דובר אצלכם רבות בגנות המבוכה. קבלו על כך שהיא מצויה לא רק בנוער, כי אם גם בין המדריכים. והיו מי שפסלו להדרכה את מי שמודה במבוכתו. מי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו הסוציאליסטית – פסול להדרכה. ומי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו בנצח ישראל- פסול להדרכה. מי שאומר כך ודאי רואה עצמו משוריין מכל מבוכה. ובבואי לדון אתכם בדבר לא אעלים כי אינני רשאי להתפאר בשריון. לא טוב אנוכי מאחַי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו.
ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים- תמצית תרבות הדורות- מנופצים ומחוללים. האומנם לא נהיה נבוכים?
הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנם באידיאל הסוציאליסטי, ונפשו דבקה בו, והנה- בִן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האומנם לא יהיה נבוך?
הדור אשר ראה עצמו עולה במעלות- האדם, לדעת ולבינה, לגבורה, לחירות, לאמת, והנה הוא רואה את האדם בנפילתו לתוך כל שערי הטומאה והעבדות והפחדנות והכזב והבגידה והבערות- ממש ו"שׁח גבהות אדם"- האומנם לא יראה עצמו מוכה ונזוף? וזה בן הדור, אשר נפשו נשמרה מן הטומאה, האומנם לא יהיה נבוך?
הדור אשר דגל בשחרור העמים, הכיר בעצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה רואה מה עשו עמים מחירותם, עד מה הפכו לכזב את דברי חוזי שחרורם, ועד היכן מגיע סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו.
הדור אשר האמין במעמד הפועלים שהוא המעמד האחרון העתיד לבטל כל מעמד ולחסל כל שעבוד וכל פריבילגיה ולעשות את האדם בן-חורין ואמיץ ואמיתי ושווה ערך, והנה הוא רואה בעיניו את היצרים המעמדיים בסילופם ואת האידיאה המעמדית בשלטונה, שלטון המתכחש לכל הבטחותיה ומתקלס בכל ערכיה, ואת מעמד הפועלים העצום במצוקתו האיומה ובמשברו הגדול,- מדוע לא יהיה נבוך? האומנם לא נפגע במעמקיו?
וחוששני לומר: כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם- הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל ההדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי- נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה.
(…)
לא באתי להקל על המדריך, כי אם להכביד עליו, להחמיר איתו, לאמור לו כי אין לפניו דרך סלולה.
הכל מבקשים להימלט מן המבוכה, הכל רוצים במוצא. ואם אין מוצא- לפחות בהסברה. על אחת כמה המדריך, שבתוקף מצבו ותפקידו "אסור" לו שיהיה נבוך: הוא חייב להסביר, ולפיכך עליו "לדעת", ועליו "להוכיח" שמהמאורעות השוטפים אינם סותרים את ההשקפות שהוא מחזיק בהן ולהן הוא מחנך. אולם דווקא משום כך יש להזהיר מפני הנטייה להיאחז במוצא שאיננו מוציא ובהסברה שאיננה מסבירה. והמדריך הבא להסביר לזולת נדרש קודם להסביר לעצמו, הסברה שאין עמה אונאת דברים ואונאת מחשבה.
שמענו כאן, אגב הדיון, כמה הערות. ברצוני להתעכב עליהן, כי יש בהן חומר למחשבה.
הנה שמעתי מספרים על הרדיו, העושה שמות בנפשות: יש שידיעה אחת באה וסותרת כמה בנינים שבנינו, כמה הנחות שהמדריך עמל לקשור בלבבות. ונשמעה גם משאלה: שלאחר כל שידור ידע המדריך להסביר את החדשות ולמען מנוע מבוכה. אכן, מה טוב אם המדריך הוא זריז וממולח וחריף ומהיר המצאה עד כדי לישב מניה וביה על הצד היותר טוב כל פגיעה שהרדיו פוגע בהרגשתנו ובהשקפותינו. ואילו היו מאורעות החיים האכזריים נשמעים ל"פשטליך" של פרשנים חרוצים אפשר היה בכוח ההסברה לתקן כל מה שהרדיו פוגם בחדשותיו. אך האם יוכל המדריך להיות קבלן להרגעת הנפש וליישור הדורים כשהחיים אינם מרגיעים ואינם מישרים? ואם גם יצליח המדריך להחליק את החדשות למען תתקפלנה יפה בתוך נרתיק ההשקפות הרצויות לו- האם מובטח לו שהחניך הנבון והחושב בעצמו לא יעמוד על כך שההחלקה והקיפול אינם אלא "ביד הלשון" של המדריך ולא בגופי המאורעות?
ודאי, כל אדם חושב מבקש למצוא לעצמו אחיזה במערכת הכוחות ההיסטוריים הנאבקים בעולם, והמדריך מבקש ומתבקש לעזור בזה לחניכיו.
אבל אחיזה זו בעולם, אם יש בה ממש, איננה דבר שבקוניונקטורה ואיננה צריכה להיות תלויה בידיעה טובה או רעה של הרדיו, בידיעה המלטפת את דעותינו או סוטרות על פניהן. ומי שיבקש "להתחרות" ברדיו אין לו אלא "להתאים" את הרדיו להשקפותיו או "להתאים" את השקפותיו אל הרדיו.
להורדת הקובץ – בזכות המבוכה ובגנות הטיח – ברל כצנלסון
פתיליה 