דוד בן גוריון / חזון ודרך כרך ה'

באר שבע, ה' באדר ב' תש"יד – 10 במארס 1954

…"מעטים העמים בעולם שראו, כעמנו, תמורות כה רבות ועמוקות בתוכם וסביבם. ועם למוד- ניסיון כעמנו אינו רשאי להשלים עם מציאות מנוונת, מקפחת, מדלדלת ומדכאת, לא בטבע, לא בחברה ולא ביחסי עמים ולא בתוכו הוא. הכול נתון לשינוי, לתיקון. והבחירה היא בידי אדם.

 

מאז באתי לארץ נשתנו הרבה דברים, ואיני סבור שנעשו עכשיו הדברים בדרך ובצורה שעשינו לפני חמישים, ארבעים וחמש שנה.

אבל נדמה לי ששני דברים שעשו את העלייה השנייה לגורם היסטורי בתולדות הארץ והעם- נדרשים גם היום מאת הנוער.

דבר אחד-  קבלת אחריות היסטורית. אנשי העליה השנייה לא סמכו על תנועה, על הסתדרות, על מנהיגים, על עקרונות מקובלים, על רשויות מוסמכות, אלא העמיסו על עצמם את האחריות לנעשה בארץ- כאילו הכול היה תלוי אך ורק בהם, כאילו כל אחד מהם מכריע כף ההיסטוריה בחייו ובמעשיו. הם לא היו כבולים לא לתורת גדולי התנועה הציונית ולא לתורת מורי התנועה הסוציאליסטית, אם כי רבים מהם קראו ספרי המקורות והמנהיגים והמורים, אבל הם  היו סבורים שעליהם לבדוק ולבחון בעצמם את הדרך לקראת המטרה שהייתה מטרת חייהם האישיים. הם נטלו על עצמם אחריות על המחשבה ועל המעשה גם יחד. הם לאו-דווקא התכוונו להיות מקוריים ומחדשים, וכמה מהרעיונות שהדריכו אותם – אפשר למצוא בספרי ההוגים שחיו לפניהם ובמעשי החלוצים שעלו לפניהם. אבל הם לא חששו לפסול תורות והלכות מקובלות או גם מקודשות בתנועה הציונית והסוציאליסטיות, כשמצאו שאין אלה הולמות צרכי מפעל חייהם ותנאיו. לא הכול היה ברור להם מראש, והם גיששו וחיפשו, וגם טעו, ורבים ממפעליהם ששינו פני היישוב,- ואולי גם את ההיסטוריה היהודית,- נעשו אחרי כמה ניסיונות וגישושים שלא היו מתוכננים מראש, כמו למשל הקבוצה.

אבל אשר עשו- ידעו והרגישו, שעליהם רובצת האחריות המלאה על גורל הארץ וגורל המפעל הארצישראלי; הם ראו את עצמם כנתבעים היחידים.

מתוך אחריות זו נבעה התכונה השנייה שהפכה את העלייה השנייה לגורם מחנך ראשי בעם היהודי במשך שני דורות: זיקה לחזון, זיקה מלאה, בלתי מסויגת, ללא תנאי וללא שיור; זיקה שאין בה כל חציצה בין ההלכה ובין המעשה. חזון אינו דבר שבאמונה, שבמחשבה, שבהטפה, אלא דבר שאתה חי אותו יום- יום, שהוא מכוון כל מה שאתה עושה ומגשים בחייך, שכל רצונך ומאודך משועבד לו ללא תנאי.

העלייה השנייה לא הטיפה לאחרים- אלא תבעה אך ורק מעצמה; ותבעה מעצמה בין שאחרים נשמעו לתביעה ובין שלא. לא התנהגות התנועה הציונית, ולא התנהגות היישוב קבעה את דרכם של אנשי העלייה השנייה,  אלא הכרת אחריותם המלאה למעשה שיש לעשותו. הם היו אנשי ריב ומדון, כי הרוב הגדול ביישוב היה רחוק מתביעותיהם ומחזונם, והם עשו בעצמם הדברים שהאמינו בליבם שיש לעשותם. ובעשייה זו לא נרתעו משום דבר- לא מסכנה, לא מלגלוג שאננים, לא מהתנגדות יריבים. המעשה היה צמוד למחשבה- כל החיים, יום – יום.

שתי תכונות אלה נדרשות גם היום מאת הנוער. ואני בטוח שהנוער בימינו אינו נופל מהנוער בימי העלייה השנייה. הכוחות המוסריים, המחשבתיים והנפשיים שפעמו באנשי העלייה השנייה, מצויים עכשיו ללא ספק, במידה הרבה יותר גדולה בנוער של ימינו, פשוט מפני שמספרו הרבה יותר גדול; וגם יש לו מורשה עשירה שלא הייתה לאנשי העלייה השנייה.

מורשה זו עלולה להתבזבז אם הנוער לא ייראה עצמו אחראי לכל.

המשימה של דורנו לא תבוצע בלי יוזמה חלוצית של טובי הכוחות בנוער ובעם. אין המדינה יכולה לצוות על מיזוג גלויות ועל יישוב השממה. גם חברה חדשה אינה נבנית אך ורק בכוח החוק ובגזירת המשטר. לקיום שליחות דורנו דרוש אקלים מוסרי אחר בעם. – המדינה יכולה לגלות פושעים ולהענישם, גם למנוע הרבה פשעים.

אבל לביצוע מפעלינו דרוש אקלים של טוהר והתנדבות ונאמנות, ומסירות; אלה לא נעשים על- ידי פקודה. אלה יבואו מתוך אנשי מופת ונוער חלוצי. נוער ימינו זכה למה שלא זכתה העלייה השנייה. אין הוא צריך להתחיל הכול מבראשית, ואין צריך לעשות הכול בכוח עצמו בלבד. יש מדינה וכנסת וממשלה ומנגנון ממלכתי וחוקים ותקציבים ושירותים ציבוריים. לעם שהגיע למנוחה ולנחלה זה אולי מספיק; לעמנו אין זה מספיק; לנו תידרש עוד זמן רב התנדבות חלוצית לביצוע המשימות היעודות לדורנו בשטח הביטחון, מיזוג הגלויות, יישוב השממה, חינוך העם וליכודו, ועיצוב דמות החברה החדשה.