חמישה תפוזים מכניים לארוחת בוקר \ נמרוד אלוני

בשירות המילואים האחון שלי, בחורף 94 במרומי הר אביטל שברמת הגולן, ניהלנו כמה אבות "שיח הורים". אחד מאתנו, אדם בשנות הארבעים לחיו, תיאר בשיווין נפש כיצד אינו יכול עוד לשוחח עם ילדיו, קל וחומר להבין אותם. "יש להם "ראש" משלהם", אמר, "ואני כבר לא מנסה אפילו להבין אותו". ברוב שעותיהם הפנויות, הוא סיפר, שקועים הילדים בטלויזיה, במשחקי הוידאו ובמחשב. הוא אינו יודע מה הם מפיקים מכל זה, הודה,  אך ברכה גדולה אחת מצאו אישתו והוא במצב דברים זה. הילדים המחוברים למחשב אינם זקוקים לא לבייביסיטר ולא לתשומת לב ממשים מצד ההורים.

כאבא טוב, הרוצה לשמח את ילדיו לקח אותם אותו כבר להנות מכל המופלא שבדיסנילנד. הוא, האב, סיפר לנו, כיצד יצא מכליו מרוב התרגשות, וצרח מהשתאות מאושר ומפחד לנוכח הרפתקאות השיא שזימנו לו מתקני השעשועים. בילדיו, לעומת זאת, בקושי נישאר רושמם של האירועים. הם עברו ממתקן למתקן, שואפים אל המסוכן יותר והמלהיב יותר, אך פניהם נשארו חתומות. לא היו אצלם שום גילויים של התלהבות, הכרת תודה או שביעות רצון. "היה בסדר", אמרו הילדים בסוף הסיור. מסיים האב את סיפורו, שאלתי אותו שמא הריחוק והניכור הזה בינו לבין ילדיו הם תולדה של בחירה שלו להפקירם לעולם הטלויזיה, משחקי הוידאו והמחשב. "עזוב בחייך", הייתה תשובותו, "אלה הזמנים של עכשיו; צריך ללכת איתם וזהו".

עד לפני כמה שנים בתי ספר נחשבו למוסדות חינוך, ומורים התכוונו לתלמידים שיגיעו למיטבם כבני אדם: שיהיו ניחנים בתורה ובדרך ארץ, בחכמה ובאופי מוסרי, בתרבות הרוח ובתרבות הגוף. אלו היו המטרות. אמנם מטרות גבוהות, ואל מעטים הצליחו לממשן, אך מקובל היה לראות בהן אידיאל שראוי לחתור להגשמתו. ואילו היום, מתביישים לדבר בצורה "יורמית" או "חנונית" שכזו. אפילו במילה חינוך כמעט לא משתמשים עוד,  ובמקומה מציבים כמטרה את הגרסה הצרה והביצועיסטית של "מצוינות", במובן של רמת הישג גבוהה בביצוע מטרות מוגדרות, לימודיות ומקצועיות. בקיצור, העבר מתבטל בפני ההווה, התרבות בפני המצליחנות, המבוגרים בפני הצעירים, וכולם מתגייסים בנחישות ובלהט כדי להדביק את העתיד.

 

בעולם שכזה, שאיבד את אמונו "באמת" ובאידיאלים תרבותיים וחברתיים, רבים מזהים את המציאות האמיתית והרלוונטית דווקא עם המציאות הבדויה והמלאכותית. את העולם המשמעותי של רבים מבני הנוער בימינו מכוננים הוידאו קליפים, משחקי וידאו והמחשב וכמובן הטלויזיה. זהו עולם של ריגושים, של חוויות שיא, או של "סטוצים". עדיפות ניתנת למה שיותר חזק,  מסעיר, מעורר ומגרה, והשיא של אתמול הוא נקודת ההתחלה של היום. או שמילותיו של חבר המלמד במכללה לחינוך: "כשאני ראיתי את 'התפוז המכני', נבעתתי, וכמה לילות התקשתי לישון. ילדי לעומת זאת, יכולים לאכול חמישה 'תפוזים' שכאלו לארוחת בוקר". העיתונות נהיית צהובה יותר, הפורנוגרפיה כחולה יותר והאלימות אדומה יותר , וכל זאת כדי להשביע את תאבונם של הצעירים (וכמובן גם של המבוגרים) לריגושים נוספים- משימה שנהיית בכל פעם קשה יורת נוכח העובדה שכבר ראו כמעט כל זוועה אפשרית ושרגישותם לגירויים יורדת בהתמדה.

קשה לרגש את הילדים של היום; קשה שבעתיים לזעזע אותם. הם למדו להתבונן ברצחני, בשפל ובגס ביותר מתוך שיוויון נפש וניטראליות מוסרית ואסתטית. זה רק בידור, אומרים אחרים, ואין בזה כל רע. זהו בידור ממכר ומנוון אומרים אחרים; בידור שתכליתו להקהות את כאב השיעמום והריק הנוראי שחש האדם העכשווי כשהוא לבדו עם עצמו; זהו בידור המקהה את רגישויותיו של האדם, וסוגר בפניו את הצוהר אל כלמה שמעודן באומנותף במדע ובמפגש האנושי; וזהו בידור שמפיקיו מרוויחים הון עתק מפיתוי הצרכנים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.

 

בתודעת ה"כזה כאילו" אין אולי כל רע, מנקודם ראותו של אדם אשר הנה או כיף היא כל תכלית חייו. לעומת זאת ה"כזה כאילו", מציב אתגר ממשי להורה ולמחנך ההומניסטים אשר בשבילם כבוד האדם קשור ישירות במחויבות להשקפת עולם מסוימת ולקיומן של תכונות אינטלקטואליות ומוסריות ברורות ומובחנות. מנקודת ראותם לא רק שילדיהם "מופגזים" מכל עבר בפרסומות ובתעמולה בעלות אופי אינטרסנטי ומניפולטיבי, אשר יוצרת אצלם תמונה מעוותת ביחס למה שטוב וחשוב שחיים אנושיים, אלא גם מבקשים לשלול מהם את אותה שעה הומוניסטית וקריטריונים תרבותיים המאפשרים לאדם לחיות חייו מתוך מודעות ביקורתית. בעולם של "כזה כאילו" שוב אין צידוק להבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות ההמונים, בין המוסרי ללא מוסרי, בין המעודן לגס, בין האותנטי למתחזה, בין האוטונומי לקפריזי, בין האמיתי לשקרי ובין ההגון למנוול. נוכח ההיסטוריה העקובה מדם של המאה ה-20, נדמה שאני לוקחים על עצמנו סיכון לא קטן כאשר אני מוותרים על טיפוח יכולתם של ילדינו לזהות בחדות עין את גילוייו השונים של הרוע- גם מבעד לערפל הרעיוני והערכי שמייצרות "מכבסות המילים" למיניהן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הציר המשימתי, הציר הרעיוני, כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s