עקרונות הפדגוגיה הביקורתית- כרטיסיות יישום

(1) דיאלוג שוויוני בין המורים/מדריכים לתלמידים/חניכים

הדיאלוג יוצא מהחיים של התלמידים. דרך הדיאלוג המורה מכיר את החיים שלהם. רק אחרי שנוצרה אווירה שבה מרגישים הלומדים נוח לדבר, והמורה מכיר את שפתם, חייהם וכו', הוא נותן כבוד ומקום לידע שיש להם כבר ומעביר אותם לשפה של מושגים או ללימוד קרוא וכתוב. לא מניח ששפתו טובה משפתם ושתרבותו טובה מתרבותם.
בדיאלוג אין מורה ותלמידים, אלא כולם מלמדים וכולם לומדים. שתוף התלמידים בהכנת חומר הלימודים, בהסתמך על מה שהם כבר יודעים. הדיאלוג החינוכי מסתמך אם כן על תרבותם של הלומדים.

 

איך נוכל ליישם עיקרון זה במפגשים?

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

(2) מיפוי המציאות

נעשה יחד עם התלמידים ויוצא מעולמם. ההנחה היא שלכל אחד יש כבר מראש עולם ידע עשיר, הכרה ותפיסת מציאות. השלב הבא הוא לשאול שאלות על המציאות שהכרנו האם ככה אנחנו רוצים שהיא תראה? האם היא נראת לנו? למשל נושא המשפחה. מי המשפחה שלנו? מי עושה מה, מה חלוקת התפקידים, הכוח ונשאל מי מרוויח מזה? מי מרוצה? מי מפסיד? האם ככה נרצה שהמשפחה שלנו תראה? כדי שהחינוך יהיה ביקורתי, מיפוי המציאות חייב להתייחס לשוויון ולאי שוויון בין קבוצות בחברה, לריבוד להיררכיה, ליחס בין קבוצות.

איך נוכל ליישם עיקרון זה במפגשים?

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

 

(3) העצמה

המטרה הענקת כוח לכל לומדת. העצמה נעשת על ידי חיבור כל אחד לידע ולכשרון שלו/שלה. למשל ההנחה שלכל אחד כבר יש ידע על העולם ושהידע שלה חשוב ומשמעותי. אם התלמידות משתתפות בהכנת החומר הנלמד יש להן שליטה על התוכן והמתודה והלימודים נעשים במבנה שוויוני. הן מקבלות כוח בכתה. התפיסות של התלמידים את עצמם כבעלי כוח בכתה מובילה לתפיסה של כוח בחברה. אזרחים אקטיביים, שותפים לתהליכי קבלת החלטות בחברה או יכולים להוביל לשינוי בחברה.ההעצמה היא קולקטיבית.

איך נוכל ליישם עיקרון זה במפגשים?

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

(4) הכוח של הקבוצה

קשה או בלתי אפשרי לעשות שינויים לבד. קבוצה עם אינטרס משותף חזקה הרבה יותר. הרבה יותר מכל אינדיבידואל.

איך נוכל ליישם עיקרון זה במפגשים?

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

 

 

 (5) רפלקטיביות

תוך כדי בחינת המציאות אנחנו בוחנים גם את עצמנו. אנחנו בתוך התמונה. למשל ריבוד ותרבויות בישראל כדאי לבדוק אצלנו ולא רק בחברה הישראלית. בכל קבוצה יש מאבקי כוח, ריבוד, חלוקת כוח. נלמד מה קורה בקבוצה שלנו כדי להבין מה קורה בחוץ.

איך נוכל ליישם עיקרון זה במפגשים?

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

(6) חינוך פוליטי

כל חינוך הוא חינוך פוליטי גם כשאנחנו לא מודעים לזה. תמיד יש פילוסופיה מאחור. חינוך שטוען כי הוא א-פוליטי רוצה בעצם לשמר מצב קיים ולו נקרא חינוך אידיאולוגי.
החינוך הפוליטי מכוון לטיפוח יכולתו של היחיד לפעול בתחום הפוליטי כיצור אוטונומי, המכריע את הכרעותיו בתחום הזה תוך הזדקקות מינימלית אפשרית לדעת קהל, למנהיגים, לדעות קדומות, למוסכמות, ללחץ קבוצתי וכו'; החינוך האידיאולוגי, לעומת זאת, עיקרו במאמץ לשכנע של התלמיד בדבר יתרונה של עמדה פוליטית המועדפת על ידי מחנכיו, שאינם נמנעים בדרך כלל מלהזדקק לדעת קהל וללחץ קבוצתי, להפעלת סמכותם ולשימוש בסטריאוטיפים הרווחים בסביבה בשעה שהם מנסים להביא את חניכיהם לקבלת העמדות הפוליטיות, הרצויות להם.

איך נוכל ליישם עיקרון זה במפגשים?

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

עקרונות הפדגוגיה הביקורתית

עקרונות הפדגוגיה הביקורתית

מחויבות לתיקון עולם המתבססת על שתי הנחות

1) המצב אינו טוב. 2) אפשר לשפר אותו.

ההנחה שהמצב לא טוב נבנתה על ההכרה שבעולמנו יש סבל אותו גורמים בני אדם מסוימים לבני אדם אחרים וכי קיימים פערים עצומים בחלוקת העושר, הכוח והמשאבים בעולם. זיהוי נקודות הדיכוי הקיימות בחברה וניסיון לעורר את התלמידים להכירם. ג'ירו אומר להזמין את התלמידים לעסוק בניתוחים שיטתיים של מערכות הדיכוי ואי השוויון, השתקות ועוד.

הנחת יסוד שנייה – המצב ניתן לשינוי. הדיכוי אינו גזרה משמיים, אלא מעשה של בני אדם. בניגוד לבורדייה ולאסכולת פרנקפורט שעסקו בתיאור את המצב הקיים, הפדגוגים הביקורתיים מציעים דרכים לשנוי. הם אופטימיים מאוד ומאמינים בפעולות למען שינוי חברתי, שינוי בית ספרי.

 

תפקידם של המחנכים הביקורתיים זה לא רק לאתר את הדיכוי אלא גם לאתר מקומות של התנגדות. כי בכל מקום שבו פועלת ההגמוניה פועלים גם כוחות אנטי-הגמונים. איזה כוח מופעל ומה ההתנגדות הפוטנציאלית או המופעלת פרקטית.

התקווה – סוכני שינוי ולא סוכני חברות – אנשים עם שליחות מוסרית.

מערכת החינוך לטענתם היא חלק אינטגראלי מהמערך החברתי ומאבקי הכוח שמתקיימים שם מתקיימים ומזינים גם אותה. הפוליטיקה לפיכך היא חלק מהווי בית הספר והאקדמיה.

 

מודל הוראה/הדרכה אפשרי לפי פריירה:

 

  1.   דיאלוג שוויוני בין המורים/מדריכים לתלמידים/חניכים – הדיאלוג יוצא מהחיים של התלמידים. דרך הדיאלוג המורה מכיר את החיים שלהם. רק אחרי שנוצרה אווירה שבה מרגישים הלומדים נוח לדבר, והמורה מכיר את שפתם, חייהם וכו', הוא נותן כבוד ומקום לידע שיש להם כבר ומעביר אותם לשפה של מושגים או ללימוד קרוא וכתוב. לא מניח ששפתו טובה משפתם ושתרבותו טובה מתרבותם.

    בדיאלוג אין מורה ותלמידים, אלא כולם מלמדים וכולם לומדים. שתוף התלמידים בהכנת חומר הלימודים, בהסתמך על מה שהם כבר יודעים. הדיאלוג החינוכי מסתמך אם כן על תרבותם של הלומדים.

  1.   מיפוי המציאות – נעשה יחד עם התלמידים ויוצא מעולמם. ההנחה היא שלכל אחד יש כבר מראש עולם ידע עשיר, הכרה ותפיסת מציאות. השלב הבא הוא לשאול שאלות על המציאות שהכרנו האם ככה אנחנו רוצים שהיא תראה? האם היא נראת לנו? למשל נושא המשפחה. מי המשפחה שלנו? מי עושה מה, מה חלוקת התפקידים, הכוח ונשאל מי מרוויח מזה? מי מרוצה? מי מפסיד? האם ככה נרצה שהמשפחה שלנו תראה? כדי שהחינוך
    י יהיה ביקורתי, מיפוי המציאות חייב להתייחס לשוויון ולאי שוויון בין קבוצות בחברה, לריבוד להיררכיה, ליחס בין קבוצות.

 

  1.   העצמה – המטרה הענקת כוח לכל לומדת. העצמה נעשת על ידי חיבור כל אחד לידע ולכשרון שלו/שלה. למשל ההנחה שלכל אחד כבר יש ידע על העולם ושהידע שלה חשוב ומשמעותי. אם התלמידות משתתפות בהכנת החומר הנלמד יש להן שליטה על התוכן והמתודה והלימודים נעשים במבנה שוויוני. הן מקבלות כוח בכתה.   התפיסות של התלמידים את עצמם כבעלי כוח בכתה מובילה לתפיסה של כוח בחברה. אזרחים אקטיביים, שותפים לתהליכי קבלת החלטות בחברה או יכולים להוביל לשינוי בחברה.ההעצמה היא קולקטיבית.

  

  1.   הכוח של הקבוצה – קשה או בלתי אפשרי לעשות שינויים לבד. קבוצה עם אינטרס משותף חזקה הרבה יותר. הרבה יותר מכל אינדיבידואל.

 

  1.   רפלקטיביות – תוך כדי בחינת המציאות אנחנו בוחנים גם את עצמנו. אנחנו בתוך התמונה. למשל ריבוד    ותרבויות בישראל כדאי לבדוק אצלנו ולא רק בחברה הישראלית. בכל קבוצה יש מאבקי כוח, ריבוד, חלוקת כוח.     נלמד מה קורה בקבוצה שלנו כדי להבין מה קורה בחוץ.

   

  1.   חינוך פוליטי – כל חינוך הוא חינוך פוליטי גם כשאנחנו לא מודעים לזה. תמיד יש פילוסופיה מאחור. חינוך שטוען כ שהוא א-פוליטי רוצה בעצם לשמר מצב קיים ולו נקרא חינוך אידיאולוגי.
    החינוך הפוליטי מכוון לטיפוח יכולתו של היחיד לפעול בתחום הפוליטי כיצור אוטונומי, המכריע את הכרעותיו בתחום הזה תוך הזדקקות מינימלית אפשרית לדעת קהל, למנהיגים, לדעות קדומות, למוסכמות, ללחץ קבוצתי וכו'; החינוך האידיאולוגי, לעומת זאת, עיקרו במאמץ לשכנע של התלמיד בדבר יתרונה של עמדה פוליטית המועדפת על ידי מחנכיו, שאינם נמנעים בדרך כלל מלהזדקק לדעת קהל וללחץ קבוצתי, להפעלת סמכותם ולשימוש בסטריאוטיפים הרווחים בסביבה בשעה שהם מנסים להביא את חניכיהם לקבלת העמדות הפוליטיות, הרצויות
    ללהם
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

יחידת מעגלים ת'מעגל- מעורבות החניכים בימי גרעין

חוני המעגל

רקע

על פי משנה, נתבקש חוני להתפלל כדי שירדו גשמים, ובמקרה אחד שבו לא נענתה תפילתו לגשמים בשנת בצורת, הקיף עצמו בעיגול, ונשבע שלא יצא מתוכו עד שירד הגשם. אז החל לרדת גשם שוטף, ופנו אליו על מנת שיתפלל להפסקת הגשמים.

 

מטרות:

החניך יבחן את מפגשי ההדרכה עד כה

החניך יכיר את עקרונות פדגוגיה הביקורתית ויבחן דרכה את מפגשי ההדרכה
החניך ישתתף בתכנון הצורה והתוכן של מפגשי ההדרכה הבאים

 

מהלך: 
1) סיכום ימי הגרעין (30 דקות)

2) קריאת עקרונות הפדגוגיה הביקורתית (20 דקות)

3) תכנון מפגשי ההדרכה הבאים (40 דקות)

 

תאור:

1)      סיכום ימי הגרעין:

א.      כותבים סיכום – נשים פתקים עם תחילת משפט בתוך כובע, כל חניך יוציא 2 פתקים ויצטרך להמשיך את המשפט הכתוב בפתק לפסקה שמסכמת דבר מסוים בימי הגרעין. דוג' לפתק: לפני יום גרעין אני… (10 דק')

ב.       כל חניך מקריא את מה שכתב (10 דק')

ג.        דיון פתוח לסיכום ימי הגרעין עד עכשיו (10 דק')

 

2)      קריאת עקרונות הפדגוגיה הביקורתית (20 דק')
3)      תכנון מפגשי ההדרכה הבאים:

א.      נתחלק לזוגות וכל זוג מקבל דף המפרט עקרון ספציפי בפדגוגיה הביקורתית וחושב על דרכים ליישם עקרון זה (20 דק')

ב.       משתפים ברעיונות (10 דק')

ג.        עורכים סבב אסוציאציות שבו כל אחד אומר בתורו שמתאים ל: "מעניין אותי שנלמד יחד…"

ד.       פרקטיקה (אם נספיק)

 

צריך להגיע עם:

  1. טקסט
  2. דפי יישום עקרונות
  3. פתקים וכובע

נספחים

משפטים לפתקים בהתחלה:

לפני יום גרעין אני…, חשבתי שיום גרעין יהיה יותר…, הייתי רוצה שביום גרעין יהיה יותר…, היה לי מעניין ביום גרעין כש…, ביום גרעין אנחנו מדברים…, ביום גרעין אני מרגיש שאני…, התכנים ביום גרעין…, כיף מדי פעם כש… ביום גרעין, מרגיש לי שיום גרעין…, הדבר שאנחנו הכי מפספסים ביום גרעין זה…

נספחים נוספים:
עקרונות הפדגוגיה הביקורתית
עקרונות- כרטיסיות יישום

פורסם בקטגוריה הציר הקבוצתי, של"ת | כתיבת תגובה

יחידה בנושא אינטימיות – משקפיים

משקפיים

רקע

יחידה אחת לפני האחרונה בסמינר קבוצה המתעמקת במשמעותם של היחסים בין פרטי הקבוצה,
עם  דגש על אינטימיות ושיקוף הבונים קבוצת חיים.

 

מטרות:

החניך יברר מהי אינטימיות

החניך ישאל את עצמו מהו קשר משמעותי בין אנשים
החניך יקשר אינטימיות ויחסים משמעותים לבין קבוצת חיים

החניך יתעמק במהו שיקוף כמרכיב יחסים משמעותיים

 

מהלך: 
1) אינטימיות (20 דקות)

2) יחסים משמעותיים בקבוצה (35 דקות)

3) משקפיים + דיון (35 דקות)

 

תאור:

מפזרים על הרצפה משפטים על אינטימיות

דיון: מהי אינטימיות? אילו מצבים של אינטימיות יש? (יחסים אינטימיים, שיחה אינטימית, רגע אינטימי) מה ההבדל ביניהם?

אנחנו מתמקדים ביחסים אינטימיים

מה מרכיב יחסים אינטימיים? (קרבה – נפשית ופיזית, אהבה, כנות, אמון, היכרות)

יחסים אינטימיים – איך הם מתקיימים בקבוצת חיים?

מתחלקים לחברותות

  1. זוג נשוי
  2. קומונת גרעין עודד מועצה אזורית מעלה אבק
  3. קבוצת כדורגל הפועל קליקליה
  4. חברי קיבוץ עסיסים
  5. חברי הקיבוץ העירוני תמוז + הסבר

 

כל קבוצה מקבלת אחת מהקבוצות ועליה לענות על השאלות הבאות

–          האם קיימים יחסים אינטימיים בין החברים?

–          אילו יחסים קיימים ביניהם? או במה ההתמקדות ביחסים ביניהם?

–          אילו מרכיבים יש ליחסים?

 

חוזרים למעגל:

–          מה ביחסים אלו משמעותי? (מה בבחירה של ההשתייכות לקבוצה זו משמעותי לחיי? כמה האנשים בתוכה משפיעים עליי?)

–          איללו דברים מרכיבים יחסים משמעותיים בקבוצה אינטימית?

הקדמה – מרכיב אחד בתוך יחסים משמעותיים הינו שיקוף

משקפיים: כל אחד מחברי הקבוצה מקבל משקפיים בצבע מסויים, ודף בצבע אחר המודבק לו על הגב (הוא אינו יודע מהו צבע הדף). עליו להבין מהו צבע הדף שלו. לא נותנים להם כללים אלא רק הוראה לגלות מהו צבע הדף (הדף של כולם בצבע לבן)

דיון: מי גילה את הצבע של הדף? איך גיליתם?

מה לדעתכם מסמלות המשקפיים הצבעוניות? (ה"ראייה שלי", התפיסה שלי את המציאות, דעות, תפיסת עולם וכו.)

מה לדעתכם מסמל הדף? (תכונות, מי אני, מה החוזקות שלי, מה החולשות שלי)

האם אנחנו רואים אנשים כמו שהם? האם ה"ראייה" שלנו משפיעה? איך אנחנו משקפים לאנשים מה אנחנו רואים בהם? האם זה בדיוק כמו שהם?

האם אנחנו "דפים לבנים"?

 

קטע קריאה על שיקוף:

   
ראי ראי שעל האגו

המילה שיקוף אינה נפוצה כמו אגו, והיא פופולרית בעיקר בתרבות העידן החדש בישראל. אבל כפי שנראה היא קשורה לאגו. אנשים כבר מזמן אינם מתלוננים זה על זה, אלא נותנים אחד לשני שיקוף. נראה שכולנו הפכנו למראות מהלכות על שתיים שמשקפות זו לזו היכן אנחנו נמצאים, לאן אנחנו הולכים, מה קורה לנו ואולי גם מה יקרה לנו. המילה מָשוֹב נעלמה, המילה ניתוח נזנחה, המילה דעה יצאה משימוש, והמילה ביקורת היא טמאה.

"אני לא אומר לך את זה בקטע של ביקורת. זה יותר שיקוף", אמר לי חבר שניסה להראות לי כמה אני טועה. ויש גם ניסוח אחר: "אני לא אומרת את זה ממקום של אגו, אלא כשיקוף". אנחנו מבקשים שיקוף כי אנחנו רוצים לדעת איפה אנחנו עומדים, נמצאים, מה מצבנו. השיקוף אמור לשקף, כמראה, את מצבנו.

השימוש במילה שיקוף, מפיהם של חברי או ידידתי, לכאורה מצביע על כך שהם אינם מדברים בביקורת ואינם מצויים במקום של האגו. האגו באותם רגעים – הגבולות שמגדירים פעמים רבות את כל מה שמפריע לנו או מענג אותנו – לכאורה נזנח. והדובר/ת עומד/ת במקום אחר, לא של אגו. אבל איפה המקום הזה?

ביקורת נקשרת בעינינו לתלונה, לעובדה שיש משהו שמפריע לי. ביקורת היא בעצם הודאה בכך שאני שיפוטי או שאני חלש (כי משהו מפריע לי). כלומר, היא נקשרת לאגו. לעומת זאת, כשאני נותן לזולתי שיקוף, אני הרי נקי מכל "אני", אני רק מוסר לו בצורה המשקפת ביותר את המציאות. בזמן השיקוף אני כנראה שוכח שהדברים נאמרים בניסוח שלי, ולא בניסוח של מישהו אחר; שהם נובעים בדרך כלל, מהשקפה שיש לי על העולם; אפילו עצם העובדה שהם נאמרים בעברית, ולא בשפה אחרת, מונעים מהם להיות שיקוף ישיר. בקיצור, מה שנראה כשיקוף הוא למעשה חוות דעת לא-נקייה כלל וכלל, אלא השקפה שקשורה בעבותות לכל כך הרבה דברים אחרים, שקצרה היריעה מלפרט. מדובר במראה עקומה מעצם הגדרתה.

השורש ש.ק.ף שמקורו בשורש ז.ק.ף. מורה על בליטה, ומכאן על משהו שנראה בצורה בולטת. לכן דבר שָקוף הוא דבר שרואים דרכו. המראֶה שנשקף מהמרפסת הוא מה שנראה מהמרפסת, וכן הלאה.
לעומת שיקוף, המילה השקפה (מאותו השורש) עשויה להיות כנה יותר. מה היה קורה אם חברי היה אומר: "אני רוצה להביע את השקפתי בנוגע אלייך"? הוא היה מציין בזאת שלהשקפה שלו, כמו לראייה, יש נקודת מבט ושדה ראייה מוגבל. הוא היה מציין שהדברים האמורים נובעים מתוך החוויה והדעה שלו.

 

מהו שיקוף? מהו תורם לקבוצה? מהו תורם לפרטים?

 

רשימת ציוד:
הכנה מוקדמת: משקפיים
ציוד:דפים לבנים

נספחים

"…למילה "אינטימיות" אין מקבילה בעברית. המילה הקרובה לה ביותר היא "קרבה" אך אין בה די כדי לאפיין את החוויה האינטימית. האינטימיות היא יצירת חיבור רגשי  בין בני אדם. חיבור של דיאלוג כן וגלוי ושל מעורבות ופתיחות. הווידוי למשל, עם היותו חלק משמעותי של האינטימיות אינו מהווה כשלעצמותנאי מספיק עבורה. הווידוי משרת אותנו כפורקן וכדרך להבנה עצמית. בעודאינטימיות היאמסע אל תוך נפשנובלווייתאדם אחר. את האדם הזה אנו בוחרים בעזרת חוש המאפשר לנו לזהות את מידתהיכולת שלו להגיע ליחסי אינטימיות. פעמים רבות אנו מתקשרים עם בני אדם שישלהם  מכנה משותף עמנו, כמו: דמיון בתפיסת עולם וסיפור חיים, אלו מהוויםקרקע נוחה יותר ליחסי קרבה. אך בד בבד עם זאת, קיימים יחסים אינטימיים עםבני אדם שונים מאוד מאתנו דרך הגילוי עד כמה שפתנו משותפת למרות השוני…."

 

מתוך "אינטימיות כדיאלוג"-סמדר גונן

 

אינטימיות- פירוש המושג אינטימיות הוא: קרבה משמעותית.
קשר אינטימי הוא קשר המאפשר לאדם להיות הוא עצמו –  ולקבל את השני באותה המידה.
האדם מרגיש בנוח לשוחח בחופשיות על נושאים וערכים החשובים לו, ובכך להבהיר ולהציב גבולות באשר למה שמתאים ומקובל עליו במסגרת הקשר.

 

הסבר על קיבוץ תמוז:

תמוז היא קהילה קטנה, המונה כעשרים וחמישה מבוגרים בגילאי 28-48 וכשלושים ושלושה ילדים בגילאי 0-16.
אנו מתגוררים במרכז בית שמש, עובדים ולומדים במקצועות חופשיים שונים בבית שמש ומחוצה לה.
אנו מקיימים אורח חיים כלכלי-שוויוני המבוסס על שיתוף בהכנסות ובכלל הנכסים.
חיינו מבוססים על מעורבות ומחוייבות חברתית במעגלי ההשתייכות השונים שלנו: המשפחה, קהילת תמוז, מקום העבודה, העיר בית-שמש והחברה הישראלית בכללותה.
אנו מקיימים חיי תרבות יהודית מתחדשת, השואב מלוח השנה העברי ומסדר היום החברתי-פוליטי של החברה הישראלית.

 

פורסם בקטגוריה הציר החברתי, יחידות, כללי | עם התגים , | כתיבת תגובה

חמישה תפוזים מכניים לארוחת בוקר \ נמרוד אלוני

בשירות המילואים האחון שלי, בחורף 94 במרומי הר אביטל שברמת הגולן, ניהלנו כמה אבות "שיח הורים". אחד מאתנו, אדם בשנות הארבעים לחיו, תיאר בשיווין נפש כיצד אינו יכול עוד לשוחח עם ילדיו, קל וחומר להבין אותם. "יש להם "ראש" משלהם", אמר, "ואני כבר לא מנסה אפילו להבין אותו". ברוב שעותיהם הפנויות, הוא סיפר, שקועים הילדים בטלויזיה, במשחקי הוידאו ובמחשב. הוא אינו יודע מה הם מפיקים מכל זה, הודה,  אך ברכה גדולה אחת מצאו אישתו והוא במצב דברים זה. הילדים המחוברים למחשב אינם זקוקים לא לבייביסיטר ולא לתשומת לב ממשים מצד ההורים.

כאבא טוב, הרוצה לשמח את ילדיו לקח אותם אותו כבר להנות מכל המופלא שבדיסנילנד. הוא, האב, סיפר לנו, כיצד יצא מכליו מרוב התרגשות, וצרח מהשתאות מאושר ומפחד לנוכח הרפתקאות השיא שזימנו לו מתקני השעשועים. בילדיו, לעומת זאת, בקושי נישאר רושמם של האירועים. הם עברו ממתקן למתקן, שואפים אל המסוכן יותר והמלהיב יותר, אך פניהם נשארו חתומות. לא היו אצלם שום גילויים של התלהבות, הכרת תודה או שביעות רצון. "היה בסדר", אמרו הילדים בסוף הסיור. מסיים האב את סיפורו, שאלתי אותו שמא הריחוק והניכור הזה בינו לבין ילדיו הם תולדה של בחירה שלו להפקירם לעולם הטלויזיה, משחקי הוידאו והמחשב. "עזוב בחייך", הייתה תשובותו, "אלה הזמנים של עכשיו; צריך ללכת איתם וזהו".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הציר המשימתי, הציר הרעיוני, כללי | עם התגים , , | כתיבת תגובה

מלכודת העסוקים- טים קריידר

מלכודת העסוקים
כתב: טים קריידר
תורגם ע"י אורי ברוסילובסקי
לקוח מ-כאן

אם אתם חיים בארצות הברית במאה ה-21, כנראה יצא לכם לשמוע הרבה אנשים מספרים לכם כמה הם עסוקים. זה הפך לתשובה האינסטינקטיבית של כל מי שתשאלו אותו מה עובר עליו. "עסוק!". "כל כך עסוק". "זה ממש מטורף". ברור כי זו התרברבות במסווה של התלוננות. והתגובה הנפוצה היא סוג של איחול: "זה טוב להיות עסוק", "עדיף ככה מאשר ההיפך".


שימו לב שבדרך כלל האנשים שמספרים לכם כמה הם עסוקים, אלו אינם אנשים שעושים משמרות צמודות במחלקה לטיפול נמרץ, וגם לא אלה שמיטלטלים כל השבוע באוטובוסים בין שלוש עבודות בשכר מינימום; כי האנשים האלה אינם עסוקים, הם פשוט עייפים. מותשים. מתים מהלכים. כמעט תמיד המתלוננים יהיו אלו שכפו על עצמם את סדר היום המלא: עבודה והתחייבויות שלקחו על עצמם בהתנדבות, שיעורים ופעילויות שהם "עודדו" את הילדים שלהם להשתתף בהן. הם עסוקים בגלל השאיפות, המרץ או החרדה שלהם עצמם, כי הם מכורים ללהיות עסוקים, ומלאי חשש מהדברים איתם יצטרכו להתמודד, בהיעדר משהו לעשות.

כמעט כל מי שאני מכיר הוא עסוק. הם מרגישים חרדה או אשמה בכל פעם שהם לא עובדים או עושים משהו שמקדם את עבודתם. הם מקדישים זמן לפגוש חברים כמו שסטודנטים עם ציונים טובים נרשמים לשירות קהילתי כדי שזה ייראה טוב בקורות החיים שלהם. לאחרונה שאלתי חבר אם הוא רוצה לעשות משהו השבוע, והוא ענה שאין לו הרבה זמן אבל אם אני מארגן משהו אז שאני אגיד לו, ואולי הוא יוכל לעשות הפסקה מהעבודה לכמה שעות. רציתי להבהיר לו שהשאלה שלי לא היתה התראה מראש להזמנה שתבוא בעתיד; זו היתה ההזמנה.אבל המצב העסוק שלו היה כמו רעש חזק שהוא צעק דרכו, ואני פשוט ויתרתי על הניסיון להתגבר עליו בצעקותיי שלי.

אפילו ילדים עסוקים כיום, הלו"ז שלהם מלא עד כדי מחצית השעה בשיעורים ובפעילויות מחוץ לשעות הלימודים. הם מגיעים הביתה בסוף היום, עייפים כמו אנשים מבוגרים. אני הייתי מדור הילדים שחזרו הביתה עם מפתח, והיו להם שלוש שעות חופשיות בצהריים, ללא שום השגחה, זמן שעשיתי בו כל מה שרציתי- החל מלעיין באנציקלופדיה, ליצור סרטי אנימציה או להיפגש עם חברים ביער ולהשליך אדמה אחד על העיניים של השני. שעות אלה סיפקו לי כישורים חשובים ותובנות שנותרו בעלות ערך עבורי עד היום הזה. השעות החופשיות האלה סיפקו לי מודל של איך ארצה לחיות את שארית חיי.

ההיסטריה הנוכחית היא לא בהכרח תנאי בלתי נמנע של החיים; זה משהו שאנחנו בוחרים, ולו רק מפני שאנו מסכימים לכך. לפני זמן לא רב דיברתי ב"סקייפ" עם חברה שעזבה את העיר מכיוון שלא יכלה לעמוד בתשלום שכר הדירה, וכעת היא גרה בדרום צרפת ועוסקת באומנות. היא העידה על עצמה כי לראשונה מזה שנים היא מרגישה שמחה ורגועה. היא עדיין מספיקה לעבוד, אבל זה לא מכלה את כל הזמן והכוח שלה. היא אומרת שזה מרגיש כמו בקולג' – יש לה מעגל חברים, וכולם יוצאים לשבת ביחד בכל ערב. ושוב יש לה חבר. (היא תיארה בצער את חווית הדייטינג בניו יורק: "כולם עסוקים מדי, וכל אחד חושב שהוא יכול להשיג מישהו יותר טוב").

מה שהיא חשבה בטעות שהיה האישיות שלה – נמרצת, עצבנית, חרדה ועצובה – התברר להיות רק השפעה מעוותת של הסביבה עליה. הרי אף אחד לא באמת רוצה לחיות כך, כמו שאף אחד לא רוצה להיקלע לפקק תנועה, להידחפות צפופה באצטדיון או למלחמת המעמדות בבית הספר התיכון – זה משהו שכולנו כופים זה על זה ועל עצמנו.

להיות עסוק משמש כביטחון הקיומי שלנו, גדר המגנה עלינו מפני הריקנות; הרי ברור כי החיים שלנו לא יכולים להיות מטופשים, פשוטים או חסרי משמעות אם אנחנו כל כך עסוקים, הלו"ז שלנו מלא, ואנחנו דרושים בכל שעה של היממה. פעם הכרתי אישה שעשתה התמחות במגזין, שבו לא הרשו לה לצאת בזמן ארוחת הצהריים, מחשש שמא יהיו זקוקים לה באופן דחוף מסיבה כלשהי. זה היה מגזין ערוצים שהפך למיותר כאשר נוספה האפשרות לצפות בלוח השידורים על גבי מסך הטלויזיה עצמה, אז קשה לי להאמין שלהעמדת הפנים הזו היתה חשיבות כלשהי, מלבד אשליה עצמית ממוסדת. יותר ויותר אנשים במדינה כבר לא עושים או יוצרים משהו מוחשי; אם אין ספר ילדים המספר על חתול או אריה שעושה את העבודה הזאת, אז לא בטוח שאני מאמין שהיא הכרחית. אני לא יכול שלא לתהות האם כל התשישות הדרמטית הזאת אינה רק דרך לחפות על כך שרוב מה שאנחנו עושים הוא חסר משמעות.

אני לא אדם עסוק. מבין האנשים השאפתנים שאני מכיר, אני העצלן מכולם. כמו רוב הכותבים, אני מרגיש כמו חוטא שלא ראוי לחיות בכל יום שבו אני לא כותב, אבל אני גם מרגיש שארבע או חמש שעות מספיקות בשביל הזכות להלך על כדור הארץ יום נוסף. בימים הרגילים הטובים ביותר שלי, אני כותב בבוקר, יוצא לנסיעת אופניים ארוכה ועושה שליחויות אחר הצהריים, ובערב אני פוגש חברים, קורא או צופה בסרט. נדמה לי כי זו דרך שפויה ונעימה להעביר בה את היום. ואם תתקשר אלי ותשאל אם אני מוכן לוותר על עבודה בשביל לראות את הפסל החדש במוזיאון, לצאת להופעה בפארק, או סתם לשבת לשתות קוקטיילים כל היום, אז אני אשאל, מתי לבוא?

אבל רק בחודשים האחרונים התחלתי באופן חתרני, בשל התחייבויות מקצועיות, להפוך לעסוק. לראשונה בחיי יכולתי להגיד לאנשים ברצינות מלאה שאני "עסוק מדי" בשביל לעשות דבר כזה או אחר שהם רצו שאעשה. יכולתי לראות מדוע אנשים נהנים מהמחמאה; זה גורם להם להרגיש חשובים, שמחפשים אותם ושרוצים בהם. מלבד העובדה שבסופו של דבר אני לא אוהב להיות עסוק כל הזמן. בכל בוקר תיבת הדואר האלקטרוני שלי היתה מלאה במכתבים שביקשו ממני לעשות דברים שלא רציתי לעשות, או הציגו לי בעיות שהייתי צריך לפתור. זה הפך ליותר ויותר בלתי נסבל, עד שבסופו של דבר קמתי ויצאתי מהעיר למקום שבו לא יכלו להגיע אלי, מקום ממנו אני כותב את השורות האלה.

הנה אני, ללא התחייבויות שמטרידות אותי. אין טלויזיה. בשביל לבדוק דואר אלקטרוני אני צריך לנסוע לספריה. אני נוסע לשבוע בכל פעם, מבלי לפגוש אף אדם שאני מכיר. אני נזכר שוב בנוריות, בחיפושיות ובכוכבים. אני קורא. ובסופו של דבר יוצא לי לכתוב באמת, לראשונה מזה חודשים. קשה למצוא משהו להגיד על החיים מבלי להתערבב עם העולם סביבך, אבל בנוסף לכך זה כמעט בלתי אפשרי להבין מה קורה שם, או מה הדרך הטובה ביותר לספר על זה, מבלי להתחפף משם לתקופה.

בטלה איננה רק חופשה, הנאה או תחליף לזמן העבודה; היא חיונית למוח כמו שויטמין D חיוני לגוף, ובלעדיה אנחנו סובלים מסבל נפשי, מעיק כמו דלקת פרקים. המרווח והשקט שהבטלה מספקת לנו היא תנאי הכרחי בשביל לקחת צעד אחורה מהחיים ולראות אותם כשלם, בשביל ליצור קשרים בלתי צפויים ולצפות להבזק ההשראה הבא – באופן פרדוקסלי, זה הכרחי על מנת לבצע כל עבודה שהיא. "חלומות בהקיץ הם לעתים קרובות תמצית מעשינו", כתב תומס פינצ'ון במאמרו על בעל החיים "עצלן". ה"אאוריקה" של ארכימדס באמבט, התפוח של ניוטון, טבעת הבנזין של ג'קיל והייד: ההסטוריה מלאה בסיפורים על השראה שבאה מתוך חלומות ורגעים של חוסר מעש. זה גורם לך לחשוב האם בטלנים, אוכלי-חינם ואנשים שמתחמקים מעבודה לא אחראיים לרעיונות, ליצירות, ולהמצאות הגדולות של העולם יותר מאשר העסוקים והחרוצים.

"המטרה בחיים היא אבטלה מוחלטת, כדי שנוכל לשחק. זו הסיבה שאנחנו חייבים להרוס את המערכת הפוליטית-כלכלית הקיימת". זה אולי נשמע כמו התבטאות של אנרכיסט מעשן חשיש, אבל זה למעשה ארתור ס. קלארק, שמצא זמן בין צלילת מיכלים ומשחקי פינבול כדי לכתוב את "סוף הילדות", ולהמציא את לוויני התקשורת. עמיתי הותיק לעבודה, טד רול, כתב לאחרונה טור שמציע לנו לוותר על הרעיון של הכנסה מעבודה ולתת לכל האזרחים משכורת קבועה. רעיון שהיום נשמע לנו משוגע, אבל בעוד מאה שנה ייחשב לזכות אנושית בסיסית, כמו חיסול העבודות, זכות הצבעה לכולם, ויום עבודה של שמונה שעות. הפוריטנים אמרו שהעבודה היא ערך – הם כמובן שכחו שאלוהים המציא אותה כעונש לבני האדם.

אולי העולם לא יוכל לתפקד אם כולם יתנהגו כמוני. אבל אני סבור שהמצב האנושי האידיאלי נמצא איפושהו בין הבטלנות שלי לבין התזזיתיות הפאנאטית של שאר העולם. התפקיד שלי הוא להיות השפעה רעה, הילד שעומד מחוץ לחלון הכיתה ועושה לך פרצופים באמצע השיעור, דוחק בך להמציא תירוץ לצאת משם, ולבוא החוצה לשחק. הנחישות שלי להיות בטלן היא יותר מותרות מערך, אבל כן עשיתי החלטה מודעת, לפני זמן רב, לבחור זמן על פני כסף, מכיוון שאני מבין שההשקעה הטובה ביותר של הזמן המוגבל שלי בעולם הוא לבלות עם האנשים שאני אוהב. יכול להיות שאשכב על ערש דווי ואתחרט על כך שלא עבדתי יותר קשה ושלא אמרתי את כל מה שרציתי לומר, אבל לדעתי יותר סביר שאחשוב שהלוואי שאוכל לשתות עוד בירה עם כריס, לצאת לעוד הליכה ארוכה אחת עם מייגן, ולצחוק צחוק אחרון וטוב עם בויד. החיים קצרים מדי מכדי להיות עסוק.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

החיים יפים, הכל בסדר, מותר ליהנות \ יקיר אוזן

חיים יפים, הכל בסדר, מותר להנות \ יקיר אוזן
 
לאחרונה, בהיותי סטודנט הטובע תחת עומס המטלות והמבחנים 
איני יכול שתהיה לי שעה אחת ביום בה איני לומד, וסתם נהנה או עושה משהו אחר מבלי שמחשבות כמו 
"זה לא בזבוז זמן?" או "לא עדיף שתלמד עכשיו?" יתחילו לקנן בראשי ולהציק לי על בטלנותי, ובכך גם להעיר את ייסורי המצפון. 
למעשה- אפילו ברגע כתיבת מילים אלה, מוחי עסוק בשאלה זו.
ולכן- חשוב היה לי לכתוב לכם על כך- מה נכון ומי צודק?
האם אנחנו צריכים להיות כל היום טרודים ועסוקים בעשייה בלתי פוסקת או שמא מותר לנו גם ליהנות ולהתבטל?
 
הרי תמיד אומרים לנו ש"חבל על הזמן", "אתם תפספסו את הרכבת"או כמאמר השיר של רבי מאיר (אריאל):
"העגלה נוסעת, אין עצור. לא קפצת עליה עכשיו,עברו כבר שנתיים, והנה נשארת מאחור"
ועוד משפטים כאלה ואחרים שאומרים לנו כי אנחנו חייבים להיות בעשייה מתמדת ואם לא נהיה עסוקים כל הזמן במה שאנו צריכים (כביכול) לעשות אנחנו בעצם מכלים את הזמן לריק.
אבל… אליה וקוץ בה חברים. ברצוני להציג לכם שאלה שתגרום לנו לתהות מחדש על כל העניין:
האם בני האדם בעצם לא יצרו את התרבות והתפתחו רק כשהתאפשר להם מקום וזמן ל… בטלה?
 
אנשים בתקופות קדומות יותר היו ציידים לקטים, ובתקופה זו הם נדדו ממקום למקום,בחיפוש אחר אוכל ומחסה, למי היה זמן בכלל לחשוב על דברים מעבר לכך? שכן היה צורך קיומי להמשיך ולשרוד שלא נתן מקום לזמן פנאי, מושג זה לא היה קיים בכלל. אך מרגע שהאדם המציא את האש וביית את החיטה, הו, הנה לו זמן פתאום, אינו חייב הוא להמשיך ולנדוד ממקום למקום שכן הוא מגדל את האוכל שלו בקרבת המקום בו הוא גר ויש לו את האש לחימום ובישול.
העובדות מצביעות על כך שמוחו של האדם גדל ב-30% מגודלו המקורי בתקופה זו. אנשים התחילו לפתח תרבויות וציוויליזציות, אנשים התחילו לתהות על מהות העולם ומהות הקיום האנושי. למעשה כל מה שאנחנו מכיריםו חושבים כיום לא היה מתרחש לולא לא היה רגע כמה שעות פנויות לאדם להניח מכל משימותיו ופשוט- "לא לעשות". וכאן אני מגיע לשאלה השנייה-
"האם באמת אפשר לא לעשות?" או "לעשות כלום?" 
 
בימינו אפשר כבר למצוא המון ספרים, מאמרים קבוצות והוגים שאומרים כי זמן הבטלה-כביכול- הוא זמן יקר ערך, שכן בזמן זה אנחנו חושבים, יש לנו זמן להתבונן אחרת על דברים, להתבונן לעומקם, ומתוך כך- להיות יצירתיים, להניע את מסלול חיינו ומעשינו לכיוונים אחרים, לשנות ולהשתנות וכמובן – להתפתח.
כיום, אצל רובנו, מתחלק הזמן, או שעות היממה ל- זמן עבודה וזמן פנאי. אם פעם לא היה לאדם פנאי נוסף מלבד לצרכים קיומיים כמו התרבות או שינה, כיום המצב הוא אחרת,ובחברה בה אנו חיים יכולים בני אדם להקדיש את הזמן הפנוי שלהם למשחק, הנאה, תקשורת עם אנשים אחרים (בני משפחה וחברים, או אנשים חדשים) ולהתפתחות אישית.
האם כל אלה אינם חשובים דיו ואינם מהווים תפקיד כה מרכזי בחיינו כדי לא לתת להם את הזמן הראוי?
כדי שלא נקדיש להם מעט שעות ביומנו הכה עמוס וצפוף?

בעידן המודרני בו אנו חיים, לימדו אותנו להשקיע את מירב שעות היום שלנו בעבודה ובמטלות שונות כדי שנוכל להגיע יום אחד למטרה הנכספת ושמה אושר.
מתוך נקודת מבט שלרובנו צריך להזכיר אותה- 
כי הכסף בשבילו אנו עובדים כל כך קשה הוא האמצעי כדי להגיע לאותו אושר ולא המטרה בפני עצמה.
אך האם באמת כשנסתכל בסוף יום בו רק עבדנו ועשינו רק את המחויבויות שנדרשנו או שאנו דורשים מעצמנו.
האם באמת בסוף יום כזה נלך לישון מאושרים יותר? ובראייה גדולה יותר- של שבועות חודשים ושנים- אם נחיה את חיינו בצורה כזאת, האם חיינו יהיו באמת מלאים ומאושרים יותר?
 
חשוב לי להדגיש כי אין בדברים אלה להגיד כי לעבודה או למחויבות אין כל ערך,  להיפך, כך אנחנו הופכים אחראים יותר לחיים שלנו ושל האנשים שאכפת לנו מהם וגם לוקחים חלק פעיל בחברה בה אנו חיים, 

אך כל אלה חייבים לבוא באיזון אל מול שאר הדברים

 
אז זכרו, כשאתם מרגישים שבא לכם לקחת "פסק זמן", לעשות הפסקה,
לעצור רגע בצד הדרך של מרוץ החיים, לאזן את יומכם בעשייה שאינה קשורה ישירות או בעקיפין לכסף, או פשוט "לא לעשות", זכרו את המנטרה הידועה:
החיים יפים, הכל בסדר, מותר להנות . 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה