החלטות- נספח 1

 
הדרך שלא נבחרה – רוברט פרוסט
 
תירגמה והעירה עדנה אולמן-מרגלית
 
   
 

שתי דרכים נפרדו ביער עבות

לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך

נעצרתי מולן לזמן ממושך

לאורכה של אחת הרחקתי ראות

עד לנקודה פתולה שבסבך

לשנייה אז פניתי, כמותה מפתה

ואולי במעט מצודדת יותר

רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה

עשביה שעליה פחות עבתה – –

בעצם דמו הן כמעט בלי הכר

בשתיהן כאחת ריצד שם האור

על מרבד בתולי של עלי השלכת

אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזור!

אך לא: שכן דרך נמשכת

ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת

ברבות הימים, בשנים הבאות

אאנח בחזרי לספר איך אי-שם

משתי הדרכים שביער עבות

בחרתי בזו שהלכו בה פחות

ופה הרי כל ההבדל בעולם.

"הדרך שלא נבחרה" הוא אחד השירים הידועים, האהובים והמצוטטים ביותר בשירה האנגלית בת זמננו. בפשטות מילותיו ובחריזתו המיוחדת (בבתים בני חמש שורות) הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך "שהלכו בה פחות", אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם.

לאחרונה עלה השיר הזה לדיון בסמינר העוסק בהיבטים הפילוסופיים של תורת ההכרעה. בקריאת-שטח של השיר נראה שהוא דן בסוגיה של "בחירה ללא העדפה", הבחירה הבלתי אפשרית (לכאורה) שלפניה ניצב למשל החמור בסיפור הידוע של הפילוסוף הימי-ביניימי בורידן, כאשר שתי ערימות החציר שלפניו היו שוות בגודלן ובצורתן, מושכות ממש באותה המידה ומרוחקות ממנו מרחק זהה. החמור של בורידן גווע ברעב בשל היעדרו של הבדל בין השתיים, בשל היעדרו של טעם מספיק להעדיף אחת מהן על פני רעותה.

המטייל בשיר מיצר על כך שלא פתוחה לפניו האפשרות ללכת בשתי הדרכים שלפניו ("לא שתיהן בשבילי"), והוא מתאמץ למצוא הבדל ביניהן. אחוז שיתוק מסוים ("נעצרתי מולן לזמן ממושך") הוא מתבונן בהן בריכוז, מדמה למצוא את ההבדל המבחין ("פחות רמוסה"), ומהסס האם אמנם הבדל של ממש הוא שיש בו כדי להצדיק בחירה ("בעצם דמו הן כמעט בלי הכר").

בחירה ללא העדפה ("picking"), ובחירתה של דרך ביער בכלל זה, עשויה להיות קלת ערך ולא משמעותית. לעתים מזומנות היא מהווה בחירה בין חלופות שאנו אדישים ביניהן, בחירה שיכולה להיות מוכרעת למשל על-ידי הטלת מטבע. ואולם, קריאה קשובה של השיר מרמזת לכיוון אחר. הדרכים שנפרדות כאן ביער הן מטאפורה לדרכי חיים. והבחירה ביניהן, הנכפית כאן על המטייל, היא בגדר של הכרעה כבדת משקל, הכרעת חיים "גדולה".

המטייל מודע לכובד משקלה של הבחירה. הוא מנסה לרגע להיאחז בתקווה שהיא מנת חלקם של רבים המתנסים בהכרעה גדולה, לשוב בעתיד אל נקודת המפנה ולממש את האפשרות לצעוד בדרך השנייה ("לזו יום אחד עוד אחזור!"). אך הוא מכיר מיד בכך שאין זו אלא אשליה. ממש כשם שהרקליטוס אינו יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים – כי הנהר כבר אינו אותו נהר, וגם כי הרקליטוס כבר אינו אותו אדם שהיה – כך המצב גם בעמדך אל מול צומת מכריעה בחייך. משבחרת, והלכת בדרך שהלכת, ויתרת על הדרך שלא הלכת בה ועליך להשלים עם הוויתור. לאורך הדרך חלים בך שינויים ודבר מתגלגל לדבר ("דרך מדרך נמשכת"), ואין לפיכך מובן לנחמה האשלייתית שהברירה שהיתה לך בעבר תשוב ותהיה פתוחה לפניך גם בעתיד ("ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת"). עם זאת, האפשרות שהוחמצה ממשיכה ללוות אותך תמיד, במין נוכחות צל המעידה בחריפות על גורליותה של ההכרעה.

השיר מסתיים באווירת אגדה ("ברבות הימים") מרירה-מתוקה. המטייל מאשר את הבחירה שעשה אי-אז שם ביער. הוא מאמץ – או אולי קובע עתה, בחוכמה שלאחר מעשה – את העיקרון שהתגלם באותה הכרעה. "בחרתי בזו שהלכו בה פחות": הלכתי בדרכי שלי ולא בתלם שכבשו האחרים. כאן המתיקות. אך האנחה המלווה את הקביעה הזאת, וגם שמו של השיר, מזכירים לנו שיש דרך שלא נוסתה ומותירים שובל של ויתור והחמצה. לאחר סיומו נמשך מן השיר דוק עדין של עצב מריר.

 

 

אם – רודיארד קיפלינג
תירגמה והעירה עדנה אולמן-מרגלית
אם תשמור על קור הרוח כאשר כולם סביבך
מאבדים את שלוותם ותולים אשם בך,
אם תבטח בעצמך אל מול רבים מפקפקים
אך גם תבחן בתוכך שמא הם אולי צודקים;
אם לחכות תדע בלי להתייאש,
ואף אם לשקרים תהיה קרבן חינם –
מכל דבר שקר, ואף משנאה, תרחק כמו מאש;
אל תראה צדיק מדי, ולא מדי חכם:

אם לחלום תדע אך לא תשגה בחלומות;
אם לחשיבה תוכשר אך לא תראה בה מטרה;
אם נוכח פני אסון או ניצחון תדע לעמוד
ולהתייחס לנכלולי שני אלה באותה צורה;
אם להבליג תוכל, עת מילותיך
יעוותו בידי זדים כדי ללכוד פתאים;
או תחזה כיצד קורסים כל מפעלי חייך –
ותרכן, ושוב תבנה, במעט כלים בלויים;

אם את כל אשר צברת תאגד בחבילה
ולסכן אותה כולה תוכל במחי אחד,
ולהפסיד – ולהתחיל ממש מהתחלה
ולא לפלוט מלה על שאבד;
אם לאמץ תוכל כל שריר וגיד ועצב
לבד מן הרצון המצווה "המשך!"

אם לא יגבה לבך כשתתהלך עם מלך ועם שוע,
ואם תשמור על מדתך עת תדבר עם המונים,
אם לא אויב ולא אוהב יוכלו בך לפגוע,
אם לכולם כבוד תרחש, אך לא תהדר פנים;
אם רק בכל דקה אשר בלי שוב חולפת
תדע לדחוס ששים שניות עד כלות מרוצתך –
לך תבל כולה, על כל שהיא מקפת,
ולמעלה אף מזאת: ילדי, אדם הנך!

בתולדות ההגות האנושית ישנם כמה דגמים מופתיים של האדם האידיאלי. לדגמים אלה חשיבות מיוחדת בהגות החינוכית, בשרטטם את דמותו של תוצר החינוך המושלם. כך האידיאל האפלטוני של האדם המעיין (הקונטמפלטיווי), איש המידות האריסטוטלי, האביר הלוחם של ימי הביניים, איש האשכולות של הרנסנס, האדם הטבעי של רוסו או אדם-העל של ניטשה, כמו התלמיד החכם היהודי, הסמוראי היפני או הברהמין ההודי. ההגות הבריטית הניבה את אידיאל הג'נטלמן-החובבן של ג'ון לוק – ואף את גלגולו בקצין-הג'נטלמן שדמותו גלומה בשיר "אם" של קיפלינג (1910)

השיר "אם" משרטט מודל של אדם מאופק, קר רוח, מספיק-לעצמו, בעל יושרה ומצפוני, אדם שמתמודד עם מכות גורל בחישוק שפתיים, אינו מוותר, אינו נכנע ואינו מתבכיין. זה איש פעולה ואיש מעשה שיודע אמנם לחשוב, אך – בהתרסה כלפי אפלטון – אין העיון תכליתו ("אם לחשיבה תוכשר אך לא תראה בה מטרה"). הוא חי בעצימות (אינטנסיוויות) את החיים במלואם, ועם היותו איש מעלה הוא אינו אמור להתבלט ככזה: "אל תיראה צדיק מדי, גם לא מדי חכם".

לדמות מופת זו של קיפלינג היתה השפעה חינוכית עצומה בבריטניה האימפריאלית ומחוצה לה. היא השפיעה על חברי תנועת הצופים לדורותיהם בעולם ואף בארץ – באדן-פאול, מייסד התנועה, היה ממעריציו של קיפלינג – וכן על מחזורים רבים של מתבגרים ושל צוערי בה"ד 1, שהשיר "אם" היה להם למוטו. השיר גם זכה במשך השנים לתרגומים רבים לעברית. קריאה השוואתית בהם מאלפת מבחינות רבות, הן מצד גלגוליה של העברית והן מצד השתקפותן בתרגומים של התמורות באידיאל האדם בארץ.

קריאתו של השיר "אם" נכרכה מראשיתה בשיר אחר של קיפלינג, "נטל האדם הלבן" ("The White Man's Burden"), שיר מטריד שעניינו צידוק שלטונו הקולוניאלי של האדם הלבן. השיר "אם" כשלעצמו חף מן ההקשר הזה, ועם זאת לעיניים הקוראות את השיר היום יבלוט הפן הגברי שלו. מלותיו האחרונות הן "!you'll bea man, my son" הפנייה כאן היא אל הבן, ומלת המפתח man בונה על דו-המשמעות בין "אדם" ו"גבר": אם ימלא הבן אחר כל תנאי האופי שמציב השיר, יעבור את מבחן הגבריות ויתקבל כחבר במסדר הגברים, הבחירה לתרגם את הסיום במלים "ילדי, אדם הנך!" מאפשרת לחתור כנגד נימה זו, ולעשות את הדמות שמתווה השיר לאידיאל אנושי-כללי. אחרי ככלות הכל, אין סיבה להניח שהדמות האמיצה והלא-מתלוננת של השיר מאצילה על נשים פחות משהיא מאצילה על גברים.

 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על החלטות- נספח 1

  1. פינגבאק: יחידת החלטות | פתיליה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s