת לארגן את העולם, לנתח אותו בכלי תודעה אובייקטיביים, ושוב כדי להשתמש בו, לבנות בתוכו מבנים מפוארים, לעשות את האדם לכובש העולם, כולל שימוש וניצול של בני אדם אחרים לצרכים כמו שליטה, רווח כספי, סיפוק יצר, הערכה עצמית ובניית אגו וכו.

הגותו הדיאלוגית של בובר באה כהיענות לסירוב של האדם להיות כלוא ב"כלוב הקנטיאני" – יש בה אמירת הן לאפשרות של מפגש וחיים בזיקה עם הזולת הממשי, משהו שהנו מעבר לאובייקטיביזציה של המציאות, ומעבר למשחק התפקידים שמקצה לנו החברה.

תפיסת העולם המדעית נופלת למלכודת הדטרמיניזם מתוך ראיית המציאות כבנויה על קשרי סיבה ומסובב – כל דבר נקבע לפי סיבותיו. אולם העולם לכשעצמו אינו בנוי כך. הסיבתיות היא אחת הקטגוריות שאנו שמים במציאות האובייקטיבית כדי לארגן אותה. להכיר משהו זה להכיר את הסיבה שגרמה לו להיות.

מבחינתו של עולם המדע ישנם רק אובייקטים הפועלים זה על זה בקשרי סיבה ותוצאה. מי שחורג אל מעבר למסך המדעי פוגש בעולם של כוונות והכרעות אנושיות חופשיות, מוסר, אהבה, הכרעה מוסרית, אחריות לגבי תוצאות הכרעותינו, דין וחשבון על מעשינו, רגשי אשמה, סליחה, יצירה ודמיון חופשי. חריגה זו אל עולם הרוח החופשית מתרחשת לאדם בעת היכנסו ליחסי זיקה חופשית עם זולתו.

יחסי "אני-אתה"

בובר, כחלק ממסורת דיאלוגית שהתפתחה באירופה באמצע המאה ה-20  מייחס חשיבות אונטולוגית (משהו שקיים בממש) מכרעת לדיבור הבינאישי. הוא העלה את הטענה שקיומו של האדם כסובייקט נוצר ומתעצב בתוככי הדיאלוג – תוך כדי השיח עם זולתו. השיח עם מישהו הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת היסוד של הקיום האנושי אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הנו על כן לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיבידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר – בדיבורנו עם האחר אנו מתהווים בעצמנו.

מרטין בובר העלה את הטענה שקיומו ל האדם כסובייקט נוצר ומתעצב בתוככי דיאלוג. בספרו הפופולארי בזמנו "אני-אתה" (1923) טען שקיומו של האדם המודרני בתוכי העולם הטכנולוגי הנו קיום קלוש, נעדר חירות יצירה וחירות מוסרית מכיוון שהוא מתקיים בין סובייקט לאובייקט, כאשר הסובייקט רואה באובייקט מציאות גמורה וסדורה הניתנת למדידה, ניתוח, שימוש, שליטה וכל כיוצא בזה. מערכת יחסים טכנו-מדעית זו זכתה בהגותו של בובר לכינוי  "יחסי אני-לז" (לז = גוף שלישי) – היא המאפיינת את החברה הטכנולוגית המודרנית והיא המביאה על האדם המודרני ניכור מזולתו, שעמום רוחני ובדידות. כאשר כל המציאות הסובבת אותנו נתפסת רק בעין מדעית בהתאם לחוקי הטבע והלוגיקה אזי לא נותר כל מקום לחירותו האישית של האדם ולכן האדם שוקע בניכור ובבדידות.

יחסי "אני-אתה" לעומת זאת מצויים במרחב הרוחני המתקיים בין שני סובייקטים ומכיל את שניהם. "האני" של היחס "אני-אתה" מתייחס אל זולתו כאל סובייקט בלתי מותנה ובאותה העת נבנה בעצמו כסובייקט מעין זה. יחסים אלו אינם מוגדרים על ידי העולם הטכנולוגי ואינם כבולים בתוך הקטגוריות התפיסתיות כפי שהעלה קאנט. אין להם קיום אובייקטיבי במובן הקנטיאני והמקובל בשגרת השפה המדעית שלנו, אולם יש להם ממשות אנושית והם אלו שבונים את הסובייקט כאישיות יוצרת, מכריעה, מרגישה שאינה ניתנת למדידה ולהערכה סופיים.

במובן העמוק, היחס אל האתה בזיקת "אני-אתה", הנו לפי בובר היחס הדתי בטהרתו. בכל זיקה אל ה-"אתה" נוגע האני בשולי אדרתו של "האתה הנצחי", האלוהים. בכל זיקה אל מישהו לא כאל אובייקט אלא כאל אישיות רוחנית חיה וחופשית אנו מבטאים יחס דתי – לתפיסתו של בובר. זהו יחס דתי, לא במובן המקובל עלינו ברחוב הישראלי, ז.א. שמירת מצוות, אלא במובן של התחברות אל משהו אינסופי שישנו בכל סובייקט. האובייקט הנו משהו מוגדר ולכן כמה שיהיה מורכב הוא בסופו של דבר סופי. הסובייקט אינו "משהו" אלא "מישהו" שיש בו אינסופיות והשיח עם האינסופיות שבזולת היא שמפגישה אותנו, לפי בובר, עם האינסופיות בכלל.

ביחסי אני – לז האובייקט הנו:

  • האחר ממני הנו חפץ, בעל תכונות הניתנות לתיאור
  • האובייקט נוצר לשם תכלית או שימוש מסוים
  • האובייקט ניתן להערכה ומדידה, תפעול, שימוש, אנליזה
  • בעל ממדי מרחב וזמן
  • האובייקט הנו גמור וידוע, הוא כבר ישנו – התהוותו בעבר
  • בעל קשרי סיבה ומסובב לסביבתו.

ביחסי "אני-אתה" האחר הנו:

  • בעל זיקה הדדית אל האני. האני ובן שיחו מצויים בזיקה הדדית בין שווים
  • האני והאני שמולו, קרי ה-"אתה", נוצרים מתוך הזיקה ומתקיימים בתוכה כל עוד מתקיימת הזיקה
  • האני וה-"אתה" הם בעלי אותו מעמד וסטאטוס, הזולת אינו משמש בידי האני לשם השגת תכלית כלשהי, סיפוק צורך, אינטרס וכו.
  • היחס בין האני לאתה הנו בלתי אמצעי (ללא רפלקסיה), אוטנטי, הדדי
  • אין יחסי אובייקט – אני לא רואה בבן שיחי אובייקט
  • אין יחסי שימוש, ניצול, הפקת תועלת כלשהי
  • הזיקה הנה הווה בלבד ואין האני יכול לדעת מראש את מהלכה או את מקומו של האתה בעתיד
  • אינו ניתן למדידה והערכה אובייקטיביים
  • אין לו התמד קבוע לאורך זמן
  • הזיקה יש לה קיום רגעי אולם היא משפיעה עמוקות על אישיותו של האדם המעורב בה.

לפי תפיסה זו האדם מתהווה מתוך זיקה בינאישית. הוא אינו אובייקט ניתן למדידה, הערכה ותחזית מראש, אלא הוא סובייקט חופשי, בעל יכולת הכרעה חופשית ויצירה אוטנטית. הסובייקט אינו קיים כדי לשרת את צרכיו של מישהו אחר אלא קיומו היא התכלית הפנימית שלו ומימוש עצמי זה מתקיים כאשר הוא נכנס בזיקה עם זולת כלשהו ובמיוחד בני אדם.

החברותא או העדה – היש מקום לחברותא מקוונת?

בהתאם להבחנתו בזיקה ומשמעותה לחיי האדם, העלה בובר בסדרת מאמרים על האוטופיות החברתיות של ראשית המאה העשרים (יצאו לאור בקובץ שערך אברהם שפירא בשם "נתיבות באוטופיה") את הצורך האנושי הדוחק בקיומן של חברות, קהילות, עדות וחברותות שלא יהיו רק קהילות של סיפוק צרכים מוגדרים באופן הדדי, או מסגרות של תפקוד ושימוש בלבד אלא ייתנו ליחיד הכרה בסובייקטיביות ובאינדיבידואליות שלו ויאפשרו קיומם של "יחסי אני-אתה" יוצרים וחופשיים.

בהתאם יכולים אנו לתהות היכן נופלת הקהילה המתוקשבת, שהנה יציר מובהק של העולם הטכנולוגי ושאינה מתקיימת במקום מסוים ודווקא מעלימה את הנוכחות הפיזית של משתתפיה. הייתכן שקהילה מעין זו, המעלימה כמה מהקטגוריות התפיסתיות של קאנט הקשורות לזמן ומרחב, יכולה להוות מרחב דיאלוגי במובן הבובריאני? הייתכן שמה שאנו נוטים לכנות מתוך כבלי החשיבה הקטגוריאלית "הוירטואליות" של הדיאלוג האינטרנטי, קרי העדר הנוכחות הפיזית זה ליד זה של המדברים אינו מגבלה, אלא דווקא כלי עזר למעבר מ-יחסי אני-לז מדעיים-טכנולוגיים-שימושיים ל-יחסי אני-אתה חופשיים. האם יכול להיווצר במרחב האינטרנטי, בסייבר-ספייס, מעין מימוש של "ספירת הביניים", Der Zwieschen (the Between), במובן הבובריאני ובתוכו העמדה של יחסי סובייקט עם סובייקט.

באם כך הדבר, אזי אין המרחב האינטרנטי רק שדה לביטויים של רגשות, ז.א. הטכנולוגיה אינה מספקת לי רק כלי מהיר להעברתן של תחושות ורגשות שנוצרו במקום X למקום Y, אלא האינטרנט הנו גם המקום שבו נולדות זיקות, מתהוות קהילות ומתעצבות אישייויות ומאליו גם נוצרים רגשות(לא רק מועברים ומפורסמים כמו בכל מדיה תקשורתית אחרת). אם כך הדבר אזי אין הקהילה האינטרנטית וירטואלית כלל וכלל באם היא אינה עונה על ההגדרות של זמן ומרחב אליה הורגלנו. היא ממשית מאד ומאפשרת התהוות של יצירה אנושית על כל גווניה הרגשיים והחווייתיים. (מבחינתו של בובר הסובייקטיבי הוא הממשי ואילו עולם הדעת המדעי הוא הווירטואלי)

הטכנולוגיה האינטרנטית עדיין אינה שקופה למשתמש בה. איננו גולשים עדיין באינטרנט באותה קלות שבה אנו מדברים בטלפון. מציאות טכנולוגית בוסר זו מקשה עלינו לראות את הממד הבובריאני של האינטרנט. משול הדבר לדיאלוג בובריאני פנים אל פנים שבו יאבד באמצע השיח קולו של אחד המדברים או שתרד חשכה מוחלטת ושוב לא ייראו איש את רעהו. אולם אלו ממדים טכניים שדינם להיפתר במוקדם או במאוחר. השאלה היא האם במציאות אינטרנטית שבה מצויים שניים או יותר בני אדם בקשר זה עם זה, בשליטתם המלאה, אולם בלא קשר עין ישיר (גם זה ייפתר מאד בקרוב) תיווצר האינטראקציה האנושית, הכול כך חמקמקה אולם הכול כך יקרה ללבנו שבלעדיה האדם חש את עצמו נחנק בכבלי תפיסתו האובייקטיבית, מנוכר, בודד, נטול משמעות וטעם לחייו?

 

ביבליוגרפיה

כתבים של בובר הרלוונטיים לעניינינו

בובר מרטין, "בעיית האדם", פני אדם, ירושלים: מוסד ביאליק, 1965.

בובר מרטין, "אני-אתה", בסוד שיח, ירושלים: מוסד ביאליק, 1980, 3-103.

בובר מרטין, נתיבות באוטופיה, ת"א: עם-עובד, 1983.

 

מחקר ועיון בכתבי בובר

בלוך יוחנן ואחרים (עורכים) (1982). מרטין בובר – מאה שנה להולדתו (מבחר מאמרים). ת"א: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ברגמן ש"ה, (1973) הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור ועד בובר. ירושלים: מוסד ביאליק, .

ברגמן ש"ה. (1970) הוגי הדור. ירושלים: מאגנס.

ברזילי, ד., (2000). האדם הדיאלוגי: תרומתו של בובר לפילוסופיה, ירושלים: מאגנס.

 

חומר מקוון

על מרטין  בובר מאת ג. יורמסון באתר מט"ח, בכתובת: http://lib.cet.ac.il/Pages/details.asp?item=873

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הציר הרעיוני, כללי, פרק משימה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s