מלכודת העסוקים- טים קריידר

מלכודת העסוקים
כתב: טים קריידר
תורגם ע"י אורי ברוסילובסקי
לקוח מ-כאן

אם אתם חיים בארצות הברית במאה ה-21, כנראה יצא לכם לשמוע הרבה אנשים מספרים לכם כמה הם עסוקים. זה הפך לתשובה האינסטינקטיבית של כל מי שתשאלו אותו מה עובר עליו. "עסוק!". "כל כך עסוק". "זה ממש מטורף". ברור כי זו התרברבות במסווה של התלוננות. והתגובה הנפוצה היא סוג של איחול: "זה טוב להיות עסוק", "עדיף ככה מאשר ההיפך".


שימו לב שבדרך כלל האנשים שמספרים לכם כמה הם עסוקים, אלו אינם אנשים שעושים משמרות צמודות במחלקה לטיפול נמרץ, וגם לא אלה שמיטלטלים כל השבוע באוטובוסים בין שלוש עבודות בשכר מינימום; כי האנשים האלה אינם עסוקים, הם פשוט עייפים. מותשים. מתים מהלכים. כמעט תמיד המתלוננים יהיו אלו שכפו על עצמם את סדר היום המלא: עבודה והתחייבויות שלקחו על עצמם בהתנדבות, שיעורים ופעילויות שהם "עודדו" את הילדים שלהם להשתתף בהן. הם עסוקים בגלל השאיפות, המרץ או החרדה שלהם עצמם, כי הם מכורים ללהיות עסוקים, ומלאי חשש מהדברים איתם יצטרכו להתמודד, בהיעדר משהו לעשות.

כמעט כל מי שאני מכיר הוא עסוק. הם מרגישים חרדה או אשמה בכל פעם שהם לא עובדים או עושים משהו שמקדם את עבודתם. הם מקדישים זמן לפגוש חברים כמו שסטודנטים עם ציונים טובים נרשמים לשירות קהילתי כדי שזה ייראה טוב בקורות החיים שלהם. לאחרונה שאלתי חבר אם הוא רוצה לעשות משהו השבוע, והוא ענה שאין לו הרבה זמן אבל אם אני מארגן משהו אז שאני אגיד לו, ואולי הוא יוכל לעשות הפסקה מהעבודה לכמה שעות. רציתי להבהיר לו שהשאלה שלי לא היתה התראה מראש להזמנה שתבוא בעתיד; זו היתה ההזמנה.אבל המצב העסוק שלו היה כמו רעש חזק שהוא צעק דרכו, ואני פשוט ויתרתי על הניסיון להתגבר עליו בצעקותיי שלי.

אפילו ילדים עסוקים כיום, הלו"ז שלהם מלא עד כדי מחצית השעה בשיעורים ובפעילויות מחוץ לשעות הלימודים. הם מגיעים הביתה בסוף היום, עייפים כמו אנשים מבוגרים. אני הייתי מדור הילדים שחזרו הביתה עם מפתח, והיו להם שלוש שעות חופשיות בצהריים, ללא שום השגחה, זמן שעשיתי בו כל מה שרציתי- החל מלעיין באנציקלופדיה, ליצור סרטי אנימציה או להיפגש עם חברים ביער ולהשליך אדמה אחד על העיניים של השני. שעות אלה סיפקו לי כישורים חשובים ותובנות שנותרו בעלות ערך עבורי עד היום הזה. השעות החופשיות האלה סיפקו לי מודל של איך ארצה לחיות את שארית חיי.

ההיסטריה הנוכחית היא לא בהכרח תנאי בלתי נמנע של החיים; זה משהו שאנחנו בוחרים, ולו רק מפני שאנו מסכימים לכך. לפני זמן לא רב דיברתי ב"סקייפ" עם חברה שעזבה את העיר מכיוון שלא יכלה לעמוד בתשלום שכר הדירה, וכעת היא גרה בדרום צרפת ועוסקת באומנות. היא העידה על עצמה כי לראשונה מזה שנים היא מרגישה שמחה ורגועה. היא עדיין מספיקה לעבוד, אבל זה לא מכלה את כל הזמן והכוח שלה. היא אומרת שזה מרגיש כמו בקולג' – יש לה מעגל חברים, וכולם יוצאים לשבת ביחד בכל ערב. ושוב יש לה חבר. (היא תיארה בצער את חווית הדייטינג בניו יורק: "כולם עסוקים מדי, וכל אחד חושב שהוא יכול להשיג מישהו יותר טוב").

מה שהיא חשבה בטעות שהיה האישיות שלה – נמרצת, עצבנית, חרדה ועצובה – התברר להיות רק השפעה מעוותת של הסביבה עליה. הרי אף אחד לא באמת רוצה לחיות כך, כמו שאף אחד לא רוצה להיקלע לפקק תנועה, להידחפות צפופה באצטדיון או למלחמת המעמדות בבית הספר התיכון – זה משהו שכולנו כופים זה על זה ועל עצמנו.

להיות עסוק משמש כביטחון הקיומי שלנו, גדר המגנה עלינו מפני הריקנות; הרי ברור כי החיים שלנו לא יכולים להיות מטופשים, פשוטים או חסרי משמעות אם אנחנו כל כך עסוקים, הלו"ז שלנו מלא, ואנחנו דרושים בכל שעה של היממה. פעם הכרתי אישה שעשתה התמחות במגזין, שבו לא הרשו לה לצאת בזמן ארוחת הצהריים, מחשש שמא יהיו זקוקים לה באופן דחוף מסיבה כלשהי. זה היה מגזין ערוצים שהפך למיותר כאשר נוספה האפשרות לצפות בלוח השידורים על גבי מסך הטלויזיה עצמה, אז קשה לי להאמין שלהעמדת הפנים הזו היתה חשיבות כלשהי, מלבד אשליה עצמית ממוסדת. יותר ויותר אנשים במדינה כבר לא עושים או יוצרים משהו מוחשי; אם אין ספר ילדים המספר על חתול או אריה שעושה את העבודה הזאת, אז לא בטוח שאני מאמין שהיא הכרחית. אני לא יכול שלא לתהות האם כל התשישות הדרמטית הזאת אינה רק דרך לחפות על כך שרוב מה שאנחנו עושים הוא חסר משמעות.

אני לא אדם עסוק. מבין האנשים השאפתנים שאני מכיר, אני העצלן מכולם. כמו רוב הכותבים, אני מרגיש כמו חוטא שלא ראוי לחיות בכל יום שבו אני לא כותב, אבל אני גם מרגיש שארבע או חמש שעות מספיקות בשביל הזכות להלך על כדור הארץ יום נוסף. בימים הרגילים הטובים ביותר שלי, אני כותב בבוקר, יוצא לנסיעת אופניים ארוכה ועושה שליחויות אחר הצהריים, ובערב אני פוגש חברים, קורא או צופה בסרט. נדמה לי כי זו דרך שפויה ונעימה להעביר בה את היום. ואם תתקשר אלי ותשאל אם אני מוכן לוותר על עבודה בשביל לראות את הפסל החדש במוזיאון, לצאת להופעה בפארק, או סתם לשבת לשתות קוקטיילים כל היום, אז אני אשאל, מתי לבוא?

אבל רק בחודשים האחרונים התחלתי באופן חתרני, בשל התחייבויות מקצועיות, להפוך לעסוק. לראשונה בחיי יכולתי להגיד לאנשים ברצינות מלאה שאני "עסוק מדי" בשביל לעשות דבר כזה או אחר שהם רצו שאעשה. יכולתי לראות מדוע אנשים נהנים מהמחמאה; זה גורם להם להרגיש חשובים, שמחפשים אותם ושרוצים בהם. מלבד העובדה שבסופו של דבר אני לא אוהב להיות עסוק כל הזמן. בכל בוקר תיבת הדואר האלקטרוני שלי היתה מלאה במכתבים שביקשו ממני לעשות דברים שלא רציתי לעשות, או הציגו לי בעיות שהייתי צריך לפתור. זה הפך ליותר ויותר בלתי נסבל, עד שבסופו של דבר קמתי ויצאתי מהעיר למקום שבו לא יכלו להגיע אלי, מקום ממנו אני כותב את השורות האלה.

הנה אני, ללא התחייבויות שמטרידות אותי. אין טלויזיה. בשביל לבדוק דואר אלקטרוני אני צריך לנסוע לספריה. אני נוסע לשבוע בכל פעם, מבלי לפגוש אף אדם שאני מכיר. אני נזכר שוב בנוריות, בחיפושיות ובכוכבים. אני קורא. ובסופו של דבר יוצא לי לכתוב באמת, לראשונה מזה חודשים. קשה למצוא משהו להגיד על החיים מבלי להתערבב עם העולם סביבך, אבל בנוסף לכך זה כמעט בלתי אפשרי להבין מה קורה שם, או מה הדרך הטובה ביותר לספר על זה, מבלי להתחפף משם לתקופה.

בטלה איננה רק חופשה, הנאה או תחליף לזמן העבודה; היא חיונית למוח כמו שויטמין D חיוני לגוף, ובלעדיה אנחנו סובלים מסבל נפשי, מעיק כמו דלקת פרקים. המרווח והשקט שהבטלה מספקת לנו היא תנאי הכרחי בשביל לקחת צעד אחורה מהחיים ולראות אותם כשלם, בשביל ליצור קשרים בלתי צפויים ולצפות להבזק ההשראה הבא – באופן פרדוקסלי, זה הכרחי על מנת לבצע כל עבודה שהיא. "חלומות בהקיץ הם לעתים קרובות תמצית מעשינו", כתב תומס פינצ'ון במאמרו על בעל החיים "עצלן". ה"אאוריקה" של ארכימדס באמבט, התפוח של ניוטון, טבעת הבנזין של ג'קיל והייד: ההסטוריה מלאה בסיפורים על השראה שבאה מתוך חלומות ורגעים של חוסר מעש. זה גורם לך לחשוב האם בטלנים, אוכלי-חינם ואנשים שמתחמקים מעבודה לא אחראיים לרעיונות, ליצירות, ולהמצאות הגדולות של העולם יותר מאשר העסוקים והחרוצים.

"המטרה בחיים היא אבטלה מוחלטת, כדי שנוכל לשחק. זו הסיבה שאנחנו חייבים להרוס את המערכת הפוליטית-כלכלית הקיימת". זה אולי נשמע כמו התבטאות של אנרכיסט מעשן חשיש, אבל זה למעשה ארתור ס. קלארק, שמצא זמן בין צלילת מיכלים ומשחקי פינבול כדי לכתוב את "סוף הילדות", ולהמציא את לוויני התקשורת. עמיתי הותיק לעבודה, טד רול, כתב לאחרונה טור שמציע לנו לוותר על הרעיון של הכנסה מעבודה ולתת לכל האזרחים משכורת קבועה. רעיון שהיום נשמע לנו משוגע, אבל בעוד מאה שנה ייחשב לזכות אנושית בסיסית, כמו חיסול העבודות, זכות הצבעה לכולם, ויום עבודה של שמונה שעות. הפוריטנים אמרו שהעבודה היא ערך – הם כמובן שכחו שאלוהים המציא אותה כעונש לבני האדם.

אולי העולם לא יוכל לתפקד אם כולם יתנהגו כמוני. אבל אני סבור שהמצב האנושי האידיאלי נמצא איפושהו בין הבטלנות שלי לבין התזזיתיות הפאנאטית של שאר העולם. התפקיד שלי הוא להיות השפעה רעה, הילד שעומד מחוץ לחלון הכיתה ועושה לך פרצופים באמצע השיעור, דוחק בך להמציא תירוץ לצאת משם, ולבוא החוצה לשחק. הנחישות שלי להיות בטלן היא יותר מותרות מערך, אבל כן עשיתי החלטה מודעת, לפני זמן רב, לבחור זמן על פני כסף, מכיוון שאני מבין שההשקעה הטובה ביותר של הזמן המוגבל שלי בעולם הוא לבלות עם האנשים שאני אוהב. יכול להיות שאשכב על ערש דווי ואתחרט על כך שלא עבדתי יותר קשה ושלא אמרתי את כל מה שרציתי לומר, אבל לדעתי יותר סביר שאחשוב שהלוואי שאוכל לשתות עוד בירה עם כריס, לצאת לעוד הליכה ארוכה אחת עם מייגן, ולצחוק צחוק אחרון וטוב עם בויד. החיים קצרים מדי מכדי להיות עסוק.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s