חינוך העם תפקידנו – מרטין בובר

קראתי להרצאתי זו שהודעתי עליה בשם "חינוך העם – תפקידנו". אפשר, אילו באתי לדקדק בדבר יכולתי לומר: "חינוך העם – הכרח לעבודתנו", ואין "אנו" שבכאן אלא הציונים. חינוך העם בגדר הכרח הוא לציונים לשם השגת המטרה הציונית.

זמן רב שגינו בטעות זו; והיא מן הטעויות שהן בעינינו בגדר מושכל ראשון, עד שאיננו מביטים עוד בפניהן ולא מרגישים, שטעויות כאן. טעות היסטורית-סוציולוגית מקובלת היא, שעל-פי טבע הדברים כל פעולה לאומית על כורחה היא נמשכת כמה דורות בזה אחר זה. במידה שיש בידינו ללמוד מן ההיסטוריה, כלומר: לדון על פי ההיקש מן הדומה לו, אנו רואים, שפעולה לאומית, צירוף המעשים, שבו תנועה לאומית לובשת צורה מכרעת ומשנה את פני החברה, – אין זמנו כמה דורות (דור פירושו כאן כלל בני האדם החיים יחד בזמן אחד). עדיין לא ראינו כל פעולה לאומית שימיה היו יותר מדור אחד.

מן הצורך להבחין בפירוש בין משך זמנה של פעולה ובין זמן מציאותה של תנועה. שהרי תנועה היא עניין של דורות, הרבה דורות. תנועה גדולה והולכת במשך דורות רבים, עד שהיא מגיעה לכלל חיווי דבר בדרך הפעולה. ואפשר היא מאריכה ימים לאחר פעולה אחת, כל שפעולה זו אינה בגדר קיומה של מטרתה; ופעמים היא חוזרת ומפיקה פעולה חדשה בדור מאוחר.

קל להבין את הדבר מבחינה פסיכולוגית. שהרי אין פעולה אלא התפרצותה של להיטות ציבורית, הפועלת בכל עצמתה של להיטות אישית. שעה שהתנועה הלאומית מתגלגלת בפעולה, בשעת הפריצה, כל עסקי להיטותו של כל יחיד ויחיד מסתחפים בשטף עלייתה של להיטות הקיבוץ; היא פורצת את גדרי טובתו של האיש, והאדם הנלכד בה לא זו בלבד שהוא עושה כעומד מחוץ לכלל צרכיו של עצמו, של אהבתו ושנאתו, אלא אף כהיפוכו של כלל זה, עד קצה גבולה של דרך זו; עד שהוא מוסר את נפשו. ודומה שאין זה אלא מטבעה של להיטות פועלת כגון זו, שאין היא מבלה את הדרך שנתפס לה. ודאי, יש יום פרצים, שבו נחשול של שיתוף עולה ומציף את כל עולמם של חיי הפרט. אבל לא זה המזג, שבו גדלים הבריות, עוסקים באומנותם, ביישובו של עולם ובפרייה ורבייה, לא זה מזגה של קצבת ימיהם כשורתה, רצוני לומר: לא זה המזג הנמסר מדור לדור בדרך הטבע. דבר זה מפי ההיסטוריה אנו למדים אותו.

ושמא תאמר: ודאי, יש בכל תנועה זמנים של מיעוט פעולה, זמנים שכולם או מקצתם בטלה, ועל כורחנו אנו משלימים עם דבר זה. אבל אנו, חלילה לנו מלומר כך. שלא כתנועות לאומיות אחרות אין אנו רשאים לנהוג בעצמנו פגרה של ימי נופש מפני עמידתנו. שהרי התנועות הללו יסודן מושתת על בסיס תקין. אפילו בזמן של אפס פעולה חיי התנועה הלאומית אינם פוסקים, שהרי כלל העם יושב על אדמתו, איגודי הציבור קיימים, יש כלכלה שהיא רשות לעצמה מעט או הרבה, יש אחדות של תרבות יצוקה כדרכה מעט או הרבה – כל הדברים הללו קיימים עומדים, ועל כן יש משך של חיות לתנועה הלאומית גם באין פעולה. לא כן הדבר אצלנו. אם אין פעולה בידינו, זו הפעולה האחת שיש לכל ישראל חלק בה, כלומר מעשה של בניין הארץ, אינני יודע, מה עוד בידינו מן התנועה הלאומית האחת. אינני מתעלם מן החשיבות המרובה הנודעת למוסדות התרבות והכלכלה שלנו, אבל כל כך מועט שיעור האחדות האורגאנית שבהם עד שכולם ביחד אינם מספיקים לפרנס את חיוניותה של תנועת העם, שכל עצמה אינה אלא כלי האחדות החי. והיוצא מזה, שלא זו בלבד שבלא הרחבת הבניין אנו מקפחים את עמדותינו בארץ, אלא זה טיבה של תנועתנו הלאומית: כיוון ששבתה, מיד פסקה מלהיות תנועה.

בכל שאר התנועות יש – חוץ מתקופת הפעולה, שבה נפרצים גדרי טובת הפרט – התאמה גדולה של טובת האומה וטובת הפרט זו לזו, אפילו בגבולותיה של מדינת נכר. אין על היחיד אלא לדבר בלשונו, לחזק את איגודיו הכלכליים, לבנות את עדותיו הטבעיות ולטפח את החברותה שלו; אין הוא אנוס לעלות על הבמה, ועל אחת כמה וכמה על הבאריקאדה, נוהג הוא בחייו כפולני, כצ'כי, כאירי, חיי הפרט בידו – וכך הוא משרת את תנועתו הלאומית. אבל אצלנו תובעת התנועה מן היחיד אורח חיים, שהוא חלוק הרבה מאורח החיים שהוא צורך טובת הפרט. אפשר לומר, שיש צרכים נעלים יותר, יש יסורי-היהודי של הפרט, יש רגש  הנכר בלב אדם מישראל השרוי בעולם שאינו יהודי והרבה פעמים אף שונא יהודים, ויש כיסופים המתעוררים וחוזרים תמיד מחמת רגש זה לכובשו ברשות חיים אחת ויחידה בפני עצמה. אבל בשום פנים לא נוכל לסמוך על כך, שאותם יסורי-יהודי של הפרט יביאו תמיד את היחיד שלא ביד שלשלת הדורות לידי כך, שיהיה ציוני בפועל, שייתן יד לפעולה הלאומית. ואין הדין עם אלה שבקרבנו שאין ספק בלבם, שכך יהיה הדבר לעולם. אנו מדמים בנפשנו, ששני מיני האדם הדרושים לנו בשביל התנועה הלאומית, החלוץ שם והעוזר כאן, אלה שני עמודי התווך של המעשה שבידינו, יזדמנו לנו תמיד מן המוכן. אבל באמת אין דבר זה בגדר הוודאי, וכבר אנו מרגישים בכך היום. לא כך הדבר, שצרת היהודים ביד תעמולתנו מולידה ציונים אנשי מעשה. כל שחלשה הלהיטות הקיבוצית, גבר כוחו של מהלך ההסתגלות, והוא המסייע ביד אדם מישראל לכבוש את צרת נפשו היהודית ואת עינוייה בכל מיני דרכים של מוסר ואסתטיקה. הרבה פנים למכאוב היהודי שנאות הן לבעליהן, הרבה לבושים למכאוב זה, אבל אין לך דבר שכופה מכאוב זה להתגלגל במעשה. ובמקום שהבריחה מן המעשה היא מן המוסכמות, אין כוחה פחות משהיה כוחה של הלהיטות הדוחקת למעשה.

ומכיוון שכך הדבר, עלינו לשמור את כוח פעולתנו הלאומית ולעשותו מפעל שמתנחל לבאים אחרינו, למעשה העובר במסורת רצופה מאבות לבנים ומדור לדור, במשך דורות רבים. עלינו לעשות את שלא כסדרו כסדרו ואת פריצת הגדרים – כוח פועל תמיד. נטילת חלק במפעל הדורות של הקיבוץ – עלינו ליתנה באווירתה של תקינות חדשה. דרכי הקורות עומדים בתוקפם, כל זמן שהאדם או קבוצת בני אדם לא מלאם לבם לתקן את הקורות. הרהבנו עוז בנפשנו לעשות דבר שאין דומה לו, מעשה עמדנו שיש בו כדי להוסיף על הוראת ההיסטוריה. מאמין אנכי, שפעולה לאומית זו, שמבחינה היסטורית לעולם היא מעשה דור אחד, אפשר לקיימה ולחיותה כמה דורות; ורצונך אתה אומר: לחוללה שוב ביד הדורות הבאים ומתחדשים, לשוב ולפתוח לה בהם מקורות חדשים.

אני חוזר ואומר: שני מיני האדם הדרושים לנו, אלה חלוץ והעוזר, אין הללו נולדים מאליהם, אף לא מזיווגם של צרת היהודים עם קול ההטפה. ומסייעים לי ניסיונותיהם של דַבָּרינו המעולים והמסורים, היודעים לנגוע אל הלב: מרגישים הם כפעם בפעם, שאין בידם לתפוס היום את כל האדם כולו כדרך שעשו לפני עשר שנים. ולא מפני שדבריהם אינם כובשים גם היום, אלא שאינם משנים כקדם. תש כוחה של התעמולה לשנות את פני החיים. איש אל יבוא להשיג עלי מן הכסף המתרבה בידינו; שהרי הרבה פעמים אתה נכנע לרושם, שבני האדם פודים את נפשם בכסף. אבל באמת רואי, שהכסף שהם נותנים לא יהיה תחילת דבר, אלא סוף דבר: שתחילה ימסרו את נפשם, ואחר יתנו את כספם. מטיפינו לא הורעו משהיו, ושמא אף השביחו, אבל דיבורם אינו מוצא בנפש שומעיהם, כמו לפני עשר שנים, פעולה שבכוח. זה היה כוחו של הדור, ואותה שעה שעת גדולתה של הפעולה הלאומית הייתה. ולא נגיע למשיכת פעולה זו, שההיסטוריה רואה למונעה ממנו, אלא בסיוע של יכולת, שגדול ויציב כוחה במעשה השינוי משל התעמולה, כוח המבקיע אל עצמות הנפש השוקטת ואוחז בה בשינוי צורה. כוח זה חינוך-העם שמו.

עלינו להכניס את הדורות הבאים אחרינו בסדרי שירותה של אידיאה, הצרה צורה למסורת ומולידה מסורת, שהיא אידיאה של מעשה, והיא אידיאה של מעשה של כל הקיבוץ כולו, שאל קרבו בא דור אחר דור, וכל דור נוטל על עצמו חלק מעשה זה הגדל והמסתעף, וכל חלק מצפה לדור חדש שיבוא ויטלנו. אידיאה של מעשה חיה זו, מסורת זו, שבהכרה לאומית ושברצון מעשה ושבדבר זה שנתייחד לו כאן מקום, וזה הכשר מעשה – אלה הדברים שעלינו לעשותם פועלים, וקצרה יד התעמולה המרתחת לבדה להוציאם לפעולה, ואין דבר זה אלא ביד כוחו הבונה של החינוך. אין מסורת של מעשה קמה אלא אגב שימור רציפותה של פעולה גדולה; היא קמה בנפשם של חלוץ אמת ועוזר אמת, אלה עמודי התווך המתחדשים של כל פעולה – ואי אתה אומר, שזה האחרון יכול להיות איש, שלהט מסירותו נופל מזה של החלוץ.

ומסורת של מעשה כגון זו אינה נבנית אלא בסמיכות למסורת של הווייה, רצוני לומר: למסורת חיה, שאינה מתלבשת לא בתכנים ולא בצורות בלבד, אלא בגופי הווייתם וישותם של יהודים חיים, ובידם היא פועלת.

הכרה יסודית של חבר-עם זה, של היהדות כחבר-עם הנוטל עליו מפעל זה – של בניינה והפראתה מחדש של ארצו – לא מפני שכך עלתה במחשבה לפניו, אלא בדרך גידולו המפעל בוקע ועולה מתוך הרגע הזה של גורלו בכוח הכרח, שאמנם רק בעצם עשייתנו אנו מגלים הכרחו. כי כך מתקשרות בממשות גורלו של עם הכרחיות וחירות זו בזו; הכל מתבצע מתוך פנימיותה של ההתהוות, ואולם ההתהוות גופה יונקת כוחה ותוקפה בכל עת תמיד מן ההכרעה החופשית של כל דור, של דורנו. אין במציאות הכרח אוטומאטי של התהוות; אין אלא התהוות זו, ויכולים אנו להתמכר לה או להתנכר לה, יכולים אנו להביאה לידי גילוי או לידי שיתוק.

סמיכות זו למסורת של הוויה אינה מתקיימת אלא במקום שהדורות נקשרים זה בזה בדרך ההוראה והלימוד. ולא זו בלבד, אלא יש לומר ולפרש: ובלבד שלא תהא סמיכות זו בדרך ההוראה והלימוד זימון לשעה שאין לה עמידה, אלא מותקנת דרך מוסדות. יש להקים מוסדות קבע, שבהם ובסיועם יורו אנשי מסורת ההוויה, ייטלו חלק בבניין מחשבתו ודרכו של הדור הלומד. דור של התנועה הלאומית, שאינו נכנס בברית מסורת של הוראה ולימוד, לא יוכל להניח מסורת. מי שלא ידע להיות בן, לא ישכיל להיות אב.

מכאן רואים, על שום מה אין ביד תנועת הנוער למלא תפקיד זה. שהרי מנהיגיה אינם אנשים מוסרי הויה ותורה; אין שורת דורותיהם פרק בשלשלתה הגדולה של כלל הדורות, ויותר משהם באים ממה שהיה והווה והולכים אל מה שהווה ויהיה הם חוזרים וסובבים בתוך עצמם.

אם אמרנו, שאין התפקיד הנידון מתקיים אלא בסמיכות הרב והתלמיד, אין רצוננו לומר, שדיינו בלימוד, אפילו אין הוא אלא מסירות תלמוד מיד ליד בלבד. רב שאינו חי עם תלמידיו ואין לו חלק בריבוי פניהם של ימיהם, אלא מזדמן עמהם לעתים קבועות לשם "הוראה" בלבד, כוח פעולתו הבונה אינו מן הדברים שכדרכם: המגע אינו אלא לשעה חטופה ויותר מדי דבר שבמתכוון. אין הנפש נפתחת לנפש הזולת אלא בחינת נס בלתי משוער ובלתי מתוכנן. כאן שלימותה של ישות פועלת על שלימותה של ישות, ואין המחנך וחניכיו עומדים זה כנגד זה אלא במקצת קיומם בלבד, זה כמלמד והללו כלומדים, ולא כוונה אחת בלבד קובעת מתחילה את ישיבתם בצוותה, אלא שוהים הם זה עם זה במלוא הוויתה של חבורה, – ולו לחדשים מספר בלבד – במקום שכל כוונה של הוראה טבולה כולה בהיסח הדעת. שהרי היסח-דעת זה שבאדם הוא הוא מקורה של גוף הפעולה וההתחלה הבונה. כוחו בחינוך אינו יורד לעומקו של דבר במקום שהוא בא על מנת ללמד, אלא במקום שאינו מרגיש בו בעצמו, שהוא מלמד, או אינו מרגיש בכך אלא לאחר מעשה. יותר מכל דבר שרצונה של הוראה נותן בלבו של אדם, גדול כוחו של אותו "אני כאן" כרוב פשטותו, שהרי אותה שעה אין פועל אלא הוא כהווייתו. אי אתה אומר, שאין כל ערך לפעולה הבאה מכוח השכל, לגופה של הוראה, אבל אין לה ערך של ממש אלא אם כן היא עולה מתוך ישות אנושית ויהודית אמיתית; מקרב אדם, שכל דרכיו תמימות עם מסורת ההוויה ועל-פיה הוא מוציא מן הכוח לפועל את מסורת המפעל.

כמרכזי חינוך העם, שאליו אני מתכוון, מדמה אני בנפשי מין מעונות להשכלת העם, שבארץ ישראל יתמזגו עם שיעורים עירוניים ואחרים ויהיו לבית-מדרש מרכזי להשכלת העם, שצורתו אחת לכל הארץ; ואילו בתפוצות, בכל מקום שאפשר להקימם, על-כורחם יהיו בדרך כלל כל אחד לעצמו. ובדבר זה עומדים לנגדי בתי המדרשות להשכלת העם הכפריים, שייסד באמצע המאה ה-19 הפטריוט הדאני הגדול גרונטוויג; ייחודה של דרכנו יחייב שינויים עמוקים. וזה הצד העומד שבדבר, שהוא הדוגמה: אנשים צעירים (הם במחשבתי מבני 16 עד בני 25) עושים במשך זמן של חצי שנה עם מוריהם בכפר, בחליפות עבודה רוחנית ועבודה גופנית (בייחוד עבודת גן) ומשחקים בציבור, ואין להתעלם מכך, שגם הסעודות והליכות החברותה חלקן רב בכלל מעשה המוסד. ואין טוב לראות ברור את עיקרו של מוסד כגון זה הלכה למעשה משיחה פשוטה בעסקו של יום, שעה שהיא פושטת בלי משים ושלא במתכוון למרחב ולעומק ונעשית למידה צרופה ואמיתית, שעיקרה אינה באה לשם הוראה של זה נותן וזה נושא, אלא לשם ביקוש האמת ומציאתה יחד, עד שהרב אין תמיהתו פחותה בהרבה משל התלמיד. ועוד יותר מזה אתה מרגיש ברוחש ובנעשה כאן בזמן שלעת ערב הכל יושבים בקצה היער בדממה בציבור ובתוך הדממה הוויה וביטחון, שאין הפה יכול לאומרם.

מעונות להשכלת העם כגון אלה, שייעשו למשכנותיה של אנושיות ייחודית חדשה – הם הם לפי דעתי הגרעינים, צמתי-דרך בלבוש מוסדות, שקושרים דור בדור, שבהם לבדם יכול להתחנך אותו מין אדם, שאנו נצרכים לו.

דקדוק מופרז בגידורם של לימודים זה מזה סותר כל עצמו של המוסד, שאין כוונתו להפיץ בעם השכלה אוניברסיטאית, אלא ליתן ביד אדם מיוחד זה, שעליו להתחנך כאן לשם מעשה מיוחד זה, את הידיעות הדרושות לו בשביל מעשה זה. גם בעסקי "מה" וגם בעסקי "איך", גם בבחירת הלימודים וגם בבחירת השיטות, יש להתחיל במוחש, באותם הדברים שהמקום והשעה, שאתה עומד בהם, ושהעיסוק שבחרת לך או שעומד אתה לבחור לך, דורשים ממך. בגבולות הדברים האלה ראוי שבחירת הלימודים והשיטה תבוא מן הרצון, לחבר עשייה רוחנית שמדעתה עם מסורת חייה. ואני מאמין, שגם במדעי הטבע וגם במדעי הרוח נוכל למצוא שיטות כגון אלה ושאף כבר נמצאו. גם בנוגע לקשירת ה"כללי" ב"יהודי" איני יכול לומר כאן אלא דבר זה: בל יבוא זה בצד זה, אלא זה בתוך זה.

וכבר אמרתי, שכל דבר שאני מציע כאן כוחו יפה גם בארץ ישראל וגם בתפוצות. לא שני עניינים כאן, אלא שניים שהם אחד. שני מיני המוסדות, זה שעלינו להקים בשביל ארץ ישראל, בית-המדרש להשכלת העם, המוסדות שבידינו להקים בארץ זו או זו שבתפוצות, בעניין אחד הם עומדים.

דבר זה אני מפרשו תמיד וחוזר ומפרשו: אין הכוונה להשכלה כללית, אלא להכשרתו המיוחדת של אדם זה הדרוש לנו. אפשר עבודתנו החינוכית חלוקה מכל עבודה חינוכית אחרת שבעולמנו בשעה זו, הואיל ויש עמה מגדרה המדוקדקת של לאן, של לשם מה. אינני יודע, אם יש קבוצת אנשים אחרת בעולם, שיכולה לענות היום על השאלה: לשם מה אנו מחנכים, איזה מין אדם הוא סוף מחשבת חינוכנו? אבל אנו יודעים, מה טיבו של מין אדם זה, הדרוש לנו בשביל המעשים המתבקשים להיעשות בידנו.

וכבר אמרתי, שאין לראות את המעונות להשכלת העם אלא כמרכזיה של עבודה זו, כגרעיניה, כצמתי דרכה. הם מקומות של חינוך-עם "אינטנסיבי", של הכנת מעטים מרבים, אלא שמועטים אלה מיועדים להיות גופי נושאיה של מסורת המעשה, של הרציפות. אבל ראוי, שממרכזים אלה תצא נהרה שאינה פוסקת ותבוא אל תוך העבודה, שהיא "אכסטנסיבית" יותר. בתפוצות רצוי מגע תמיד וסמוך עם כל בתי-המדרש היהודיים להשכלת העם. אבל ראוי, שהחיבור בארץ ישראל יהיה הרבה יותר דבוק. ראוי שבית-המדרש של הארץ להשכלת העם יקיף שלושה דברים: המעונות שבכפר, בתי הספר שבעיר והשיעורים הניידים. ראוי שהאנשים העובדים במעונות יצאו מפרק לפרק אל הערים, כדי למלא את ההרצאות ואת התרגילים ברוח חיי החבורה. עליהם גם לצאת אל הקורסים הניידים. מן הצורך לקבוע להם עתים של הליכה מיישוב ליישוב לאסוף בהם אנשים, שמטעמי פרנסה אין סיפק בידם ליטול חלק בעבודה האינטנסיבית שבבתי-המדרש.

והיוצא מזה, שעלינו לרכז את העבודה בארץ ישראל בדקדוק גדול. אבל אין רצוני לומר, שאפשר לכפות דבר על איש. יש לעשות כל דבר בשיתופם הפעיל של כל הציבורים, בייחוד של ציבור הפועלים, אבל באחדות המיבנה. הכוונה למוסד אחד בארץ, המכשיר את חניכיו והמשגר את הטובים שבהם אל מחוזות העבודה השונים בכפר ובעיר ואל השיעורים הניידים, ואין צורך לומר, שתפקידנו בארץ ישראל קשה ביותר. תפקיד זה לא יכבשנו אלא מוסד גדול ואחיד.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הציר המשימתי, פרק משימה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s